צמצום הראשון

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף צמצום)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדר השתלשלות
לפני הצמצום
עצמות ומהות · מאור · אור אין סוף · עשר ספירות הגנוזות · יחיד · אחד ויחיד · קדמון · טהירו עילאה
הצמצום והקו
צמצום הראשון · מקום פנוי · רשימו · קו וחוט · עגולים ויושר · אור מקיף · אור פנימי · ראש תוך סוף
בי"ע דכללות
אבי"ע (השתלשלות כללית)

אדם קדמון · עולם העקודים · עולם התוהו · אור ישר · אור חוזר · שם ע"ב · שם ס"ג · שם מ"ה · שם ב"ן

אבי"ע דפרטות
עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה

עולם האצילות · עולם הבריאה · עולם היצירה · עולם העשיה · בי"ע · פרסא

סוגי השתלשלות
יש מאין · עילה ועלול · קפיצה ודילוג · אין ערוך
Disambig RTL.svg.pngערך זה עוסק בצמצום הראשון שהיה באור אין סוף. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו צמצום (פירושונים).

הצמצום הראשון מכונה גם צמצום בדרך סילוק הוא המקור הראשון להתהוות של העולמות, שהקב"ה כביכול צמצם באור אין סוף והותיר מקום פנוי שבו יוכלו להתהוות העולמות. מבואר כי אם היה נברא העולם בבחינת עילה ועלול, לא היה יכול להיות התהוות עולמות בעלי גבול, ולכן הוצרך להיות צמצום באור אין סוף שלאחר יוכלו לההוות בחינת עולמות נפרדים ומוגבלים.

בפרטי ענין הצמצום מבואר שאור אין סוף הוכלל במאור, להיות רק בכח ולא בפועל. במקום הפנוי שלאחר הצמצום נותר רשימו של מלכות דאור אין סוף, ומן רשימו זה נמשכו הקו וחוט, ומשם שורש האור מקיף והאור פנימי.

מקורו[עריכה]

ענין הצמצום מוזכר לראשונה בכתבי האריז"ל, ותיאורו מביא בקצרה הרב חיים ויטאל בספרו אוצרות חיים בתחילתו, וזה לשונו:

דע כי תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אי׳ן סוף, ולא היה שם שום חלל ושום אויר פנוי. אלא הכל היה אור האין סוף, וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל הנאצלים לסיבה נודעת.... ואז צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז אמצעית שבו, ושם צמצם עצמו אל הצדדין והסביבות, ונשאר חלל בנתיים. וזה היה צמצום הראשון של המאציל העליון, וזה מקום החלל הוא עגול בהשואה א' מכל צדדיו, עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך החלל הזה. ואור האין סוף מקיפו בשוה מכל צדדיו.
אוצרות חיים בתחילתו.

לאחר מכן ממשיך בתיאור המשכת אור הקו בתוך חלל זה:

והנה כאשר צמצם עצמו אז דרך צד אחר מן החלל העגול הזה המשיך אור דרך קו אחר ישר דק כעין צנור אחד אור הנמשך מהאין סוף אל תוך החלל הזה וממלא אותו. אבל נשאר מקום פנוי בין האור שבתוך חלל זה ובין אור האין סוף המקיף את זה החלל כנזכר שנתצמצם אל צדדיו. וסיום הקו הזה למטה אינו נוגע גם כן באור האין סוף עצמו שאם לא כן יחזור הדבר לכמות שהיה ויחזור ויתחבר האור הזה שבתוך החלל עם אור האין סוף יחד כבראשונה.

באריכות גדולה ביאר זאת בספרו מבוא שערים בתחילתו (שער ראשון חלק א פרק א) ובדורות הקודמים נחלקו בשאלה האם יש להבין אותו כפשוט או לא כפשוטו. בתורת החסידות מוסבר כי ענין הצמצום הוא שלא כפשוטו, שאין צמצום מוחלט באור אין סוף, וגם בדרגות הנסתרות והנמוכות ביותר יש הארת אלוקות.

הצורך בצמצום[עריכה]

מבואר כי לפני הצמצום היה בבחינת "הוא ושמו לבדו", שהיה אור אין סוף מאוחד באין סוף. וכדי שיוכל להיות התהוות של עולמות בעלי גבול, הוצרך להיום צמצום באור אין סוף. שאם היו העולמות נמשכות בבחינת עילה ועלול, היו הם בבחינת אין סוף והיו בטלים במציאות ממש, ולכן הוצרך להיות צמצום באופן של אין ערוך, על מנת שיכול להיות מקום פנוי ליצירת העולמות.

