פסיק רישא

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פסיק רישא הוא כלל בהלכות שבת, ובו סברא האומרת כי הפטור הידוע של "דבר שאינו מתכוין" בהלכות שבת (משום שכל דבר שנעשה ללא כוונה אינו בכלל "מלאכת מחשבת" שאסרה תורה) אינו חל על פעולה שתוצאותיה וודאיות, וכתמיהת הגמרא "פסיק רישא ולא ימות?" כלומר כאשר אדם חותך ראש של בהמה, האם יכול הוא להגיד שאין כוונתו להמיתה?

פסיק רישא ולא ימות[עריכה]

שיטת הערוך[עריכה]

נחלקו הראשונים בדין פסיק רישא ולא ימות. הערוך קובע בפסקו הידוע כי כאשר כלל זה שכאשר אדם עושה פעולה שתוצאותיה ידועות הרי אנו מחשיבים את תוצאות הפעולה לחלק מהכוונה, שדין זה נאמר רק בפעולה שיש לו בה הנאה ורצון, שאז לא ניתן לומר שכאשר אדם עושה פעולה שתוצאותיה רצויות לו שאין הוא רוצה את התוצאות. לעומת זאת כאשר אדם עושה פעולה שתוצאותיה מוכרחות אך אין לו חפץ בהם, אין מלאכה כזאת נקראת "מלאכת מחשבת", שכו הכוונה והמחשבה הדרושה למלאכה היא דווקא רצון וכוונה חיובית, ומכיון שהכוונה החיובית הא רק לחלק אחר מהפעולה ולתוצאות הראשוניות ולא לאלו השניות נמצא כי אין כאן כוונה כלל ופטור הוא.

שיטת התוספות[עריכה]

התוספות חולקים על בעל הערוך הסובר שפסיק רישא ולא ימות הוא פטור באופן ש"א ניחא ליה" אך מודים הם שהחיוב אינו מהתורה אלא מדרבנן.

בטעמם של התוספות עוסק אדמו"ר הצמח צדק בחידושיו למשניות שבת (פי"ב מ"ב) וקובע שהסיבה היא מפני שכל פסיק רישא ולא ימות באופן שלא ניחא ליה, גם אם נחשיב את פעולתו כפעולה בעלת כוונות, לא תהא פעולה זו נמלטת מהחשבתה בקטגוריה של "מלאכה שאינה צריכה לגופה", שהרי למעשה עושה הוא פעולה אסורה (תוצאות הפעולה שהם פסיק רישא) שאינה צריכה לו כעת אלא הפעולה נעשית לצורך הפעולה המותרת.

וכדוגמא שנתנו בגמרא ל"מלאכה שאינה צריכה לגופה" באדם שמבעיר את הגחלים התחתונות (פעולה המותרת ביום טוב) ומכבה את העליונות בדרך ממילא (פעולה האסורה ביום טוב) שרבי שמעון פוטר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. כך גם אדם שפותח מקרר בשבת, ובדרך ממילא נדלקת נורת החשמל או המנוע של המקרר, עושה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר גם אם נחשיבו כאילו הדליק בידים את הנורה, הלא אינו צריך כעת לנורת החשמל אלא לפתיחת המקרר בלבד.

שיטת רש"י[עריכה]

אך רש"י חולק על כך וסובר שפסיק רישא ולא ימות באופן של ניחא ליה הוא איסור מהתורה ואינו נכלל בקטגוריה של "מלאכה שאינה צריכה לגופה". בטעמו של רש"י מבאר הצמח צדק שהחילוק הוא משום שבמלאכה שאינה צריכה לגופה - מדובר בפעולה כזאת שאפילו אם היה מתכוין לה בפירוש לא היה חייב כי המלאכה מצד עצמה אינה נצרכת כלל, נמצא שאין כאן מלאכת מחשבת כלל, (יש אחרים המתרצים שהחילוק הוא שבמלאכה שאינה צריכה לגופה יש כאן כוונה שלילית, אבל בפסיק רישא שאין כוונתו כלל למלאכה הנפעלת בדרך ממילא, לא בדרך חיובי ולא בדרך שלילי, יתכן שאז יהיה חייב לפי שיטת רבי שמעון).

ובלשונו של אדמו"ר הצמח צדק: "בפסיק רישא יש לומר לרבי שמעון חייב אף אם לא ניחא ליה כל כך בזה, ולא דמי למלאכה שאינה צריכה לגופה, דגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה אפילו אם נתכוין להמלאכה אין כאן חיוב דעצם המלאכה אינה צריכה לגופה".

על כך מקשה הצמח צדק מהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שהפטור הוא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, והלא באופן שאכן מתכוין בפירוש לפעולה הזאת האסורה בשבת -יהיה הוא חייב, ומתרץ דאכן לפי רש"י הפטור באופן כזה הוא משום מקלקל כמו שפירש רש"י במקום.