הכנות לתקיעות (מנהגים)

שופר

בקרב קהילות ישראל נהוג להכין את עצמו לתקיעות, שהם קיום מצווה מהתורה, מהענינים הנשגבים שבראש השנה, וקשורים ביותר להמתקת הדינים.

לימוד דא"ח והלכה

אדמו"ר הריי"צ היה מצווה להתוקע, ללמוד בימי ראש השנה בבוקר את המאמר “להבין ענין תקיעת שופר”, אשר בסידור שעם דא"ח.

“יכין עצמו לתקוע”

בסידור אדמו"ר הזקן כתוב: "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר, ויאמר קאפיטיל למנצח לבני קורח מזמור שבע פעמים.", ופירש בשער הכולל: “ההכנה היא שיאמר זה המזמור שבע פעמים”.

אך בשיחת שבת שובה תשל"א שלל הרבי את הפירוש הזה, ופירש שכוונת אדמו"ר הזקן היא להכנה נפשית, ולא פירש אדמו”ר הזקן שום הכנה פרטית, כיון שאינו דבר השווה לכל נפש, וכל חד וחד לפום שיעורא דיליה צריך להכין עצמו לתקיעת שופר בדבר שהוא מתעורר הימנו, בין אם זאת מהאמור בספר כתר שם טוב, או בשולחן ערוך של האריז"ל, בספרי חסידות או בספר מטה אפרים וכדומה. ומהתעוררות זו תומשך התעוררות לכל השנה הבעל”ט. ובעומק יותר, שאין הכוונה שיכין עצמו בהכנה פרטית כלשהי, אלא בהכנה כללית לעבודת ה' במשך כל השנה כולה, שהיא מסירה כללית לה׳ מעומק הנפש.

בסעודת ליל ב' דראש השנה תשל"א קישר הרבי את ההכנה הזו, לניגון שהיו אדמו"ר הרש"ב ובנו אדמו"ר הריי"צ מנגנים קודם תקיעת שופר.

סידורים על שולחן התקיעות

לאדמו”ר הרש”ב היה סידור תורה אור (עם שערי תפילה), שבו רשם את הגהותיו בכתי"ק. היה נקרא בלשונו הקדוש “דעם אלטען סידור”, ואותו הנחילו בצוואתו לבנו מוהריי”צ שהיה מתפלל בו בשנת האבלות לפני העמוד, וכן בזמנים קבועים ומיוחדים, ביניהם בימים הנוראים ובעיקר בראש־השנה לסדר התקיעות ואמירת הפסוקים והברכות.

לפי עדות הרבי, אצל אדמו"ר הריי"צ, ומסתמא גם אצל אביו אדמו”ר הרש”ב, בעת התקיעות היה לפניו סידור האריז”ל (“סידור ר׳ שבתי מרשקוב”). סידור זה היה גם אצל כ”ק אדמו"ר הצמח צדק.

בשעת התקיעות היו מונחים לפני הרבי מה"מ סידור תורה אור וסידור עם דא”ח. לפעמים היה הרבי לוקח עמו לתקיעות גם את סידור האריז"ל של רבי שבתי מרשקוב.

פדיונות על שולחן התקיעות

תקיעות מיושב תקע הרבי בעצמו. בשעת כל התפילות וגם בשעת אמירת המפטיר וסדר התקיעות, מחזיק הרבי אצלו על הסטענדער, כמה חבילות של פ”נים שנתנו לו לפני ראש־השנה.

העומדים ליד האדמו"ר

רבינו הגדול היה לוקח את נכדו הצמח צדק תחת טליתו בשעת תקיעת שופר, עד גיל תשע שנים.

בשעת התקיעות אצל אדמו”ר מוהרש"ב היה עומד על ידו ר' זלמן סופר.

רק אחדים מזקני החסידים והבעל מקריא (שהוא גם הבעל קורא) ניתן להם רשות לעמוד ליד שלחן הקריאה בשעת התקיעות אצל אדמו”ר מוהרש”ב .. הבעל קורא והבעל מקריא בראש־השנה ויוה"כ היו חזקה לבעל־המגיה, החסיד ר׳ שלום וואלאסאוו.

גם אצל הרבי הוגבלה העמידה על הבימה למספר אנשים מצומצם. לעתים היה הרבי מורה בפירוש שיעלה מישהו נוסף, כגון ה”זוכה בגורל” לנסיעה אל הרבי (שאחר־כך הפכה עמידתו לקביעות), וכגון החסיד ר' מנחם מנדל פוטרפס ע”ה כשיצא את רוסיא.

