מנחם מענדל קפלן

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב מנחם מענדל קפלן

הרב מנחם מענדל קפלן (בערך תרכ"ט - ו' בחשוון תרפ"א) שכונה בפי כל מענדל דער חסיד היה חסיד חב"ד-ליובאוויטש תושב בוברויסק, ולמרות שבעיר זו הנהיג את חצרו רבי שמריה נח, הוא התקשר לאדמו"ר הרש"ב ולאדמו"ר הריי"ץ.

תולדות חיים[עריכה]

נולד בבוברויסק שבבלרוס בערך בשנת תרכ"ט, לאביו הרב יעקב קפלן [1].

כשהגיע לפרקו, הקים בית חסידי עם מרת גיטל לבית מרגולין. לאחר נישואיו ניהל חנות גדולה. ניהול החנות דרש ממנו השקעה של זמן וכוחות מרובים, אך למרות זאת, המשיך להקדיש שעות רבות מסדר יומו לתפילה באריכות ולשיעורי תורה ברבים. מרווחי החנות חילק רבות לנצרכים[2].

ר' מענדל ורעייתו מרת גיטל הקפידו מאוד על מצוות הכנסת אורחים, וביתם היה פתוח לרווחה בפני אורחים. ידידי המשפחה מספרים כי לעולם לא אכלה המשפחה ללא שאורח כלשהו סמוך לשולחנם.

עם רבותינו נשיאינו[עריכה]

קנאותו החסידית הייתה לשם דבר בבוברויסק. בעיר זו התגורר האדמו"ר רבי שמריה נח מבוברויסק (נכד אדמו"ר הצמח צדק), וסביבו נוצרה קהילה גדולה. לעומתה, חסידי חב"ד שהיו קשורים לאדמו"ר הרש"ב, היוו מיעוט. ר' מענדל עצמו היה מקושר בחבלי עבותות אהבה לאדמו"ר הרש"ב, ולא פעם דיבר על החובה הקדושה להתקשר לרבי הרש"ב. ר' מענדל, לאחר שהתפלל במשך השנים בבית מדרשו של האדמו"ר מבוברויסק, החליט יום אחד כי אין הוא יכול להמשיך שם עוד, ועבר להתפלל בבית הכנסת שנקרא על שם החסיד הנודע ר' הלל מפאריטש, שם קבעו חסידי ליובאוויטש תושבי המקום את מקום תפילתם.

את חינוכו להתקשרות לרבי, קיבל בבית אביו ר' יעקב שהיה חסידם של שלושה אדמו"רים: אדמו"ר הצמח צדק, אדמו"ר המהר"ש ואדמו"ר הרש"ב.

קנאותו לליובאוויטש באה לידי ביטוי בכל שנה ושנה, כאשר לקראת ראש השנה החלו לזרום לבוברויסק חסידים רבים (רובם חסידי קאפוסט לשעבר, שלאחר פטירת רבם האדמו"ר רבי שלמה זלמן מקאפוסט קיבלו עליהם את אחיו הצעיר האדמו"ר מבוברויסק), ואילו ר' מענדל היה נוטל את הטלית והתפילין שלו, ומכריז בהפגנתיות כי לראש השנה הוא נוסע דווקא לליובאוויטש, שם דווקא נמצאת חסידות חב"ד האמיתית.

אשתו, מרת גיטל לבית מרגולין, הייתה ממשפחה 'מתנגדית' מובהקת. כשנשאל כיצד חסיד קנאי שכמותו השתדך עם בת למשפחה 'מתנגדית', השיב בשנינות: "אין לכם מצוה גדולה יותר מאשר ליטול בת מתנגדים ולהעבירה למשפחת חסידים."

בדרך לרוסטוב[עריכה]

הסתלקותו של אדמו"ר הרש"ב, ביום ב' ניסן תר"פ, גרמה לו שבר גדול והוא נפל למשכב. כאשר התאושש קמעה, אמר לבני משפחתו כי הוא זקוק לנסוע למקום מרפא כדי להחלים. הוא הודיע כי הוא נוסע לקיסלבוצק הרחוקה, אך בפועל, בידיעת משפחתו, נסע אל הציון של אדמו"ר הרש"ב כאשר לאחר מכן תכנן להגיע לחצר ולקבל על עצמו את מרותו של בנו, אדמו"ר הריי"צ.

כשהגיע לעיר ז'לובין, נעצר על ידי השלטונות בתואנת שווא. אלו ערכו חיפוש מדוקדק על גופו ובחפציו, ולאחר מכן נותר במעצר מבלי שאיש טרח להבהיר לו בעבור מה ולכמה זמן. לבסוף נודע דבר מעצרו בעיר ז'לובין, ונכבדי העיר, ובראשם הרב משה אקסלרוד, רב העיר, התערבו אצל השלטונות עד לשחרורו.

