דביקות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור מר' זלמן קליינמן על חסידים בדביקותם

דביקות הוא מצב בו אדם שקוע במחשבה עמוקה על מציאות הקב"ה ופעולותיו, ושוכח על העולם הגשמי בו הוא חי, כתוצאה מהתבוננות באלוקים. בתורת החסידות מדובר רבות על הדבקות ודרכי ההתבוננות המובילים אליה.

לרוב, כהקדמה להתבוננות הביאה לדביקות יש ללמוד בתורת החסידות על העולמות הרוחניים ועשר הספירות ועוד. לעיתים רבות נעזרים המתבוננים גם בניגון חסידי בשעת עבודת התפילה.

עניינה[עריכה]

הדביקות ענינה קרבה רוחנית להקב"ה הבאה מתוך הרגש של האהבה. זו היא ענין הקרבן שהוא מלשון דביקות, ועל כך מובא כי המלאך מיכאל נקרא גם בשם כהן גדול, שמקריב נשמות על גבי המזבח, שמקריבן בדביקות האהבה שמשפיע בהם. ובפרטיות יותר, ישנם שני בחינות כהן גדול: הראשון הוא מיכאל, שעניינו הוא אהבת עולם הנמשכת מבחינת חסד לאברהם, והשני הגבוה יותר הוא בחינת אהרן כהן גדול שענינו הוא אהבה רבה הנמשכת מזקן אהרון שיורד על פי מידותיו.

עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא, כמו שכתוב ישקני מנשיקות פיהו וכו' כנודע. ועל זה נאמר ובכל נפשך, שהם הם כל חלקי הנפש, שכל ומדות ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, שעל האדם מוטל לדבוק עם כולם בו יתברך, דהיינו המדות במדותיו יתברך מה הוא רחום וכו'. והשכל בשכלו וחכמתו יתברך הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא. וכן המחשבה במחשבתו יתברך והדיבור בדבר ה' זו הלכה וכמו שכתוב ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך. והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים, כמו שכתוב כי ששת ימים עשה ה' וכו' כנודע במקום אחר. וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד, כשהיא מחמת אהבה[1].

הדביקות והאמונה - חד הם. כגודל אמונתו של האדם, כך הוא דבוק בהקדוש ברוך הוא. לכן גם כל עוד האדם מאמין ודבק בקב"ה, לא ייתכן שיקרה לו דבר רע. וכמאמרו של התולדות יעקב יוסף על הפסוק "עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו בי" שנאמר לאחר שבני ישראל ביקשו לרגום את משה רבינו באבנים, כי עד עכשיו אף שנאצו אותי כמה פעמים אין מקום לעונש לחול עליהם, מה שאין כן עתה עד אנה לא יאמינו בי דייקא, ועל פי מאמרו של הבעל שם טוב כי האמונה היא דביקות[2].

דביקות בשעת התפילה[עריכה]

הדביקות חלה על האדם בשעת קריאת שמע, על פי הסברו של אדה"ז כי "אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך אלא הרצון, אם אין האדם רוצה כלל ח"ו לדבקה בו. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך, ד"רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", והיא בחינת יציאת מצרים ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא".[3].

בעוד שבתפילת שמונה עשרה הדביקות היא רק מצד התענוג שבנפש אלוקית, דבר החולף ונחלש עם החלשות התענוג, הרי הדביקות שבנפילת אפים הינה דביקות מוחלטת, הבאה מצד העלאת כל הכוחות שבנפש הטבעית עם הנשמה האלוקית, ולכן אין הגוף החומרי מפריע עוד לדביקות מכיון שגם הוא התעלה.

זהו הטעם שאמרו בספרי הקבלה שבשעת נפילת אפים הוא זמן עיקר בירור והעלאת הרע של קליפת נוגה שבגופו.[4]


הערות שוליים

  1. אגרת התשובה - פרק ט'
  2. כתר שם טוב ח"ב ע' רסז
  3. ליקוטי אמרים - פרק מ"ז
  4. שערי תשובה, שער התפלה. אחרי ה"א תלכו. מג"פ מז, א.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.