תלמוד בבלי – הבדלי גרסאות

{{עריכה|רוב הערך מועתק מילה במילה מויקיפדיה}}

'''התלמוד הבבלי''' הוא הספר המרכזי ב[[תורה שבעל פה]] שמהווה בסיס לכל [[הלכה|הספרות ההלכתית]] לדורות הבאים אחריו. חיבור שבו מסוכמים דברי ההלכה והאגדה המרכזיים של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. חיבור זה נכתב בעיקרו כפרשנות והעמקה לימודית על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה. על פי סדר ששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן שנכתב בתקופת האמוראים, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור ה[[סבוראים]], שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של לשון הקודש בניב לשון חז"ל (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים תר"פ-תרפ"ג נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תקופת פעילות אמוראי בבל החלה כ-150 שנה לאחר חורבן בית שני, במשך תקופה בת 280 שנה שהתפרשה על משך 6 דורות של אמוראים. (בין השנים ג'תתקע"ט ועד ד'ר"ס לבריאת העולם). וסוכם ע"י אחרוני האמוראים בחיבור מסודר (ראה להלן "עריכת התלמוד").

התלמוד הבבלי קרוי גם "'''גמרא'''". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה. רש"י במסכת בבא מציעא מביא פרשנות נוספת למילה "'''גמרא'''" "שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא". לדברי רש"י אלו יוצא שהמושג "גמרא" כולל בתוכו שתי פרשנויות, לעיתים משמש לסוג של ידע, כלומר גמרא ולא סברה, ולעיתים משמש כמקצוע, ואז הכוונה באמת למה שאנחנו מכנים תלמוד.

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו ל'נכסי צאן ברזל' של עם ישראל. לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא ד[[רבה בר בר חנה]]" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים באותו האיש, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

מבואר בכתבי האריז"ל שאגדות שבספר [[עין יעקב]] רוב סודות התורה גנוזים בה, ומכפרת עונותיו של אדם<ref>ראה גם [[אגרת הקדש]] סימן כג.</ref>. והנגלות שבה, הם דרכי ה' שילך בהם האדם ויקח מהם עצות להנהגה בין אדם לבורא ובין אדם לחברו.

בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין לאגדות את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

עורך הספר הוא הרב [[אברהם ברוך פבזנר]]