שבעה עשר בתמוז: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (החלפת טקסט – " ירושלים " ב־" ירושלים ")
מ (החלפת טקסט – " בית המקדש השני " ב־" בית המקדש השני ")
שורה 26: שורה 26:
== בו ביום הובקעו חומות [[ירושלים]] ==
== בו ביום הובקעו חומות [[ירושלים]] ==


בימי חורבן בית המקדש השני שמו הרומאים מצור על [[ירושלים]] (בעשרה בטבת). ובשנה השלישית בשבעה עשר בתמוז הבקיעו הרומאים, תחת פיקודו של טיטוס הרשע, את חומות העיר, התפרצו לתוך עיר הקודש והחלו להחריבה.
בימי חורבן [[בית המקדש השני]] שמו הרומאים מצור על [[ירושלים]] (בעשרה בטבת). ובשנה השלישית בשבעה עשר בתמוז הבקיעו הרומאים, תחת פיקודו של טיטוס הרשע, את חומות העיר, התפרצו לתוך עיר הקודש והחלו להחריבה.


היהודים בטחו במבצרים והחומות החזקות שסובבו את ירושלים. כשעזבו בני ישראל את התורה ולא קיימו את הכתוב בה' לא יכלו בתי החומה והמבצר להיות להם למגן ומחסה.  
היהודים בטחו במבצרים והחומות החזקות שסובבו את ירושלים. כשעזבו בני ישראל את התורה ולא קיימו את הכתוב בה' לא יכלו בתי החומה והמבצר להיות להם למגן ומחסה.  

גרסה מ־02:16, 12 ביולי 2016

הובקעה החומה

שבעה עשר בתמוז הוא יום בו אירעו חמשה אסונות לכלל ישראל, ומפני כך יש חיוב לצום כדי להתעורר בתשובה.

שבירת הלוחות

בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, ירד ה' על הר סיני ונתן לנו את התורה. היה זה בששי בסיון, שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים. למחרת, בשביעי בסיון, עלה משה למרום כדי לקבל את הלוחות הקדושים עם עשרת הדברות. ארבעים יום ישב בהר ושמע מה' את כל התורה וביאורי המצוות, ארבעים יום אלו נסתיימו בשבעה עשר בתמוז, ואז ירד משה מן ההר כשבידיו הלוחות. אולם אז ראה במחנה ישראל כי העם עשה עגל זהב, רקדו מסביב והשתחוו לעבודה זרה! מה עשה משה רבנו? זרק את הלוחות מידיו ושברם, מתעוררת השאלה: מה חטאו הלוחות? האם עשה משה רבנו מעשה טוב בזה ששבר את הלוחות?

בתורה נאמר כי ה' אמר למשה: "אשר שיברת", וחז"ל הסבירו כי למעשה ניתן להבין את המילה 'אשר' בשני מובנים. בנוסף למובנה הפשוט של המלה, הרי אפשר גם לפרש 'אשר' מלשון אושר. לא רק שה' הסכים למעשה זה שעשה משה, אלא אף הודה לו על כך: אשריך ששברת את הלוחות!

חכמינו זכרונם לברכה אומרים שעל אף שהלוחות כבדים היו, שכן היו מאבן ספיר, אף על פי כן לא הרגיש משה רבינו כל כובד משא בשאתו אותם, הם היו חרותים באבצע אלקים משני עבריהם - וכולם מעשה נסים.

אולם כשנגש משה למחנה וראה את העגל והמחולות - פרחו האותיות האלקיות מן הלוחות. משה הרגיש אז בכובד המשא של לוחות האבן, הוא נתנם לפול מעל ידיו ושברם. לו היתה שבירת הלוחות דבר מקרי - לא היה מודה לו ה' על כך, לא היה נותן לו על כך "יישר כח". אולם התודה הזו שקבל משה מאת ה' והשבח הזה ששבחו ה' על כך בפסוק האחרון שבתורה מוכיח כי מעשה נכון ביותר עשה משה בכך. בשברו את הלוחות לעיני כל ישראל, הראה משה - מה גדול הפשע שעשו בעבדם לעגל. אילו לא היה משה שובר את הלוחות, היתה יכולה להשתרש בקרב ישראל האשליה כי מקום התורה הוא בארון הקודש - במקדש, ואילו בחיים הפרטיים אפשרי גם להרשות מין מותרות הנקרא "עגל הזהב".

