מכת בכורות

מכת בכורות היא המכה העשירית מעשרת מכות מצרים, והיא המכה המכריעה שבשלה ראה פרעה כי אין לו ברירה ומוכרח לשחרר את עם ישראל ממצרים.

במקרא

משה מזהיר את פרעה אודת המכה העומדת בפתח: מכת בכורות, בה ימותו כל המצריים הבכורים מהמכובדים ביותר ועד האנשים הפשוטים ביותר, ואפילו הבהמות הבכורות ימותו. לאחר מכן ה' נותן לבני ישראל את המצווה הראשונה בתורה. ואכן בדיוק בחצות הלילה, ה' עבר בכל ארץ מצרים והרג את כל הבכורות בכל בית החל מבכור פרעה ועד בכור השפחה, ובכל הארץ הייתה צעקה גדולה ובכי עצום. פרעה רץ לחפש את משה תוך שהוא צועק כי הוא מסכים ליציאתם של בני ישראל. (יש לזכור כי פרעה עצמו היה בכור והוא חשש על חייו).

היהודים ביקשו משכניהם בהשאלה את כל חפציהם היקרים, ואלו נתנו אף יותר מאשר מה שהתבקשו. בני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון כאשר הלחם לדרך עוד לא הספיק לתפוח ולהחמיץ. את ליל הסדר בכל שנה אנו חוגגים בדיוק בלילה זה של היציאה ממצרים.

מכת בכורות: עיקרה הצלת ישראל

לפי פירוש רש"י בפסוק ספר שמות, פרק י"ב, פסוק י"ב – ”ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה“ – מודגש כי פעולת ההכאה של מכת בכורות נעשתה ”בהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין“, כלומר, ההכאה נעשתה באופן מהיר ומרוכז, כדוגמת מלך העובר ממקום למקום וכולם לוקים בעוברו.

הרבי מסביר שכאשר משה רבינו דיבר עם פרעה, נאמר לו: ”כה אמר ה': אני יוצא בתוך מצרים“ – ניסוח שמשמעו יציאה מיוחדת לשם הצלת בני ישראל, בעוד מכת בכורות היא תוצאה נלווית. לעומת זאת, בדברים אל בני ישראל נאמר ”ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור“, שנראה שמטרת ההעברה היא ההכאה עצמה.

רש"י מיישב זאת באמרו ש”כמלך העובר ממקום למקום“ – הכוונה שה' עבר כדי להציל את בני ישראל, וההכאה בבכורות מצרים נעשתה תוך כדי מעברו. כלומר, המטרה העיקרית של ההעברה האלוקית הייתה ההגנה על ישראל, אף בתוך בתי המצרים עצמם, והכאת הבכורות הייתה תוצאה נלווית.

בהקשר זה מתחדש הבנה עמוקה במושג ”ופסחתי“: אף שכל חג הפסח נקרא על שם ”פסיחה“ – דילוג – על בתי בני ישראל, לכאורה מדובר בפרט טכני בתוך מהלך ההכאה. אך לאור הביאור, מתברר שהפסיחה עצמה, כלומר הצלת ישראל, הייתה תכלית היציאה האלוקית בלילה ההוא. ההגנה הייתה עד כדי כך מדויקת, שגם יהודי ששהה בביתו של מצרי ניצל מהמכה, ולמרות שייתכן לחשוב ש”יכול ילקה כמותו“, הרי שנאמר ”ולא יהיה בהם נגף“ – בזכות אותה ”פסיחה“ ייחודית על בתי ישראל.

מכת בכורות: שילוב של חסד וגבורה

מכת בכורות היא מכת הנגף האחרונה במצרים, שבה "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור במצרים" (שמות י"ב). מבחינה קבלית ותיאולוגית, מכת בכורות משקפת שילוב מורכב בין גילוי ה' עצמו להצלת עם ישראל לבין גילוי הדין והגאולה, הנובעים משני קווי יסוד של חסד וגבורה.

המכת בכורות מתאפיינת בכך שההצלה והנגף אינם נעשים על ידי מלאכים או שליחים אלא על ידי ה' בעצמו, כפי שנאמר: "אני ה' ולא מלאך" (מדרש, השוואה בין הביטויים "וה' הכה" ו"בית דינו"). גילוי זה מדגיש את האפקט המוחלט של האלוהות בהתערבות גלויה במציאות, כאשר אין תיווך אלא ה' בפועל, המחליט להציל ולגזור.

