מלאכת לש

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לישה

מלאכת לש היא אחת ממלאכות שבת, ומהותה גיבול שני גופים דהיינו קמח ומים או עפר ומים באופן שנעשים לגוף אחד.

בברייתא[עריכה]

י.png תניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי, רבי יוסי בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל י.png
– שבת קנה, ב

פירוש דברי הברייתא הוא כי שני שלבים יש במלאכת הלישה: א נתינת מים לקמח ב גיבול הקמח והמים. ונחלקו בגמרא ובפוסקים מאימתי הוא חייב, האם משעת נתינת המים או שאינו חייב עד שיגבל - בדבר בר גיבול כגון קמח ועפר. לרבי חייב משעת נתינת המים בקמח, לפי שמה שמתערבים הקמח והמים היא המלאכה, כי על ידי זה נעשים לגוף אחד, ואילו לרבי יוסי בן רבי יהודה אינו חייב עד שיגבל, לפי שהגיבול עצמו הוא המלאכה, שעל ידי זה נעשה לעיסה.

להלכה דעת רוב פוסקים שהלכה כרבי יוסי בר יהודה שאינו חייב עד שיגבל. ומכל מקום גם לדבריו אסורה נתינת המים מדרבנן.

ודעת ספר התרומה וסיעתו שהלכה כרבי שחייב משעת נתינת המים, ומכל מקום גם לדבריו אסורה הלישה עצמה. מלבד זאת יש עוד שורה ארוכה של פוסקים (כגון הרמב"ן) שסוברים שאפילו לרבי יוסי בר יהודה, שסובר שאינו חייב אלא משעת הגיבול, אין זה אלא בדבר ששייך בו גיבול, אבל דבר שאין שייך בו גיבול אסור אפילו לתת בו את המים.

ולמעשה פסק השו"ע שמעיקר הדין הלכה כרוב הפוסקים שאינו חייב עד שיגבל, ואילו הכרעתו של אדמו"ר הזקן אינה מצויה בידינו (משום שחסר בשו"ע אדמו"ר הזקן מסעיף זה).

גיבול בשאר מאכלים[עריכה]

אחת הנפקותות בין רבי יוסי ברבי יהודה לרבי יהודה הנשיא היא אם מותר לגבל שאר מאכלים, שהרי אם הגיבול הוא רק כשהבצק נעשה גוף אחד ממש אם כן דבר זה שייך רק בבצק קמח שנעשה גוף אחד, אך אם בנתינת המים כבר יש חיוב אם כן אין שום חילוק בין קמח לחרדל וכל שאר המאכלים.

דעת רבי יוסי ברבי יהודה כפי שמובאת בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן: "אין המגבל חייב אלא בדברים שהם בני גיבול, כגון קמח או עפר לטיט של בנין, אבל אפר וחול הגס ומורסן וקמח קלי וכיוצא בהם, לאו בני גיבול הן והמגבלן פטור.

אבל אסור מדברי סופרים לגבל קמח קלי הרבה, שמא יבא לגבל קמח שאינו קלי ויתחייב, אבל מותר לגבל את הקלי מעט מעט שזהו שינוי מדרך החול, (ואפילו אם הגיבול הוא עב וקשה ונראה כלש, מותר כיון שמגבל בשינוי).

אבל תבואה שלא הביאה שליש, שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה גסה והרי היא כחול, והיא הנקראת שתיתא מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו אפילו הרבה בבת אחת, והוא שיהיה הגיבול רך, אבל קשה אסור מפני שנראה כלש (אלא אם כן מגבל מעט מעט כמו שנתבאר בקלי) ואפילו ברך צריך לשנות מעט אם עושה הרבה בבת אחת, כיצד נותן את השתיתא ואחר כך נותן את החומץ אם הוא מקום שרגילין בו בחול ליתן החומץ תחלה, ובמקום שרגילין בחול ליתן השתיתא תחלה יתנו בשבת החומץ תחלה." עד כאן שיטה ראשונה של רבי יוסי ברבי יהודה, כפי פרשנותם של הרמב"ם והרא"ש.

לאחר מכן מביא אדמו"ר הזקן את דעת רבי יוסי בר יהודה לפי פרשנות התוספות, רשב"א ועוד: "ויש חולקין על כל זה ואומרים שאין חילוק בין דברים שהם בני גיבול לדברים שאינן בני גיבול, ובכולן חייב בנתינת מים לבד, או אחד משאר משקין ומי פירות אף על פי שלא גיבל כלל, כי נתינת המים זהו גיבולו, אלא אם כן הגיבול הוא רך שאז אין כאן לישה כלל, ואין איסורו אלא מדברי סופרים והתירוהו לצורך השבת על ידי שינוי שיתבאר בין בדברים שהם בני גיבול בין בדברים שאינן בני גיבול, ולפיכך בין קלי בין שתיתא אסור ליתן בהם המשקה בשבת אפילו בשינוי מדרך החול, אלא אם כן הוא גיבול רך שאז מותר ליתן בשינוי דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואחר כך החומץ במקום שזהו שינוי או להפך במקום שההפך הוא שינוי, וכשנותן בשינוי מותר לגבל אפילו הרבה בבת אחת כיון שהוא גיבול רך, אבל גיבול עב אסור בכל ענין משום לש, אלא אם כן נתן המשקה כבר מבעוד יום, אזי מותר לגבל בשבת (מעט מעט), בין בקלי בין בשתיתא".

ולפי סברא הראשונה חרדל שלשו מערב שבת יכול לערבו במשקה למחר בין ביד, בין בכף וליתן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף בכח אלא מערבו מעט מעט.

חידושי הצמח צדק[עריכה]

בגמרא (שבת קמ, א) מובא: איתמר חרדל שלשו מערב שבת, למחר אמר רב ממחו בכלי אבל לא ביד, אמר ליה שמואל ביד אטו כל יומא ממחו ליה? ביד מאכל חמורים הוא! אלא אמר שמואל: ממחו ביד ואינו ממחו בכלי. אתמר ר"א אמר אחד זה ואחד זה אסור, ורבי יוחנן אמר אחד זה ואחד זה מותר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו אין הלכה כרבי יוחנן".

הצמח צדק[1] מבאר כי כל זה רק לדעת המקילים ופוסקים כרבי יהודה ברבי יוסי, אך לפי דעת רש"י שההלכה היא כרבי, אם כן ברור שאין תועלת באופן השינוי בגיבול שהרי העבירה הוא בעצם יציקת המים, ולכן חייב לעשות את השינוי בעצם יציקת המים דהיינו שתהיה בלילה רכה, או באופן שכבר יצק בו משקים מערב שבת (בהדגשת הצ"מ שמדובר באופן שכבר התחילה הבלילה ולא רק כמה טיפות).

בחסידות[עריכה]

עבודת הלישה בחסידות נמשלה בענין לימוד התורה שבה כתיב גרסה נפשי בבחינת טחינה, וגם לשון הגמרא הוא "גרסינן" - מלשון ריחיים של גרוסות, שאח"כ היא בחינת הלישה, שכמו שנותן מים בקמח לחברם לעשות גוף אחד ועיסה אחת, כך לאחר בירור דברי הגמרא האדם מסכם בקרבו את דברי הגמרא עד שמתבארים בו בבירור. וכך צריך לעורר את האהבה לדבקה בו יתברך ולהיות משוך אחריו כמים שלא יהיה בבחינת פירוד ח"ו[2].

הערות שוליים

  1. בחידושיו למסכת שבת פרק כ' ע' 114
  2. ליקוטי תורה בהר