מחשבה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המחשבה היא הארה שכלית שמקורה מספירת הבינה, וביתר דיוק מהחלק התחתון שבה שהיא התבונה, אך היא הארה חיצונית בלבד ולא מעצמות ספירת הבינה שהיא עולם התענוג, והיא נמשכת בנפש על ידי לבוש הבינה הנכנס בזעיר אנפין (שהיא הנשמה), והנקרא צלם.

המחשבה היא תחילת עבודת השם ועבודת הבירורים, כמאמר הזוהר הקדוש "במחשבה איתברר כולא" לומר במחשבה מתבררים כל הניצוצות, דהיינו על ידי העלאת כל הרגשות והמעשים לכח המחשבה, וחיבורם לשרשם, באופן שאין האדם מתיר לכח הרגש והמעשה לפעול בנפרד אלא ביחד עם כח המחשבה שבו תחילת גילוי האלקות בנפש האדם. וכמאמר הפייטן סוף מעשה במחשבה תחילה.

על פי תורת החסידות, שלשה אלו מכוונים זה כנגד זה: בריאה יצירה עשיה (הבריאה היא כנגד המחשבה), מחשבה דיבור ומעשה, נשמה רוח נפש (המחשבה היא מהארת הנשמה), עולמות נשמות אלקות (לשון הבעל שם טוב), אורות ניצוצין כלים.

חומר מחשבות זרות[עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחשבות זרות

המחשבה היא ראש לבושי הנפש הפנימית שבהם, ולכן בתורת החסידות ישנו דגש מיוחד על הצורך בשמירה מיוחדת על לבוש זה, שלא לחשוב מחשבות אסורות, כי על ידי השחתת לבוש המחשבה, נפגמת גם הנפש. ב'לבוש' זה באים לידי ביטוי בעיקר, הכוחות השכליים (חב"ד) של האדם.

לפי שיטת אדמו"ר הזקן בספר התניא, כאשר מתעוררים באדם מחשבות זרות בשעת התפילה, לא יעסוק בהעלאת המידות שבהם, מכיון שדבר זה נאמר רק בצדיקים שהמחשבות זרות נופלות להם ממחשבותיהם הרעות של אחרים כדי להעלותם, ולא למי שהוא עצמו משוקע בבוץ, שהוא אינו יכול להעלות את המחשבות כל עוד שהוא עצמו משוקע בבוץ. העצה לכך היא, להסיח את דעתו מהמחשבות, ולהתייחס עליהם כגוי העומד עליו לבלבלו באמצע תפילת העמידה, שאם יענה לו רק יעורר אותו להמשיך יותר בהטרדותיו, ולכן לא יענה לו - ולהן - מטוב ועד רע, עד שיעלמו.

יהודי אחד התאונן בפני הרבי על מחשבות זרות המבלבלות אותו. הרבי השיב לו: א. ידוע עצה היעוצה בזה לכל לראש, לבדוק את התפילין שלו שתהיינה כשרות כדין. ב. כן גם יסיח דעתו מכל מחשבות המטרידים אותו, לא על ידי מלחמה עימם, אלא על ידי העתקת המחשבה לענינים אחרים, ועדיף בעניני תורה, מכיון שמעט אור דוחה הרבה מהחושך. [1]

המחשבה בהלכה[עריכה]

בדיני ביטול תרומה במאה ואחד, דין העוסק בכך שהתרומה עולה באחד ומאה, שנינו במסכת תרומות:

י.png רבי יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות, לבנות מעלות את השחורות[2], רבי אליעזר אוסר[3], ורבי עקיבא אומר בידוע מה נפלה (שחורה או לבנה) אין מעלות זו את זו, וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו[4]. י.png

בירושלמי ישנה מחלוקת בדעת רבי יהושע, אם זה שמעלות זו את זו הוא גם בידוע איזו נפלה (שתורה או לבנה), או דבידוע איזו נפלה גם ר"י ס"ל דאין מעלות זו את זו, ולפי זה, המחלוקת בין רבי יהושע לרבי עקיבא היא,[5] שרבי יהושע סובר שכיון דשכח הוי כאינו ידוע לו בשעת שנפלה, ור"ע סובר שהואיל וידע בשעה שנפלה אין מעלות זו את זו, על אף ששכח אחר כך. הרמב"ם שפסק כר' עקיבא, פסק גם כן בדברי הירושלמי, שאם ידע מה היתה= אחר שנפלה ושכח הרי כולן מדומעות.

לפי זה, מוקשית לכאורה סברתו של רבי עקיבא, למה כשידע ושכח כולן מדומעות ואין מבטלות זו את זו, הרי עכשיו כולן בכלל ספק איסור? ואין לומר דכיון שכבר נדמעו החמשים (כשידע), שוב אין מתבטלים אחר כך כששכח" - שהרי מפורש במשנה "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה (סאה) ואחר כך נפלו שם חולין אם שגג מותר", דאף שמתחלה לא היו מאה לבטל ונדמעו, הרי כשאחר כך נפל שם עוד בשוגג מצטרפין לבטל, ולמה לא נאמר גם כאן דכאשר שכח[6] הרי כולן בספק איסור ומצטרפין לבטל?

