שמואל מונקס

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ר' שמואל מונקעס מקאליסק (מכונה גם: ר' שמואל קאליסקער) היה מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן; התגורר בעיירה קאליסק[1] ובעיר סמוכה לפולוצק[2] והיה ידוע כפיקח גדול ובעל חוש הומור. קרוי על שם אביו, נתאלמן בגיל צעיר, היה עני מרוד כל ימיו.

דמותו[עריכה]

בשנת תקנ"ז, נאסר אדמו"ר הזקן. כשבאו לאוסרו, שהה בביתו ר' שמואל מונקס. שאל אותו אדמו"ר הזקן, האם למסור את עצמו בידי הגויים או שמא לברוח. ענה לו ר' שמואל: "אם אתה רבי - הרי אין לך מה לפחד מהם, ואם אינך רבי - באיזו זכות לקחת מאלפי יהודים את תאוותם מעולם הזה". אדמו"ר הזקן נשאר בביתו ונלקח למאסר.

בעת ביקור רבי שלמה מקרלין, אצל אדמו"ר הזקן ביום תשעה באב, עמד ר' שמואל מונקס בבית הכנסת וזרק עיגולי קוצים על המתפללים (כדי להפיג את העצבות). כשראה זאת ר' שלמה מקרלין, הקפיד על כך ואמר לאדמו"ר הזקן: "בגלל אברכים כאלו נחרב בית המקדש". למחרת הלכו אדמו"ר הזקן ור' שלמה מקרלין יחד אל מחוץ ליישוב, וראו אברך בתוך בור מלא נמלים שעוקצים את כל גופו והוא בוכה על חורבן בית המקדש. אמר על כך ר' שלמה: "בגלל אברכים כאלו יבנה בית המקדש". אמר לו אדמו"ר הזקן: "זהו אותו אברך"[3].

באחת השנים פקדה שריפה את עיירתו של ר' שמואל מונקס, וביתו עלה באש. ר' שמואל החל לרקוד "שלא עשני גוי", בהסבירו שאם היה גוי, היה נשרף אלוהיו יחד עם ביתו.

פעם תלה עצמו מול בית מדרשו של האדמו"ר הזקן. כששאלו אותו לפשר מעשה מוזר זה ענה: בכל חנות יש חלון ראווה. הדייג שם דגים בחלון הראווה שלו כדי שידעו שיש שם דגים וכן הרוכל שם בחלון את מרכולתו, כך גם אני תולה את עצמי כדי שידעו שפה נמצאים כל החסידים.

בספר בית רבי נכתב אודותיו: "הרב החסיד המפורסם ר' שמואל זלה"ה מקאליסק (הנקרא בעולם בשם שמואל מונקעס) היה אדם גדול מאוד, חסיד גדול ועָרום ביראה, והיה חשוב מאוד אצל רבנו. דרכו והנהגתו ידוע ומפורסם בעולם, ולפי ראות עיניים - בשיגעון היה מתנהג, אך גם בזה ראו חכמתו הנפלאה עד למרבה[1]".

לקריאה נוספת[עריכה]

  • מיכל רון, דוד רוטנברג, ספורי ר' שמואל מונקס, ספריית אשל, כפר חב"ד, ה'תשנ"ז.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. 1.0 1.1 חיים מאיר היילמן, בית רבי, עמ' 154
  2. הרבי הריי"צ, שיחת חול המועד סוכות תרצ"א (תורת מנחם - רשימת היומן, עמ' יז, קעא).
  3. רפאל נחמן הכהן, שמועות וסיפורים, כרך א' עמ' 38