לא תהיה משכלה תשי"ב
לא תהיה משכלה הוא שמו (דיבור המתחיל) של המאמר חסידות אותו אמר הרבי בהתוועדות שבת מברכים חודש אדר תשי"ב. הנחה מהמאמר נכתבה על ידי החסידים וחלק ממנה הוגה על ידי הרבי ויצא לאור בליקוט לרגל שבת משפטים תשל"ט[1].
חלקו הראשון של המאמר עוסק בשרשן של המצוות באלקות ומידת החשיבות שלהן בעיני הקב"ה, במאמר מבואר כי על אף שהפסוק אומר "אם צדקת מה תתן לו ואם רבו פשעך מה תעשה לו" שאין בקיום המצוות והפכן משמעות כלפי עצמות ומהות בנוגע לכללות המצוות שעניינן הפיכת החושך לאור הרי זה נוגע בעצמות ומהות ולכן כתוצאה מכך יבורך האדם מצד הקב"ה עצמו כפי שהוא למעלה משם הוי"ה ודרגת משה רבינו. בחלקו השני של המאמר מתרגם הרבי את הברכות (ציווים) "לא תהיה משכלה ועקרה ואת מספר ימיך אמלא". משכלה ועקרה הם עניינים שונים המונעים מהאדם הולדת מידות אהבה ויראה בנפשו. ומלבד זאת תפקידו של האדם להיות עסוק אך ורק במילוי שליחותו ואילו חסר לו בזה מחסיר הוא מימיו. ועל ידי התשובה תתקיים בו הכתוב "את מספר ימיך אמלא".
תוכן המאמר, אופיו וצורת אמירתו פעלו רושם עז על המשתתפים במעמד אמירתו. בעת אמירת חלקו השני של המאמר התרגש הרבי מאוד ובכה בכי ממושך, ומתוך התאפקות המשיך את אמירתו. בשל כך זוכה מאמר זה לפרסום רב בין החסידים והתמימים.
תוכן קצר
המאמר מיוסד על הפסוקים בפרשת משפטים:
"..וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא.."
— ספר שמות כג, כו - כז.
הפסוק עוסק בגמול שמקבל העובד את ה' שמתברך בבני ("לא תהיה משכלה ועקרה") חיי ("והסרתי מחלה.." "את מספר ימיך אמלא") ומזוני ("וברך את לחמך ואת מימיך"). אולם את התיבות "לא תהיה" - מלבד הפירוש הרגיל שהוא ברכה ויעוד - ניתן אף לפרשם כציווי: שעל האדם לוודא שלא תהיה משכלה ועקרה, וזאת על ידי שיהיה "ועבדתם את ה' אלקיכם".
השפעת עבודת האדם למעלה
אולם ראשית צריך להבהיר מהותה של העבודה ומשמעותה. לכאורה, כל ענין העבודה שייכת אך באדם שבמהותו הוא "חסר" ושייך ל"השלימו" - אולם אצל ה', שהוא "שלימותא דכולא", איזו שלימות ותוספת ניתן להוסיף לו על ידי עבודת ה'? מלבד הקושי בהבנה, ישנה סתירה גם במאמרי חז"ל: באחדים מהם מבואר שאין משמעות למצוות אצל הבורא[2], אולם מאידך מבואר כי המצוות פועלת תוספת (כביכול) למעלה.