כיסוי השופרות

ביום השני היה הרבי הרש"ב מכסה את השופרות במטפחת משי חדשה, ואחרי התפילה בהליכתו לביתו היה לובש את המטפחת על צווארו.

הרבי מה"מ היה לובש מטפחת זו גם ביום הראשון, וכנראה שאינה ענין ללבישת הבגד חדש.

סידור השופרות

אצל אדמו"ר הרש"ב

בכל ראש־השנה נהג אדמו”ר הרש”ב לסדר את השופרות קודם לתקיעות. על שולחן הקריאה היו מונחים שלושה שופרות — אחד מהם ארוך ביותר, שהיה של המהר"ל מפראג. וכך היה מסדרם: היה פורס מטפחת לבנה, עליה מטפחת אדומה, ועליהן היה מניח את השופרות ומכסה אותם במטפחת לבנה.

בשנים הראשונות היה מכסה את שולי המטפחת האדומה במטפחת הלבנה התחתונה, אך בהיותו ברוסטוב לא נהג בפרט זה (אולי מצד חולשת ידיו, ואם היה נוהג כדרכו לא היה הדבר יכול להיעשות בזריזות כל־כך, והנוכחים היו מבחינים במעשיו, ובכך לא היה רוצה).

קודם אמירת הברכה היה מסבב את הצד הרחב של השופר לצד ימין, כדי שיהיה מוכן לתקיעה תיכף אחר הברכה.

ביום הראשון של ראש השנה דשנת תר"ס, לא סידר אדמו"ר הרש"ב את השופרות, וכך המשיך לנהוג מאז ואילך, והיה מסדר את השופרות רק ביום השני של ראש־השנה.

אצל הרבי

בראש־השנה תשי"ג הניח הרבי את השופר השחור באמצע, ואת שני השופרות הלבנים משני צדיו, השופר הימני צדו הרחב לצד ימין והשני להיפך.

אחרי קריאת ההפטרה, פתח הרבי את המטפחות שבהן היו עטופים השופרות, והתחיל בסדר ההכנה לתקיעות. ניכר היה שיש סדר עבודה מיוחד עם המטפחות. היו שלוש מטפחות לבנות ואחת אדומה, וכן המטפחת הישנה שיש אומרים שהיא מאדמו"ר הזקן, אשר רובה היה קרוע וראו בעיקר את שוליה...

הרבי הוציא את שלושת השופרות מהמטפחות, והניחם בצד. הזיז את כל המטפחות הצידה, שטח את המטפחת הלבנה הגדולה שבה עוטף את השופרות, והניח על גבה מטפחת לבנה שניה של ה'שהחיינו', ומעליה הניח את השופרות, שופר אחד ליד השני, כשהצד הרחב לעברו והצד הצר אל מול הקהל, ומעליהם הניח שופר שלישי.

מתחת לשופרות הניח את המטפחת האדומה השלימה, ומעליהם את המטפחת האדומה הישנה. עטף את השופרות (בחלקם) בשתי המטפחות הלבנות, לקח את המטפחת הלבנה החדשה שהניחה קודם ליד חבילות ה[{פ"נ]]ים, פתח שוב את המטפחות העוטפות את השופרות, הניח את המטפחת תחת אחד השופרות, וחזר ועטף את השופרות כקודם. הפעם היו השופרות מגולים יותר. כל זה נמשך כחמש דקות...

הניח את ידו על השופרות בעודם עטופים במטפחות — ואמר בקול רם את הברכות. אחרי הברכות פתח את המטפחות והוציא שופר אחד שבו השתמש כל הזמן. בסיום התקיעות עטף שוב את שני השופרות, כשמשאירם מגולים מעט.

למנצח, הפסוקים והבקשות

[אחר אמירת למנצח שבע פעמים], התוקע מתחיל, וגם הקהל יאמרו כל פסוק ופסוק: מן המצר.. קולי שמעה.. ראש דברך.. ערוב עבדך.. שש אנכי.. טוב טעם.. נדבות פי.. עלה אלקים..

מנהג בית הרב: האדמו”ר הוא המתחיל — בקול רם — באמירת “למנצח”, [“מן המצר”], הפסוקים “קר”ע שט”ך, “עלה אלקים”, מברך ותוקע...

אמירת למנצח והפסוקים אצל רבותינו נשיאנו

אצל כ"ק אדמו"ר הרש"ב

בראש־השנה אחרי אמירת המפטיר, היה הרבי הרש"ב מכסה את פניו בטלית, ונשען על שולחן הקריאה (לא היתה בימה, רק שולחן הקריאה היה גבוה) ושהה כמה זמן עד שנשמעה המלה “למנצח”.

