משה רבינו

משה רבינו נולד לאביו עמרם בן קהת בן לוי, ולאמו יוכבד בת לוי, לאחר נבואה של אחותו מרים הנביאה כי עתיד להוולד בן העתיד להושיע את ישראל.

משה היה גדול הנביאים שקמו לעם ישראל. ונשלח על ידי ה' לגאול את בני ישראל ממצרים, והוא הנהיגם ושפטם ארבעים שנה בעת לכתם במדבר לארץ ישראל. משה קיבל את התורה במעמד הר סיני ומסרה לעם ישראל. האמונה בנבואתו היא העיקר השביעי בי"ג העיקרים של הרמב"ם.

תולדות חיים

ילדותו

משה נולד בז' באדר ב'שס"ח בעת שעבוד מצרים לאביו עמרם ולאימו יוכבד בעת שעבוד מצרים, וכאשר נולד התמלא הבית כולו אורה, ונקרא אז טוביה או ע"פ דעה אחרת טוב.בעת לידתו נגזר ש"כל הבן היאור תשליכהו" ולפיכך נשקפה סכנה למשה, למשה נעשה נס והוא נולד שלוש חודשים לפני הזמן, אולם לאחר שלושת החודשים נאלצת אימו יוכבד לשים אותו בתוך תיבת גומא המצופה בחומר וזפת ושמה אותו ביאור.

באותו היום היה שרב במצרים ובתיה בת פרעה יצאה ליאור עם שפחותיה, כאשר הגיע ליאור היא מצאה את משה בתיבה ומשתה אותו מהמים, מרים אחות משה, ששהתה במקום מיהרה לבוא לבתיה ולהסביר לה מי הוא ולאחר מכן קראה לאימה שתניק את משה, ומלאחר שנתיים הוא נלקח לבית פרעה שם הוא גודל, במדרשים מובא מספר שמות בהם הוא נקרא באותו הזמן ע"י מספר אישים שהם:אביגדור, יקותיאל, חבר, אבי, אבי סוכו, שמעיה בן נתנאל, ובתיה קראה לו "משה" על שכך שהיא משתה אותו מהמים, בתרת החסידות מבואר שמים מרמזים על כוח הגבורה והעלם של הקב"ה והישבה לכוח החסד והגילוי,, וכך שע"י משתה אותו בתיה מהמים הגיעו עליו שני התכונות האלו.

ע"פ המסופר כאשר היה משה בן שלוש, הוא הגיע ולקח לפרעה את הכתר, מה שהוביל לחשש אצל חרטומי מצרים שהוא הולך ברבות השנים לנצח את פרעה, הם שמו לפני משה שני צלחות אחת של זהב ואחת של פחמים כדי לבדוק במה יבחר,ואם יבחר בזהב סימן שהוא הולך באמת לכבוש את פרעה, משה בא לגעת בזהב אולם אז מגיע מלאך גבריאל ומוזיז לו את ידו לפחמים וכך הוא ניצלו.

צעירותו

בגיל 15 או 20 או 40 יצא משה לראשונה מבית פרעה, משה רבינו אז גדל הן בגשמיות והן ברוחניות, והיה מוכן כבר להנהיג את עם ישראל:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו:וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל

— שמות, ב' - י"א -י"ב

הרבי לומד מכך שלמרות שמשה היה בבית המלך הוא ירד לעמו , כך גם כך יהודי שנמצא בדרגה גבוהה צריך לעזור לאחריםלמחרת הוא יוצא בשנית והוא רואה שני עברים דתן ואבירם רבים ביניהם, משה מגיע עליהם וצועק על אחד מהם "רשע למה תכה רעך?", והוא בתגובה עונה לו:"מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?!".

משה מבין שהוא נתפס ובורח, במדרשים מובא שמשמה נתפס ע"י שומרי פרעה שרצו לכרות לו את הראש, אולם אז הגיע מלאך ושחרר אותו, משה בורח ומגיע לכוש שם הוא מנצח את בלעם שמלך במדינה ומתמנה למלך כוש במשך 40 שנה, ולאחריהם הוא מגיע למדין, במדין הוא נתפס ע"H יתרו וזורק אותו לכלא, בעת שהותו בכלא מגיעה ביתו של יתרו ציפורה ומביאה לו אוכל.

תקופה משמעותית בחייו העביר במדין, לשם הגיע אחרי שיום אחד יצא מבית פרעה וראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הרג את המצרי וטמן אותו בחול. ביום אחר רואה משה שני עברים נצים האחד עם חברו, ומתשובתם לנזיפתו, התברר לו שעובדת הריגתו את המצרי נתגלתה. משה חשש שפרעה ישמע על כך ויבקש להמיתו, ונמלט למדין, בראותו לצד הבאר את בנות יתרו, כהן מדין, מגורשות על ידי הרועים, הוא הושיע אותן והשקה את צאנן. בעקבות זאת התקבל משה בכבוד מלכים אצל יתרו, אשר נתן לו את צפורה בתו לאישה.

למשה נולדו שני בנים: גרשום (גרשום: גר הייתי בארץ נוכרייה) ואליעזר (אליעזר: אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה). בהיותו רועה צאן חותנו, מתגלה אליו השם בסנה ומבקש ממנו לגאול את עמו, לאחר ששב למצרים, תבע משה מפרעה, בשם ה', לשחרר את עם ישראל. פרעה סירב, וניחתו עליו עשר מכות. לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, נעתר פרעה לשחרר את עם ישראל שיוצא אל המדבר. לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים רדפו המצרים אחריהם אל עבר ים סוף. קריעת ים סוף אירעה ובני ישראל חצו את הים ביבשה. וכל חיל מצרים טבע בים. לאחר שבעה שבועות הגיע העם למעמד הר סיני ובו הוריד משה לבני ישראל את התורה. מתן תורה נחשב מאז למעשה המכונן של עם ישראל. משה לא זכה להיכנס עם בני ישראל לארץ כנען ומת לאחר שראה אותה מפסגת הר נבו.