בחסידות ניתנו כמה משלים על מנת להסביר את הצורך בצמצום. אחד המשלים הוא כמשל אור ושכל עמוק שבעצמות המשפיע, שכדי שיומשך ממנו למקבל הבלתי ערך אליו הוצרך המשפיע להעלים בעצמו כל עומק השגתו, ולא ישאר ממנו רק בחינת רושם כנקודה אחת מכל העומק והרוחב.

ענין הצמצום[עריכה]

ענין הצמצום שהיה באור אין סוף, הוא שאור אין סוף נכלל במאור להיות בכח ולא בפועל. כלומר, אור אין סוף נצטמצם להיות מאיר רק במאור, ולא להיות מתפשט בבחינת זיו ואור.

בחסידות הובאו כמה משלים להבנת ענין זה. המשל הראשון הוא מן כח החכמה, שכאשר איש חכם מסביר ענין של חכמה לזולתו, או אפילו לעצמו, אזי מתפשט כח החכמה בגילוי. אבל בזמן שאינו עוסק בחכמה, הרי חכמתו היא רק בכח בנפש, שיש בכוחו להשכיל אם יעסוק בהשכלה, אבל אין היא באה לידי גילוי. וכך הוא גם משל בכח הראיה שבעין, שאף אם יסתום את העין יש לו כח הראיה בשלמות אינה באה לידי גילוי להיות העין רואה עד שיפקח את עיניו. וכך הוא בשאר החושים שבשאר האיברים.

ובזה נחלק הצמצום הראשון מן הצמצומים שלאחר מכן, כגון הפרסא שבין עולם האצילות לעולמות בי"ע. שענין הפרסא הוא כענין המשל, שהאור העובר דרך הפרסא אינו בערך לאור שלפני הפרסא, והוא כמשל החכם המלביש את דברי חכמתו בדברים אחרים. אבל מובן שאף שהאור שאחר הפרסה הוא בבחינת צמצום, ולכן נקרא אור של תולדה, הרי יש שייכות לאור שלפני הפרסא. מה שאין כן בצמצום הראשון, שהוא העלם גמור, שנכלל האור במאור, ורק לאחר מכן נמשך על ידי קו וחוט וכו'.

צמצום באור ולא במאור[עריכה]

בדרגתו של צמצום ישנם כמה דעות. יש מן המקובלים שלמדו שהצמצום הוא במאור עצמו.[1] אולם רבינו הזקן לפי מה שקיבל מרבותיו[דרוש מקור] כתב שהצמצום הוא באור ולא במאור, שאילו "במאור שהוא אין סוף עצמו לא שייך צמצום חס ושלום ולא העלם, ואדרבה המאור הוא בהתגלות, ולכן אפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוק מצוי כו', אף שאין בהם השגה ותפיסה איך ומה".[2]

פרטי ענין הצמצום[עריכה]

אור אין סוף שלפני הצמצום היה בבחינת "הוא ושמו לבדו" שהיה לפני בריאת העולם, שאור אין סוף היה מאוחד עם המאור.

לאחר הצמצום של אור אין סוף נוצר הרשימו וממנו נמשך הקו. אור הקו מאיר בכל עולם לפי ערכו אך הרשימו היא בחינה כוללת לכל העולמות.

אור העיגול ואור הקו הם שורשם של אור הסובב ואור הממלא.

צמצום כפשוטו או לא כפשוטו[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

כבר בתחילת התפשטות תורת הצמצום על ידי האריז"ל ותלמידיו התגלעו ויכוחים בין המקובלים בפרשנות המושג צמצום, יש מהם ובראשם המקובל רבי עמנואל חי ריקי בספרו יושר לבב [3] שסברו כי המשמעות צמצום הוא "צמצום כפשוטו", ולדעתם הבורא פינה עצמו ממקום העולם, ומשגיח עליה כ"מלך המשגיח מחלונו על דבר לכלוך", לטענתו אין לומר שהצמצום אינו כפשוטו שהרי בכך יוצא כי הבורא נמצא "בגשמיים השפלים הבלתי נכבדים ואף בנבזים" והוא השפלה כלפיו יותר מאשר ההשגחה מלמעלה.