מסביר הרבי, שלדעת הירושלמי ופסק הרמב"ם, סברת רבי עקיבא היא אופן שלישי בגדר תערובת יבש ביבש. דלדעת ר"י כל גדר התערובת היא אד ורק בידיעת ומחשבת האדם, אבל ר' עקיבא ס"ל, דאף שיסוד תערובת יבש ביבש הוא מצד ידיעת ומחשבת האדם, הרי המצב בידיעת האדם פועל על החפצא. שזהו חידוש התורה בדין תערובת יבש ביבש, דאף שמצד המציאות עצמה, אין האיסור מעורב ממש בההיתר ורק שאינו ניכר בפני עצמו, ואם כן יסוד גדר התערובת הוא מצד המצב של ידיעת האדם, הרי מצב זה בידיעת האדם פועל שינוי במציאותו של הדבר, כאילו הם מעורבים ממש. ולכן חלות דין תערובות מצד ידיעת האדם היא רק כאשר לא ידע בשעח הנפילה, אז אנו אומרים שהתערובת שמצד ידיעת האדם פועלת תלות דין תערובת, וכאילו נפלה במאה, אבל כאשר בשעת הנפילה ידע, ונמצא דבדעת האדם לא היו השחורות והלבנות מעורבות, אין השכחה שלאחרי זה יכולה לחדש בהתאנים, מאחר שמצד התאנים הרי הלבנות והשחורות אינן מעורבות, ושכחה אינה יכולה לעקור מציאות זו (וגם לעקור את ידיעת האדם בשעת הנפילה, שהיה ידוע לו אם שחורה נפלה או לבנה נפלה).

בסגנון אחר: כדי שידיעת האדם תפעול דין בהחפצא, התאנים השחורות והלבנות, שמצ"ע אינן מעורבין, צריך להיות שינוי בתאנים עצמן, שנפלה שחורה או לבנה, שבזה נעשה כאן עירוב במציאות, שהתאנה השחורה היא בתוך השחורות, ואז כאשר אין ידוע איזו מהם נפלה, הרי העירוב בדעת האדם פועל עירוב בהתאנים שנפלה בהן תאנה של תרומה, אבל כאשר ידע ושכח, אין שכחת האדם מערבת התאנים שבמצי אות אינן מעורבין.

הוראה בעבודת השם[עריכה]

הרבי מסביר הטעם שענין זה, דידיעת ומחשבת האדם בכוחה לפעול בדבר שחוץ ממנו, מפורש בתרומה דוקא - כי יסוד הדין דמחשבה פועלת מפורש בנוגע לתרומה, שלמדין מהפסוק "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן", שמכך לומדים שבמחשבה בלבד תהיה תרומה. ואף שנדון זה אין מדובר אינו בדין הפרשת וקדושת תרומה אלא בדין ביטולה של התרומה, שהתאנים מותרות באכילה, מכל מקום זה נובע מכך שבדיני תרומה מחשבת האדם יש לה כח מיוחד.

מכך מלמד הרבי, הוראה בדבר גודל ערך ידיעת ומחשבת האדם, הן בצד הלא טוב, עד כמה צריכים להיות זהיר ממחשבה בלתי טובה, כי נוסף על חומר הדבר מצד עצמו הרי זה מזיק גם לעולם סביבו, והן[7] בגודל העילוי והצורך במחשבה טובה, לחשוב בטובת הזולת, דנוסף על העזרה במעשה בפועל או בדיבור, הרי גם מחשבה מועלת הרבה[8].

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים

  1. אגרות קודש תש"כ חלק י"ח, עמ' ער.
  2. תאנה של תרומה שחורה או לבנה שנפלה למאה תאנים של חולין חציין שחורות וחציין לבנות כולן מצטרפין לבטלה.. ואס שחורה נפלה מעלה אחת מן השחורות ואם לבנה מעלה אחת מן הלבנות והשאר חולין כשהיו. רע"ב.
  3. אם שחורה נפלה השחורות אסורות ואם לבנה נפלה הלבנות אסורות. רע"ב.
  4. ברמב"ם נפסקה הלכה כרבי עקיבא, ד"אם אין ידוע אם שחורה היתה ואם לבנה, עולה באחד ומאה מן הכל".
  5. לשון הירושלמי: בשידע ושכח, על דעתי' דרבי יהושע מעלה על דעתי' דרבי עקיבא אינו מעלה.
  6. וה"ז שוגג.
  7. ומרובה מדה טובה.
  8. תאנים שחורות מעלות את הלבנות לבנות מעלות את השחורות. [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15838&st=&pgnum=71 לקוטי שיחות עמ' 60 (עמ' 71)