פטירתו

משה נפטר בז' באדר יום היוולדתו, בגמרא מובא ש"משה לא מת", הרבי מסביר שכיוון עם לידתו של משה האירה בו אור התורה, והתורה היא נצחית, כך גם משה הוא נצחי ולא מת.

לפי ספר התמונה לתנא רבי נחוניא בן הקנה, ילקוט ראובני, מגלה צפונות, הרוקח לרבנו אליעזר מגרמייזא, מדרש רבי דוד הנגיד - נכד הרמב"ם, שו"ת ים הגדול לרבי יעקב משה טולידאנו, חומת אנך על התורה לרבי חיים יוסף דוד אזולאי - החיד"א, בית יעקב על הש"ס לאדמו"ר רבי חיים יעקב סאפרין מקאמארנא, מדרש תנאים, גדולי הראשונים ועוד, 'משה רבינו נקבר במערת המכפלה'.

דעת הרבי (צילום מתוך האגרות קודש)

נקבר בסמוך ליעקב, וסמוכה לו, צפורה - אשתו. לקושיתו להמובא ביל"ר פ' ברכה מס' התמונה שמשה וצפורה נקברו במערת המכפלה שהוא היפך מכמה מחז"ל - הרי בכמה ענינים מצינו מדרשות חלוקות. ולהעיר ממדרש שלישי (ספרי הובא ביל"ר שם) דמחילה יוצאת מקבורתו של משה לקבורתם של אבות.

אישיותו

עבודתו של משה הייתה להביא לידי גילוי אלוקות בעולם, ושהעולם יהיה דירה להקב"ה, דבר המתבטא בחודש בו הוא נולד, אדר:
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין א דר.

משה רבינו בתורת החסידות

ערכים מורחבים – נשיא הדור, שושבינא דמלכא, רעיא מהימנא

משה רבינו הינו ההגדרה המדויקת לדרגתו של נשיאי כל הדורות, אשר הם מעבירים בעולם את ההשפעה המועברת מהקב"ה, בדוגמת "ממוצע המחבר"."אנכי עמד בין הוי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'" ז. א. שההשפעה האלוקית שהיא גבוהה לאין ערוך מהעולם בו אנו חיים אינה יכולה להיות נמשכת בעולם ולקיים אותו אילולא אותו ממוצע מחבר, המכונה "איש האלקים" - "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים".

משה רבינו הוא אחד משתי נשמות שנמשכו משמיטה ראשונה, ועל זה נאמר כי "מן המים משיתיהו", שהוא נמשך משמיטה ראשונה שהיא שמיטת החסד. שענין משה הוא גבוה מענין זרע אדם וזרע בהמה, ולכן יש בו הכוח להמשיך הדעת באלקות גם בנשמות של זרע בהמה.

במושגי הספירות משה רבינו הוא בחינת חכמה דאצילות.

משה רבינו נקרא בשם רעיא מהימנא, שרועה ומפרנס לישראל את בחינת האמונה.

משה רבינו הוא בבחינת שושבינא דמלכא, לעומת אהרון שהוא בבחינת שושבינא דמטרוניתא.

בדור הזה, דור השביעי, מקבלת ההשוואה בין נשיא הדור למשה רבינו תוקף מיוחד, היות שזהו הדור עליו הכריז הרבי מלך המשיח שהוא ה'דור האחרון לגלות ודור הראשון לגאולה', מה שמקשר אותנו ביתר תוקף למשה רבינו, שהוא גואל ראשון.

לגבי משה רבינו מובאת דעה בחז"ל אשר "לא מת משה", "מה להלן עומד ומשמש אף להלן עומד ומשמש". הרבי ביאר ענין זה באריכות בכמה וכמה מקומות.

משה ורבי שמעון בר יוחאי

הרבי מסביר את החילוק שבין משה רבינו לרשב"י, שז' אדר הוא יום תענית, ואילו ל"ג בעומר הוא יום הילולא, שהוא ענין של שמחה.

הביאור הוא: בזמן הבית, ועל דרך זה בזמן המשכן שהיה בהיות בני ישראל במדבר, שאז היה גילוי אלקות, "דגננא בעצמו עאל בגנתא" - היה שלימות יחוד קוב"ה ושכינתיה, "יחוד קוב"ה ממש", ולכן לא היה צורך בהיחוד שעל ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, שלגבי אמיתית היחוד דקוב"ה ממש, אין זה עלייה כלל, ולכן, הסתלקות משה רבינו אינה אלא ענין של ירידה.

אך הסתלקות רשב"י שהייתה בזמן הגלות (שהרי כבר הייתה אז גלות רומי) - כיון שאז לא היה שלימות היחוד דקודשא בריך הוא ממש, ואז ישנו רק היחוד שנעשה על ידי נשמות הצדיקים בעת הסתלקותם, "אז גם בחינה זו נקרא הילולא", כמבואר בזהר שאז היו פניו מאירים, שהוא ענין תוספת אור גדול למעלה על ידי עליית כללות עבודתו של רשב"י בעת הסתלקותו.

קישורים חיצוניים

• התוועדות ז' אדר תשמ"ה - בתרגום ללשון הקודש