על כך מבואר בספרים[3] שבדרגה עליונה ("אדון יחיד שורש השרשים") לא נוגע עניין המצוות. מעשיו של האדם נוגעים החל מאותם הדרגות בהן יש למציאותו משמעות, אולם בדרגות שלמעלה מגדר הבריאה - אין שינוי וגרעון על ידי מעשיו, היות ואין שם משמעות ואחיזה למציאות שזולת ה' (באופן פרטי, עיקר הפעולה של מעשי האדם הוא בכלים דאצילות היות והכלי בניגוד לאור שעניינו גילוי המקור ואינו מתאים עצמו לגדרי הזולת ואינו מכיר בו, הכלי כן מתייחס לזולת וכל גדרו הוא התאמת האור אליו ולכן מעשי האדם מוסיפים או גורעים בו. אלא שהיות וגם האור (ואפילו האור שאינו מתלבש בכלים) מטרתו ויעודו להאיר בסופו של דבר בכלים נעשה גם בו גרעון על ידי מעשי האדם ורק בדרגת פנימיות הכתר - עתיק שהוא נעתק ונבדל לגמרי מהשתלשלות אין למעשי התחתונים השפעה).
אלא שלביאור זה יקשה, משמעות הפסוק הוא שעבודת האדם נוגעת ומשמעותית בדרגה הכי גבוה - בעצמות ומהות. שבעוד שתחילת הפסוק מבואר כשלישי המדבר אודות דרגות אחרות - שה"ועבדתם" הוא לדרגות "ה' אלקיכם" והשכר שיינתן אף הוא יימשך מדרגה זו ("וברך.."), המשך הפסוק "והסרותי..." מתאר את פעולתו של המספר עצמו? ומשמעות השינוי הוא: דרגת "שלישי" הוא עצמות ומהות, היות וכל סדר ההשתלשלות מתחלק בכללות לשניים (אורות וכלים, ממלא וסובב, אור לעצמו ואור לזולתו) - ואילו עצמות נקרא שלישי. ובפסוק זה מבואר כי למרות שעבודת האדם משפיעה רק בדרגות "ה' אלקיכם", העבודה נוגעת וחשובה גם אצל עצמות ומהות, עד שממנו מתברך העובד בכך ש"והסרתי מחלה..". וסיבת הדבר - שלמרות שפרטי העבודה ואופנה אינם "נוגעים" בעצמותו תוצאת העבודה צירוף ובירור הבריות והפיכת החושך לאור נוגעים לעצמותו וחשובים אצלו.
מהותה של העבודה - "ועבדתם"
"ועבודתם" הוא מלשון עבודת עבד שעיקרה קבלת עול שזו היא ראשית העבודה ועיקרה, ולכן תחילת התפילה מידי יום היא במילים "הודו לה'" שתוכנם ביטול והתמסרות הבאים מבלי להתייחס למצבו של האדם במידות ושכל ודעותיו. אולם משמעות נוספת יש לתיבת "ועבדתם" והיא עבודת התפילה, כדרשת חז"ל[4]: "איזהו עבודה שבלב זו תפילה" ולכן מלבד עבודה מיראה (- קבלת עול) ישנה העבודה של אהבת ה' שהיא עיקר התפילה. לפי שתפקידה של התפילה לחבר את הנשמה עם ה' וכן לברר ולזכך את הנפש הבהמית. ושניהם נעשים על ידי אהבה דווקא שדווקא בכחה ניתן לברר את נפש הבהמית, ודוקא על ידי הבירור מתחברת הנשמה עם הבורא. וטעם נוסף לכך היא המשמעות המיוחדת לטרחה שהאדם "טורח" בבירור הנפש הבהמית, דבר שקיים בעבודת אהבה שדורשת יגיעה רבה בניגוד ליראה שישנם בעלי יראה טבעית ללא יגיעה.
