וידוי

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

וידוי היא אחת מחלקי עבודת התשובה שיתודה האדם בפה מלא על חטאיו אשר עשה.

עניינו[עריכה]

כאשר אדם עובר עבירה הוא יוצר בכך מלאך רע, שחומרו נעשה מאותיות המחשבה של העבירה וחיותו היא מחיות והתענוג שבעבירה, כאשר אדם שב בתשובה הוא עוקר בחרטה שמעומק הלב וקבלה על העתיד את חיות המלאך, ואילו בוידוי שהוא באמירת אותיות החטא הוא עוקר את האותיות שהם חומרו של המלאך הרע[1]. בנוסף על ידי הוידוי שהאדם משפיל את היצר הרע והנפש הבהמית שלו הוא גורם שהחלק הטמא שבנפשו נכנע ומתבטל לגמרי לחלק האלוקי שבו המתגלה ומאיר[2].

טעם אמירת אשמנו כו' בלשון רבים ביאר מורינו הבעל שם טוב שהוא ענין התאוננות השכינה לפני הקב"ה על ההעלם וההסתר מציאות הניצוץ האלוקי שהיה בזמן ובתוך העבירה גופא בבחינת שכינתא בגלותא, דבר המברר כי העבירה היה באונס הסטרא אחרא, וביאר את הענין במשל ארוך[3].

בתפילה[עריכה]

חז"ל תיקנו לומר וידוי בתפילת העמידה של יומת החול בברכת "סלח לנו", וכן לומר את הוידוי שעל סדר האל"ף בי"ת לאחריה בשחרית ובמנחה (מלבד משבתות ובימים טובים).

הרבי[4] מבאר, שאף שעל פי הסברא, הייתה צריכה להיות אמירת תחנון בתחילת העבודה, כשם שבבית המקדש התוודו על החטא קודם להקרבת הקרבן, בכל זאת תיקנו לומר לאחריה, מכיוון שדוקא לאחרי העבודה של פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, עד לשמונה עשרה, שאז היא הדביקות עם הבורא; אזי באים למצב שאותם ענינים שהיו חשובים אצלו עד עתה לעבודה ולמצווה, נעשו בגדר של "מחוי במחוג קמי מלכא", ובמילא, הרי זה "עבירה" שדורשת תשובה!

ראש השנה[עריכה]

בסידור אדמו"ר הזקן נרשם בין הסדרים של תקיעת שופר: "יתוודה בלחש".

והוראה זו היא רק לבעל תוקע[5].

בסעודת יום א' דר"ה תשכ"ט אמר הרבי, שמפורש בשיחת אדמו"ר מוהריי"צ שווידוי זה הוא רק במחשבה. ויש לומר הטעם, כדי שלא יהיה הפסק[6]. אין בראש השנה וידוי דברים.. כל ענין התשובה בר"ה הוא כדי שתתקבל ההכתרה.. ולכן אין עניינה בווידוים.. וה'יתוודה בלחש' הוא גם כן ענין געגועים[7].

אודות מעלת ה'יתוודה בלחש' בעת תקיעת שופר מובא בספרי רבותינו: הדרגה הנעלית ביותר שבמדריגות תשובה הגלויה הנקראת תשובה תתאה.. ה'יתוודה בלחש' הוא ה"בכן" מכל עבודת התשובה תתאה שתחילתה בראש חודש אלול.. ה'יתוודה בלחש' זו כבר דרגת הגעגועים שהבן נמשך לאב.. הגעגועים הפנימיים ביותר אל האב. הזמן של תקיעת השופר הוא עת רצון, והזמן של 'יתוודה בלחש' הוא העת רצון שבעת רצון.. שאז היא התאחדות הבן הבעל תשובה עם אבינו שבשמים יתברך ויתעלה[8]. עוד מובא: עבודת ראש השנה היא בקבלת עול מלכות שמים. בשעת תקיעת שופר התשובה היא מעומקא דליבא, והווידוי בלחש - בשעת תקיעת שופר - הוא השינוי ממהות למהות. ובאם אינו יכול לפעול זאת בעצמו על-ידי עבודתו שלו, יש לו לבקש מה' יתברך שהוא ישנה אותו ממהות למהות[9].

הווידוי בלחש בפרשיות התקיעת שופר הוא על עניינים כאלו שקודם העבודה הפנימית של ליל ראש השנה ותפילות היום לא חשבם כלל לחטא ועוון.. ואם כן אין לו דרך אחרת להפטר מהם אלא על ידי שינוי ממהות למהות, ועל כך הוא הווידוי בלחש - שיהיה בו שינוי זה ממהות למהות[10].

מקובל מרבי שלמה חיים קסלמן, כמדומה בשם אדמו"ר הריי"צ, שה'יתוודה בלחש' עניינו ציור פני הרב.

יום הכיפורים[עריכה]

ביום הכיפורים מתוודים פעמים רבות, פעם אחת בערב יום הכיפורים, ועוד 4 פעמים בארבעת מחמשת תפילות יום הכיפורים (חוץ ממנחה). מלבד זאת מתוודים יחד עם הש"ץ בכל תפילות יום הכיפורים (חוץ ממנחה).

זמנים מיוחדים לוידוי[עריכה]

החתן מתוודה על חטאיו ביום החופה שהוא כיום הכיפורים לגביו.

לפני שהאדם מחזיר את נשמתו יש לו לשוב בתשובה ולהתוודות על חטאיו. בשעותיו האחרונות של רבי אברהם חיים רוזנבוים מזקני חסידי חב"ד, ביקש שיביאו לו סידור לומר וידוי. אחיו הביא לו את סידור תורה אור ופתח לפניו את סדר אמירת וידוי לשכיב מרע. הרא"ח התנגד לומר וידוי זה באומרו "זהו וידוי של מתנגדים", ובמקום זאת אמר את מאמר "פתח אליהו" מהקדמת הזוהר שאומרים בכל ערב שבת.

הערות שוליים

  1. שערי תשובה לאדמו"ר האמצעי
  2. לקוטי תורה דרושים ליום כיפור
  3. כתר שם טוב ע' רצז
  4. תורת מנחם תשי"ד
  5. המלך במסיבו, א, עמ' רלד. ובח"ב עמ' קעד: משמע בסידור שהכוונה היא לכל אחד ואחד.
  6. המלך במסיבו, א, עמ' רלג רלד. אך בליל ב דר"ה תשל"א (שם, ב, עמ' קעד) איתא, שמשיחת אדמו"ר הריי"צ משמע שהווידוי צריך להיות בדיבור.
  7. אגרות קודש אדמו"ר מה"מ, כג, עמ' תקיב - ומציין ללקוטי דיבורים דלהלן.
  8. לקוטי דיבורים, עמ' 102 99.
  9. ספר השיחות תש"ד, עמ' 31.
  10. שם, עמ' 41