אמנם רבים מהמקובלים חלקו על סברה זו, וטענו כי משמעות הצמצום בהכרח "לא כפשוטו". לאבי שיטה זו נחשב רבי יוסף אירגס אשר בספרו "שומר אמונים" (הקדמון) קובע[4] "כי כל הרוצה להבין ענין הצמצום כפשוטו ממש הרי הוא נופל בכמה שבושים וסתירות של רוב עיקרי האמונה". בדבריו לא מבואר כל צרכו מה הוא אם כן הצמצום, אלא רק "דהצמצום הוא דרך משל לסבר את האזן".[5] את דעתו הוא קובע מדיוק בדברי האריז"ל אולם מביא לשיטתו הוכחות רבות. ומטענותיו: מיוסד על האמונה כי הבורא מופשט מהשגתנו בתכלית, והוא מופשט מכל ציור ומדידה, בהכרח שהצמצום אינו כפשוטו שאילולי כך הרי ישנו ציור והשגה באלקות - עיגול, קו ומקום פנוי. כמו כן טוען כי הכרח שהבורא אינו בר שינויים וגם מעשיו לברוא את הנבראים הרבים אינם פועלים בו שינוי כלל, מכריח כי הצמצום אינו כפשוטו שאילולי כך יוצא כי נוצר בו שינוי בבריאה. ומלבד זאת, המושג צמצום הוא ממקרי הגוף שרק בו שייך תנועה: עליה, ירידה וכדומה, דבר המושלל בתכלית כשמדובר באלקות. בהמשך דבריו מבאר כי הדבר מחויב גם אם נפרש שהצמצום לא היה במאור עצמו, אלא רק ברצונו כשיטת הרמ"ע מפאנו.יש טוענים[דרוש מקור] שגם רבי אברהם אירירא (תלמיד רבי ישראל סרוג תלמיד האר"י) סובר כך[6].

מנגד טוען רבי עמנואל חי ריקי בספרו יושר לבב כי ההיפך הוא הנכון ומדברי האריז"ל בעץ חיים ניתן לדייק הפוך כי הצמצום הוא בדווקא כפשוטו, על טענתו כי אילו נאמר שהצמצום כפשוטו הרי זה מגביל ומצייר את הבורא, טוען כי אין בטענתו טענה, היות והציור וההגבלה באו מאיתו וברצונו מבטלה כרגע, אין בכך גירעון וחיסרון, החיסרון בדבר מוגבל -לטענתו - הוא כשההגבלה נובעת מהגדרת מציאות הדבר, ולא כשההגבלה מקורה ברצונו שלו. לטענתו שיטתו בעניין הצמצום אינה מוגדרת כלל בגדרי השכל שהרי האמונה ביכולתו מכריחה שהוא יכול לברוא עולם גם ללא הצמצום כלל ורק בקבלה מאריז"ל ידענו שהבריאה על ידי צמצום וממילא אין ביכלתנו להבין לחייב ולחקור בדבר בשכלנו איך הוא צמצום זה.

שיטת החסידות[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה. סיבה: 1.ההכרח לצמצום שלא כפשוטו= א. אינו גוף וכו' (תניא) ב.אני הוי' לא שניתי (לקו"ת ויקרא) 2.ההשלכות, א. אחדות ה' (האומנם) 3. בגילוי באור הנמשך (המשך לקו"ת שם) אין עצם מסתיר (מאמרי אדמו"ר הזקן, וידעת, נר חנוכה מ"ג).

שיטת החסידות וביתר שאת חסידות חב"ד היא שהצמצום אינו כפשוטו, ועדיין שייך לומר זאת רק באור אין סוף ובה גופא בדרגה האחרונה שבה שלפני הצמצום.

האדמו"ר הזקן שלל בתכלית את ההבנה שהצמצום כפשוטו, המקור הראשון לכך היא בספרו תניא בו כותב:

..והנה מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם ה' יכפר בעדם, ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו, שהקב"ה סילק עצמו ומהותו ח"ו מעולם הזה רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. והנה מלבד שא"א [שאי אפשר] כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו, שהוא ממקרי הגוף על הקב"ה הנבדל מהם ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ... וז"ש [וזה שכתוב] בתקונים תיקון נ"ז דלית אתר פנוי מיניה לא בעילאין ולא בתתאין ובר"מ [[[וברעיא מהימנא]]] פרשה פנחס איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה כו' איהו סוכ"ע כו' ולית מאן דנפיק מרשותי' לבר, איהו ממכ"ע כו' איהו מקשר ומיחד זינא לזיניה עילא ותתא ולית קורבא בד' יסודין אלא בקב"ה כד איהו בינייהו עכ"ל..
שער היחוד והאמונה - פרק ז'.

הסברת מבט ניגודי זה: צמצום מחד גיסא תוך שלילת ההבנה כי תוצאתו הוא העדר האור מאידך גיסא, התבאר באריכות בהרבה דרושים בתורת החסידות. ומכללות הביאורים עולה כי שני עניינים עיקריים בזה:

א. גם לאחרי הצמצום נמצא האור בכל מקום גם במקום הצמצום, ועניין הצמצום לאמיתתו הוא העלם ולא סילוק.
ב. גם לאחרי הצמצום האור נמצא בגילוי בכל מקום, אלא שגילוי זה הוא רק מצד האור ואינו מגיע ומורגש אצל המקבלים.
העלם ולא סילוק

