תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תפלה היא עבודה שבלב, שהיא הכוונה במחשבה ברעותא דליבא. כמאמר רז"ל תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה.

ידוע שיש ג' לבושים מחשבה ודבור ומעשה, שזהו מה שאמרו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה - דיבור, ועל העבודה - מחשבה, ועל גמילות חסדים - מעשה.

כאמור, עבודה היא קרבנות, שעיקר העבודה היא בבחינת מחשבה, ולכך אם חושב הכהן לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו הוא פגול.

לכן, גם עתה שתפלה כנגד תמידין תקנו, עיקר התפלה היא בחינת מח, וכמו שאמרו רז"ל אם כיוון לבו יצא - כוונת הלב דוקא, וכן אמרו תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה.

והביאור בכך: תפלה היא בחינת התקשרות לאלקות, ועיקר ההתקשרות הוא בבחינת מחשבה, כי מעשה יכול אדם לעשות בלי התקשרות כלל וכן בדבור אינו צריך להיות מקושר כל כך, מה שאין כו המחשבה היא בחינת התקשרות עצמית, לפי שמחשבה הוא בחינת לבוש הפנימי, ועל כן עיקר התפילה היא הכוונה, והדיבור הוא רק - לעורר הכוונה, אבל העיקר הוא הכוונה. רק שהקילו חכמים ואמרו שדי בפרשה ראשונה דק"ש וברכה ראשונה דתפלה.[1]

הערות שוליים