הפסוק "וה' הכה כל בכור" מובא במדרש עם ההסבר ש"וה' הוא ובית דינו", כלומר השילוב בין מידת הרחמים (הוי') לבין מידת הדין (בית דינו). במכת בכורות נדרש שילוב זה מפני שהנגף למצרים הוא פועל דין, ואילו ההצלה לישראל היא פועל חסד ורפואה. כך, המכת מהווה ביטוי לאחדות שתי הקווים האלה—חסד וגבורה—שהם מתמזגים ומתכללים ברגע אחד.

חצי הלילה – חיבור בין שתי פנים של הלילה

הזמן בו מתרחשת המכת בכורות הוא "בחצי הלילה", המורכב משני חצאים: חצי הלילה הראשון (לפני חצות) הוא בחינת גבורות, שבו החושך מתגבר, וחצי הלילה השני (אחרי חצות) הוא בחינת חסדים, שבו האור מתחיל לזרוח. חיבור שני החצאים הללו, הוא חיבור בין שני הקווים – חסד וגבורה – ומשקף ספירת המלכות, שהיא השורש של הנבראים.

הקבלה מלמדת כי לא ניתן לשלב שתי ספירות מנוגדות (חסד וגבורה) במישור הנבראים מבלי גילוי אור נעלה שלמעלה מהם. מכת בכורות מייצגת גילוי כזה, שבו אור עליון מחבר ומאחד את שני הקווים באופן שלם וגבוה, מעבר לדו-קיום פשוט. זו גם משמעות הביטוי "ויהי בחצי הלילה" כסמל לחיבור בין חסד לגבורה.

כדי שייעשה נגף למצרים והצלה לישראל במציאות הגשמית, האור האלוהי חייב לעבור דרך ספירת המלכות, שהיא שרש הנבראים ומקור ההמשכיות בעולם. עם זאת, ההמשכה היא בדרך מעבר בלבד, כלומר האור נשמר בכבודו ובעצמו ואינו מתלבש במציאות באופן מלא, כדי לא לפגוע בקיום הספירות ולשמור על השילוב הנכון בין החסד לגבורה. זאת נרמז גם בפסוק "ופסח ה' על הפתח" – פתיחת דרכו של האור דרך ספירת המלכות.

תוכן הפנימי של המכה להבכורות דווקא

הבעל שם טוב ביאר למה על ידי מכת בכורות יצאו ממצרים: בכור נקרא דבר חידוש הנאמר בראש, והוא דבר שכל ומשכיל שישכיל בשכלו הקודש איך לנהוג בעבודת השם יתברך, היינו כח החכמה שבקדושה, שעל ידיו יכול האדם לדבוק בקדושתו יתברך. רק 'בכור השפחה' שהם הקליפות, חכמה דקליפה, מבדילים בין השכל ובין קונו, שימנעו מן האדם לייחד שכלו לעבודת ה', וזה היה סיבת גלות מצרים, רוצה לומר נוטריקון - מצ"ר ים: המצר ומגביל את ה-'ים' - כח החכמה שבקדושה.

וכאשר לקו 'בכור השפחה' שהם כח החכמה שבקליפה, והוסר הקליפה, ונמשך הקדושה במוחין של האדם, ממילא יצאו מהגלות. ולכן הקב"ה קידש את בכורי ישראל שהוא השכל דקדושה לעבודת המשכן והמקדש.

פדיון הבן

ערך מורחב – פדיון הבן

מקור מצוות פדיון הבן הוא בספר שמות: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.. וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה".

טעם המצווה הוא משום שבזמן יציאת מצרים הקב"ה הציל את הבכורות של בני ישראל שלא יינזקו מהמלאך המשחית בעת מכת בכורות ובהצלה זו הקב"ה 'קנה' אותם לעבדים ונתן אותם לכהנים העובדים ומשרתים אותו בבית המקדש, ועל כן כדי לפדות אותם צריכים לשלם לכהן סכום של חמישה סלעי כסף וזו אחת מכ"ד מתנות כהונה.

הפדיון מתבצע רק כאשר נמלאים לתינוק 30 יום מהלידה היות ורק אז הוא יוצא מכלל נפל, ומחוייב בו רק בן זכר שנולד בלידה טבעית לאב ואם שאינם נמנים על שבט לוי, ובאם אחד מההורים כהן או לוי, או לחילופין שהבן נולד בלידה לא טבעית - אין מצוות פדיה.

עשרת המכות
דם • צפרדע • כינים • ערוב • דבר • שחין • ברד • ארבה • חושך • בכורות