- "לא תהיה משכלה ועקרה"
בכדי שעבודת ה' באהבה ויראה תהיה כדרוש יש לוודא שלא יהיו משכלה ועקרה, עקרה היא האשה שאין לה וולדות והוא כתוצאה מכך שאין לה רחם או שיש לה ולמרות זאת לא מתפתח וולד. בעבודת האדם, הרחם הוא ההתפעלות שכלית - אותה ההתפעלות הנוצרת במוח כתוצאה מההתבוננות שמהתפעלות זו מתפתחים לאחר מכן המידות ברגש הלב בגלוי. וישנם בני אדם אשר למרות ההתבוננות הדרושה בשכלם לא מתעוררים במידות גם לא בהתפעלות שכלית וזאת להיותם מלאים ברצונות אישיים כולל רצונות של הנפש האלוקית המונעים מהדם להיות כלי שיכול לקבל את ההתבוננות ולהוליד מידות. ויש אדם שאין מניעה מצדו להתפעלות המוח אלא שאינו מוליד כי חסר לו בכח הא"ס הדרוש להולדה שעניינה בעבודה היא הסיוע שמקבל האדם מתורה ומצוות וההזזה העצמית שדרוש לאדם לפחות פעם בשנה. ולאחר הולדת המידות שוב יש לוודא שלא יהיה "משכלה" - יולד וקובר.
- "בארצך"
לאחר שעבודתו הכללית היא בשלמות, על האדם לוודא שלא תהיה לו שביעות רצון מעבודתו, שלולי כך עלול להיות "משכלה". וזו המשמעות "משכלה בארצך" - ארץ מלשון רצון - שיש שביעות רצון המעידה שהעבודתו עדין קשורה לרצונותיו, ולכן היא משביעה אותן.
והעצה לזה היא בזכרו שימיו קצובים, ולכל רגע יש לו שליחות ותפקיד, וממילא - אין לו את האפשרות וההיתר לחשוב אודות מעלותיו והישגיו, ולכן אינו מקבל שביעות רצון. וזהו הביאור בדבריו של רבי יוחנן בן זכאי - שברגעים שלפני מותו אמר ש"איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי", ומכאן נראה - שכל ימי חייו היה עסוק לגמרי במילוי שליחותו, ולא הרהר כלל אודות מעמדו ודרגתו; רק לפני מותו התפנה לערוך חשבון אודות מעמדו ומצבו.
-"והסירותי מחלה", "את מספר ימיך אמלא"
אדם שממלא תפקידו ועושה כל שביכולתו, ייתכן בכל זאת שהחסיר ימים ורגעים, וגם עדיין נאבק הוא ב"מחלה" שהיא מחלת "הרגש עצמו" המביאה לידי שביעות רצון - שישנה אפילו בצדיקים גדולים. על זה באו הברכות: "את מספר ימיך אמלא" "והסירותי מחלה מקרבך", ש"שלישי המדבר" - עצמות ומהות - ממלא את הימים החסרים שהופכים להיות מאירים (מספר - ספיר), ולא עוד אלא שבכח העצמות אף לבטל להסיר את מחלת הרגש עצמו.
תיאור המעמד
את המאמר התחיל הרבי מיד בתחילת ההתוועדות ללא הקדמות כלל מלבד ניגון ההכנה למאמר, אמירת המאמר נמשכה זמן רב מעבר לרגיל למשך 55 דקות[5].
לקראת סיום המאמר בעת שתיאר הרבי את האדם העובד את ה' ללא שביעות רצון ביאר הרבי כי בעת שחושב האדם על מעמדו ומצבו מצד שביעות רצונו הוא מורד "במלך מלכי המלכים הקב"ה" שנתן לו תפקיד ושליחות לרגע זה והוא אינו ממלאו, ותמורת זאת חושב אודות עצמו. את הדברים אמר הרבי מתוך התרגשות עצומה ובכיות ובעת שהזכיר את "מלך מלכי המלכים" עצר את שטף דיבורו והניח את ראשו על השולחן מתוך בכי לכמה רגעים ורק לאחר מכן המשיך "הקב"ה"..[5]. לאחר מכן הרחיב הרבי ותיאר את מחשבתו של האדם בעת שעולים לו מחשבות אודות מעלותיו ומתוך התרגשות אמר: "ווען מען פרעגט אים וואס איז בא דיר מיטן בארצך, שרייט ער אויס במר נפשו: וואס מיר רצון, וואס מיר תענוג, וואס מיר אהבה, וואס מיר יראה?! [כאשר שואלים אצלו מה מעמדך, זועק הוא: מה לי רצון מה לי תענוג מה לי אהבה מה לי יראה?!] כיצד יכול לחשוב על ענינים של מדריגות, בה בשעה שצריך לעמוד על המשמר שלא יעבור אפילו רגע אחד במצב של מרידה במלכות ח"ו, מצד החסרון במילוי השליחות ברגע זה!"