באמירת למנצח שלפני התקיעות, כשהקהל כבר גמר לאמרו שבע פעמים, והרבי עוד לא גמר, היה נשמע שהרבי אומר בלחש את הפסוקים “נדיבי עמים גו׳ מאד נעלה” בניגון מיוחד.. ומתחיל עוד הפעם “למנצח” בלחש (שלא נשמע) וכשמגיע לתיבות הנ”ל, היה אומר שוב באותו ניגון ולפעמים גם פעם שלישית.

אחרי אמירת ההפטרה הכין עצמו אדמו”ר הרש”ב לתקיעות, פניו וראשו הק׳ מעוטפים בטליתו וקול דממה דקה וחרישית נשמע בתנועת ניגון חב”די הידוע בדביקות עצומה, ובתוך כך מתפרץ מתוך פנימיות לבו הק׳ הקריאה “למנצח” בהתלהבות עזה ובכיה נוראה.. כן כל פסוק ופסוק מהפסוקים שאומרים לפני התקיעות, קורא האדמו”ר בקול מר צורח, באנחות עמוקות ובכיות עצומות..

אצל כ"ק אדמו"ר הריי"צ

ביום ראש־השנה תרצ"ז אמר הריי”צ ההפטרה, המזמור, הברכות והפסוקים לפני תקיעת שופר כדרכו, הכל בצעקות מקירות הלב.

אצל הרבי

בראש־השנה דשנת תשי"ב, בכה הרבי בעת המפטיר בכי רב מאין הפוגות. אחרי ההפטרה הכין הרבי עצמו לתקיעות, סידר את שלושת השופרות באיזה מטפחת אדומה. אחר־כך שם את הטלית על הראש והתכופף על הבימה, ומבין הטלית ראו שבוכה מאוד.. שמעו באמצע איזה תנועה של ניגון חרישי באמצע הבכי כשהיה מכוםה בטלית.. אלו שעמדו בקירוב אומרים שזה היה ראש השנהדיקע תנועה.. אחר-כך הסיר הטלית מעל ראשו, וקרא בקול מחריד ומעורב בדמעות את המלה "למנצח”.. וכשהקהל כבר גמרו לומר, הנה עדיין אמר “למנצח” כמה רגעים, אבל לא שמעו תיבות אלא איזה קול.. אחר־כך אמר את הפסוקים, גם־כן בבכיות (לא כמו קודם) ובניגון של הפסוקים, שכפי שמסופר שכ”ק אדמו”ר הריי"צהיה אומר.

פסוקי קר"ע שט"ן

אמירת הפסוקים שלפני התקיעות ושלאחר התקיעות אצל הרש"ב היו בניגון מיוחד. בפסוק “קולי שמעה” הי׳ אומר: “כחסדך ה׳”, ומפסיק, ואחר־כך ממשיך “כמשפטיך חייני”.. פעם אחת קרה שבפסוק “ערוב עבדך” וגו', אחרי המלים “ערוב עבדך לטוב” אמר: “איי געוואלד — אל יעשקוני זדים”.

בר”ה תרצ"ט בעת התקיעות, אמר אדמו"ר הריי”צ את המזמורים והפסוקים שלפני התקיעות (דבר פלא היה, אשר בפסוק “מן המיצר” במקום עָנָנָי (בע' ונ' קמוצות) אמר עֵנֵני (בע' ונ' צרויות).

בפסוקים שקודם תקיעת־שופר, במלים “ענני במרחב” היה אדמו”ר מה"מ אומר 'בַּמרחָב בבי”ת דגושה ובחי”ת קמוצה

בפסוק כי במצוותיך האמנתי, היה אדמו”ר מה"מ אומר תיבת “האמַנתי” במ”ם פתוחה.

"אנא בכח"

איתא ב'שער הק"ש' שבסידור עם דא"ח , שקודם תקיעת שופר אומרים “אנא בכח”. ופירושו: בדרך כלל הם הכוונות מהפסוקים שהראשי־תיבות שלהם שם שני משם מ”ב, אמנם יש שמכוונים התיבות “אנא בכח” כו׳ במחשבה, אבל אין אומרים האותיות והתיבות. והעוסק בכוונות צריך ללמוד העניינים ברור בכתבי האריז”ל, ואז כוונתו רצויה.

הערות שוליים

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר אוצר מנהגי חב"ד)