ר' מענדל המשיך בנסיעתו, אך כאשר הרכבת הגיעה למרחק של כמאתיים ק"מ מרוסטוב, ליד תחנת רכבת קטנה בשם מילרובו, בלב איזור שליטה מובהק של הקוזקים[3]. חבורת קוזקים פורעים השתלטה על הרכבת, התעללו בנוסעים היהודיים, שדדו מהם את רכושם, ולאחר מכן רצחו חלק מהם. את ר' מענדל השליכו מהרכבת תוך כדי נסיעה. הוא נחבט בקרקע ושתי צלעותיו נשברו. כשבאו פועלי הרכבת עם בוקר, מצאוהו מוטל פצוע, ולקחוהו למרפאה קרובה. במכתב שכתב אז לבני משפחתו סיפר כי נשברו לו שתי צלעות, אך הטיפול שקיבל באותה מרפאה הסתכם במריחת יוד על מקום הפציעה.

בשל מצבו הקשה הועבר מהמרפאה לבית רפואה גדול יותר, ומשם כתב כמה מכתבים אל אדמו"ר הריי"צ ברוסטוב. במכתבים תיאר את מצבו הרפואי הקשה, ואת מכתביו סיים בבקשה שהביעה את תחושותיו באותם ימים: "אנא לעורר רחמים רבים עלי שאזכה לבוא לקבר ישראל".

אצל אדמו"ר הריי"צ[עריכה]

לאחר כמה שבועות התאושש במקצת, והחליט להמשיך את נסיעתו לרוסטוב, למרות מצבו הרפואי. לרוסטוב הגיע לפני חג הסוכות תרפ"א.

בעת התוועדות שמחת תורה פנה אדמו"ר הריי"צ לר' מענדל ואמר בלהט רב[4]: "כיצד זה כותב יהודי ‘פדיונות' ומבקש רחמים שיזכה לקבורת ישראל? יהודי צריך לבקש חיים ולא קבורה!" כך חזר הרבי על דבריו כמה פעמים בהתרגשות גדולה.

אותה תקופה הייתה תקופה דמדומים בכל הנוגע לעטרת הנשיאות וההנהגה של ליובאוויטש. אמנם אדמו"ר הרש"ב כתב בצוואתו כי בנו יחידו הריי"צ ימשיך לנהל את ישיבות תומכי תמימים, וכן ציווה עליו להקים חדרים ושיעורים מיוחדים ללימוד חסידות ברחבי רוסיה, כן ציווה עליו לומר מאמרי דא"ח ברבים, אך אדמו"ר הריי"צ עצמו סירב לקבל על עצמו את הנשיאות באופן רשמי. במשך כל שנת האבל הסתגר בחדרו ולא נהג כרבי. אדרבא, הוא נהג מנהגים שונים כדי שיחשבו אותו כאחד החסידים. החסידים מצדם התנהגו אליו כמו אל ‘רבי', אלא שחששו לומר זאת בפניו.

ר' מנחם מענדל לא יכל לשאת את המצב שאין רבי בגלוי, ובאותה התוועדות של שמחת תורה קרא ר' מענדל לאדמו"ר הריי"צ כמה פעמים בכינוי "רבי", ובכך הכתיר את אדמו"ר הריי"צ לרבי קבל עם ועולם. הדבר היה למורת רוחו של אדמו"ר הריי"צ שענה לו "מדוע אתה שופך את דמי?" אולם ר' מענדל המשיך בכך שוב ושוב[דרוש מקור].

פטירתו[עריכה]

לאחר שמחת תורה גברה מחלתו של ר' מענדל, וכוחותיו לא עמדו לו עוד. ביום ו' בחשוון תרפ"א השיב נשמתו לבוראו, והוא בשנות החמישים המוקדמות לחייו. זכה להיטמן בסמיכות לציון רבו אדמו"ר הרש"ב. משפחתו לא ידעה באותה העת על פטירתו. למחרת, נפל בביתו כל ארון הספרים והם הבינו שקרה משהו. בנו ר' חיים, שהי' אז במינסק חלם במשך שלשה לילות רצופים שאביו הגיע אליו והתלונן מדוע אף אחד אינו אומר עליו קדיש, וכך נודע להם מפטירתו.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. שהיה מחסידי אדמו"ר הצמח צדק אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר הרש"ב, והיה מגיד שיעור בישיבתו של האדמו"ר רבי שמריה נח מבוברויסק, ונפטר ביום ב' אדר תרע"ד.
  2. עדות על כך אפשר למצוא בפנקסי כולל חב"ד בירושלים, ובפנקסו של שד"ר המוסד "הכנסת אורחים" בירושלים.
  3. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה.
  4. ספר השיחות - תרפ"א עמ' 10 ובהערות.