החסיד ר' משה גוראריה שהה באותה התקופה בבית חיינו, במכתב ששלח לידידו באותה התקופה תיאר את המעמד בהתפעלות גדולה:
בשבת קודש הייתה התוועדות, היה מאמר על הפסוק לא תהיה משכלה ועקרה וכו' את מספר ימיך אמלא, והרבה דברי תורה. הבכיות העצמות של כ"ק ממש קורעים הלב, אף לב האבן. השתדל להתאפק בכל כוחו ולא יכול, והדמעות ניגרו על השולחן. וכל דבר יצא מתוך פנימיות עומק הנשמה.
לא הבנתי אף פעם מה זה הזזת הנפש ומרירות של עומק פנימיות הנפש. אין להעלות על הכתב ואין בכוחי לתאר את מה שראיתי והרגשתי. דיבר איך שצריכים לייקר כל רגע, מה היו יכולים לעשות ומה עושים...
האמת אגיד לכם, שאיני יודע לכתוב מה שמעתי כי כל כך היו הבכיות העצמות שלו מתוך תוכיות לב ונשמה, וכל כך היינו בהתפעלות און צו רירט [זעזוע] עד שאיני יודע בדיוק המילים, אבל הכוונה ברורה לי שכל רגע ושעה ויום יקר...
והעיקר הוא מה שלא נמסר בדיבור. עמדתי על ידו ממש וראיתי את ההתאפקות וההתאמצות שלא לגלות את הצער והמרירות ושלא לבכות כל כך, אבל גדל מאוד הפנימיות על כל מעצורי הנפש. אחרי המאמר, כמה רגעים לא יכול היה להירגע וניגב הדמעות...
— אוצר החסידים - ארץ הקודש עמוד 123, עיתון כפר חב"ד גליון 235 עמוד 16.
מאמר זה הוא המאמר הראשון של הרבי שהוברח מעבר למסך הברזל ולהגיע אל החסידים ברוסיה.[דרוש מקור]
אף שבדרך כלל המאמרי דא"ח שנאמרו על ידי הרבי הודפסו בנפרד ולא נכללו בסדרת הלקוטי שיחות, חלקים ממאמר זה נערכו ושולבו בלקוטי שיחות[6].
קישורים חיצוניים
- הרבי, מאמר לא תהיה משכלה- פרשת משפטים תשי"ב תורת מנחם חלק ד עמוד 323. באתר היברו בוקס, (קובץ המאמר באתר אוצר החסידות
) - הרבי, לקוט שבת פרשת משפטים תשל"ט - סעיף ה', בספר ליקוטי שיחות חלק טז (עמוד 271 ואילך) ברוקלין, תשס"ו, מאתר היברובוקס.
- המאמר וההתוועדות בהוצאת ועד חיילי בית דוד.
- הרב יקותיאל פלדמן, שיעורים במאמר לא תהיה משכלה תשי"ב 1, 2, 3, באתר אוצר החסידות.
הערות שוליים
- ↑ לקוטי שיחות, חלק טז, משפטים (ד).
- ↑ ראה מדרש בראשית רבה פרשה מח תנחומא פרק ח "וכי אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות" ועוד.
- ↑ עבודת הקודש חלק ב פרק ג.
- ↑ תלמוד בבלי מסכת תענית ב סוף עמוד א.
- ↑ 5.0 5.1 ממכתביו של ר' יואל כהן.
- ↑ חלק ט"ז שיחה רביעית לפרשת משפטים, בשילוב עם שיחת שבת פרשת משפטים תשט"ו.