יעלה ויבוא
יַעֲלֶה וְיָבוֹא
|
|---|
|
אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ, וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע, וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְּדוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה, לְחֵן לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם, בְּיוֹם בראש חודש: רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶה בפסח: חַג הַמַּצּוֹת הַזֶה בשבועות: חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶה בראש השנה: הַזִּכָּרוֹן הַזֶה בסוכות: חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶה בשמיני עצרת: שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הַחַג הַזֶה זָכְרֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָּקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים. וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, חוּס וְחָנֵּנוּ, וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵ-ל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה. |
| סידור אדמו"ר הזקן |
יַעֲלֶה וְיָבוֹא הוא קטע תפילה אותו מוסיפים בברכת המזון ובתפילת העמידה שנאמרת בחגים ובראשי חודשים (פרט לחנוכה ופורים). תפילה זו תוקנה על ידי חז"ל ועניינה הוא בקשה שה' יזכרנו לטובה, בניין בית המקדש והשבת עבודת הקרבנות.
תוספת זו נאמרת בברכת "רצה" (ברכת "עבודה") שבתפילת העמידה, בערבית, שחרית ומנחה (אך לא במוסף) ובברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון. בראש השנה, ביום הכיפורים וביום טוב, התפילה נאמרת בברכה האמצעית של תפילת העמידה.
מיקום התוספת הוא בברכה העוסקת בבנייתו מחדש של בית המקדש וחידוש העבודה בו, ובברכה המקבילה לה בברכת המזון - "רחם ה' אלוקינו על ישראל עמך... ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו...". משמעות בחירת המיקום הזה היא שבהזכרת החג בתפילה ובברכת המזון מתפלל היהודי לאלוקיו שיחדש את עבודת בית המקדש, וכך יתאפשר הביטוי המקורי של החג - הקרבת הקרבנות המיוחדים לו בבית המקדש[1].
בזמן שבית המקדש היה קיים, כללה העבודה בו בראשי חודשים ובמועדים תקיעה בחצוצרות, להעלות את זיכרוננו לפני ה' עם הקורבנות. כנאמר בתורה[2]: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות .. והיה לכם לזכרון לפני ה'". לאחר שנחרב בית המקדש תפילת "יעלה ויבוא" באה כתחליף לתרועת החצוצרות בבית המקדש[3].
הלכות ומנהגי חב"ד[עריכה]
בראש חודש אומרים בתפילת ערבית "יעלה ויבוא" גם אם מתפללים ערבית מבעוד יום[4].
בליל ראש חודש אין מפסיקין להכריז "יעלה ויבוא" לפני שמונה עשרה[5] בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת[6].
שכח לומר "יעלה ויבוא" בתפילת ערבית, אינו חוזר. בשחרית ובמנחה – אם נזכר (או הסתפק) לאחר אמירת "ה'" של "המחזיר שכינתו לציון", יסיים את הברכה, יאמר "יעלה ויבוא" וימשיך בברכת 'מודים'. אם כבר התחיל "מודים" ועד סיום יהיו לרצון השני, חוזר ל"רצה" (ורק אם נזכר לאחר שאמר שם ה' של סיום ברכת 'מודים' או 'שים שלום', יאמר "למדני חוקיך", ויחזור ל'רצה')[7]. אם נזכר לאחר סיום יהיו לרצון השני – חוזר לראש התפילה ואינו אומר "אדנ-י שפתי תפתח"[8]. ורשאי לרדת לפני התיבה לחזרת הש"ץ במקום זה. אבל אם נזכר אחרי תפילת מוסף, אינו חוזר[9]. בברכת המזון, אם נזכר לפני ברכת "הטוב והמטיב", אפילו בלילה, יאמר כנוסח שבסידור, ואם נזכר אחר-כך – אינו חוזר[10].
הערות שוליים
- ↑ רש"י ותוספות בגמרא שבת כד, א.
- ↑ במדבר א, ח.
- ↑ לבוש אורח חיים סימן תפז.
- ↑ שו"ע אדמוה"ז סי' קח סי"ג. וראה בארוכה 'דיני ומנהגי ראש חודש-חב"ד' פ"ז הערה 2, וש"נ.
- ↑ סידור אדמוה"ז.
- ↑ דיני ומנהגי ר"ח – חב"ד' פ"ז הערה 4, שהרבי המתין לזה כדי לפסוע לאחוריו לפני תפילת שמונה עשרה. בליל ב' לא טפחו על השולחן, והרבי לא המתין לזה (עד שנת תשכ"ה עכ"פ - 'התקשרות' גיליון קיח עמ' 20, עיי"ש שבשנים האחרונות בבית חיינו היו טופחים בקביעות גם בליל ב', אבל לא ידוע אם הרבי המתין לזה). ועכ"פ מפני ירידת הדורות והתגברות השכחה, לכאורה יש מקום לטפוח גם ביום השני, ואף בשחרית ובמנחה רצוי שיאמר אחד הגבאים וכדומה את התיבות 'יעלה ויבוא' בקול רם, וכולי האי ואולי. וראה הגהות מהרש"ל לטור סי' רלז ומטה משה סי' תקיט שאצלם לא נהגו להכריז יעו"י, אלא הש"ץ או השמש היה מתחיל להתפלל בלחש מוקדם לפני הציבור, וכשהיה מגיע ליעו"י היה אומר זאת בקול רם. וראה מנהגי מהרי"ל הל' ר"ח (עמ' ה), שבליל שני דר"ח היו מכריזים "ראש חודש". ומציינים למנהגים דק"ק וורמיישא לר' יוזפא שמש סי' סב, ולספר 'דברי קהלת' עמ' 63, 78.
- ↑ ע"פ קצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק ז. וראה באריכות ב'התקשרות' גיליון ת"ת.
- ↑ שערי-תשובה וכו' שם בשם הריטב"א. (וע"ע קצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס עח).
- ↑ שו"ע אדמוה"ז סי' קכו ס"ג.
- ↑ שו"ע אדמוה"ז סי' קפח ס"י.
הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