את העניין הראשון מסביר האדמו"ר הזקן באריכות בספרו לקוטי תורה במאמר דיבור המתחיל "להבין מה שכתוב באוצרות חיים"[7]. שעניין הצמצום אינו סילוק ממקום למקום שנאמר שממקום החלל נעדר האור, אל שהאור נמצא במקום החלל, ורק הסתלק מלהיות בתנועה של גילוי ונכלל במאור - שהאור בדרגת התכללות בעצמותו אינו בגלוי. להמחשת העניין מביא משל מתלמיד חכם המכיר מסכת על בורייה לעומקה ולרחבה, בשעה שחושב ומשכיל בהשכלותיה ובסברותיה נמצאת המסכת בהתגלות במחשבתו, אמנם כשעוסק בדברים אחרים אם כי המסכת אינה גלויה בשכלו, היא לא הסתלקה למקום אחר אלא נמצאת בשכלו בכח הזכרון, וכל ההבדל בין מצבה בעת שחושב בה לזמן שאינו חושב בה, הוא שבעת שאינו חושב בה עולה ההשכלה להיות כפי שהיא בעצמותה למעלה מהתלבשות באותיות השכל, המחשבה והדיבור.

משל נוסף מביא אדמו"ר הרש"ב במאמריו מכח התנועה שביד. לעתים רואים אנו כי אין בכח האדם להניע את ידו (מצד הקור או ששכב עליו וכדומה) ועם זאת במעט זמן יצליח שוב להניעו. והנה חסרון יכולת הנעת היד נובעת מהעדר התגלות כח התנועה שביד, שמצד סיבות הסתלקה ואין בכוחה לפעול פעולתה. אולם מכך שכעבור זמן מה שוב יצליח האדם להניע את ידו מוכח כי התעלמות הכח אינה מוחלטת אלא רק חיצוניותה והתגלותה התעלם, ועצם כח התנועה (המופשט והנעלם (היולי)) נמצא ביד כבראשונה גם בשעה שנמנע ממנו להזיז את ידו. וכמו כן הוא בעניין הצמצום שרק האור והזיו הצטמצם ועצם האור (- המאור, שלמעלה מגילוי) נשאר במקום הצמצום.[8]

אין עצם מסתיר על עצם

העניין השני הוא שאור אין סוף נמצא בגלוי גם לאחרי הצמצום ובמקום החלל. מבאר האדמו"ר הזקן בהמשך המאמר בלקוטי תורה שם[7]. ותוכן דבריו: העלם שפעל הצמצום על האור הוא רק לגבי הנבראים מקבלי האור והשפע ולא כלפי אלקות המשפיע. וכשאומר לגבי אלקות הכוונה לא רק לעצמותו אלא גם לאורו והתפשטותו. כלומר, השפעת העלם הצמצום על האור הוא רק שהמקבלים -הנבראים - לא ירגשו אותו, אבל מצד האור עצמו גם פעולה זו אינה, והוא נמצא בגלוי גם לאחרי הצמצום ובמקום החלל. וסיבת הדבר הוא, היות והצמצום אינו מוחלט אלא הוא בשביל הגילוי שיהי אחריו, וגם בצמצום נשאר רשימו מהאור. לכן, למרות שלגבי הנבראים האור נעלם ונשאר רק רשימו לגביו האור גלוי ונרגש במילאו ברשימו. כמשל לכך מביא אדמו"ר הזקן את משל מאדם שלמד מסכת ואינו טרוד בעיון במסכת אלא לומד את אותיותיו בשטחיות. במקרה זה, על אף שאדם השומע את קריאתו אינו חש בה עמקות כלל (כלומר, כלפיו פועלת הצמצום העלם, שהרי אינו חש את העמקות הקיימת במוח זיכרונו של הלומד), כלפי הקורא עצמו אין כלל העלם ובשעה שקורא את האותיות מאירים בהם כל ההשכלות העמוקים הקיימים בזיכרונו מעת שלמד בעיון.

עניין זה התבאר באריכות במאמריהם של רבותינו נשיאנו, החל ממאמריו של האדמו"ר הזקן[9] בה מובאת הטענה המגדירה והמחייבת את הרעיון האמור, והוא שלאחרי שאנו יודעים שגם הצמצום הוא מכוחו ממילא על פי הכלל כי "אין עצם מסתיר על עצמו" אין בצמצום שום הסתר כלפיו.

הערות שוליים

  1. רב חיים מואלז'ין בספרו נפש החיים פרק ג' משמעות שומר אמונים הקדמון ויכוח ב' סעיף מא.
  2. תורה אור וירא יד, א.
  3. בית א חדר א פרק יב.
  4. ויכוח שני סעיף לד.
  5. שם סעיף מ.
  6. שער השמים מאמר חמישי פרק יב.
  7. 7.0 7.1 לקוטי תורה הוספות לויקרא נא, ב.
  8. ספר המאמרים תרמ"ג עמוד צח (ד"ה האמנם).
  9. ראה ספר המאמרים תקס"ד עמוד סו.