בזאת הורה לנו משה רבנו, כי אי אפשר לו ליהודי בתרכובת של מעט תורה ומעט אליליות.

התורה אינה חפץ המונח רק בארון הקודש, בבית הכנסת, בו בזמן שבביתו הפרטי וברחוב - אפשר, חלילה, לעבוד עבודה זרה. התורה היא תורת חיים - מורה הדרך לחיים היומיומיים, וכל יהודי צריך להתוות דרכו בכל פרט ופרט לפי דרך והוראת התורה.

בוטל קרבן התמיד

את קרבן התמיד היו מקריבים בבית המקדש, מדי יום ביומו, כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערבים, בתור קרבן עולה. היה זה קרבן צבור שהקריבו בעד כלל ישראל. לכל ישראל היה חלק באותם קרבנות צבור על ידי מס מיוחד שהוטל עליהם (מחצית השקל). כשצר השונא על ירושלים ובית המקדש, ולא היתה אפשרות להביא כבשים לקרבן התמיד, היה הכרח להפסיק ולבטל את הקרבן היומיומי הזה. היה זה בשבעה עשר בתמוז. קרבן מובנו קירוב. תכלית הקרבן היה קירוב בני ישראל לאביהם שבשמים. קרבן התמיד היה קשור יום יום ברגשי תפלה וחרטה מיוחדים, הן בבוקר והן בערב.

לאחר חורבן בית המקדש, החליפו אנשי כנסת הגדולה את הקרבן - בתפלה, וכמאמר הכתוב: "נשלמה פרים שפתינו", על ידי 'שפתותינו' (התפילות היומיומיות ולמוד דיני הקרבנות) מעלה עלינו הכתוב כאילו הקרבנו את הקרבנות. וכשנזכרים אנו ביום שבעה עשר בתמוז זה, שבו בוטלו הקרבנות, עלינו לזכור עם זאת שעיקר תפקיד הקרבנות היה הקירוב לאבינו שבשמים, וכיום נוכל להתקרב אך ורק על ידי התפלות, שלש פעמים ביום.

בו ביום הובקעו חומות ירושלים

בימי חורבן בית המקדש השני שמו הרומאים מצור על ירושלים (בעשרה בטבת). ובשנה השלישית בשבעה עשר בתמוז הבקיעו הרומאים, תחת פיקודו של טיטוס הרשע, את חומות העיר, התפרצו לתוך עיר הקודש והחלו להחריבה.

היהודים בטחו במבצרים והחומות החזקות שסובבו את ירושלים. כשעזבו בני ישראל את התורה ולא קיימו את הכתוב בה' לא יכלו בתי החומה והמבצר להיות להם למגן ומחסה.

וכשם שהזהירונו והתרו בנו נביאינו הקדושים על סבת החורבן - כך גם חזו לנו מראש כיצד נוכל להשתחרר מן החורבן ולהגיע עד הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנוף בדרך חיזוק "חומת" היהדות, "חומת" התורה והמצוה, חיזוק האמונה והבטחון בה' יתברך. אז יהיה לנו ה' ל"חומת אש" מסביב, להגן עלינו ולהאיר את דרכנו.

למרות שהמצור בבית המקדש הראשון הובקע בט' בתמוז, התענית היא בי"ז, מפני שעיקר החורבן העכשווי החמור לנו הוא חורבן הבית השני[1] אך בירושלמי מובא כי לפי האמת גם בחורבן בית המקדש הראשון היתה הבקעת המצור בי"ז, ומרוב הצרות טעו בחשבון[2]

שרף אפוסטמוס הרשע את התורה

בכל התקופות ובכל הדורות היו צוררי ישראל מושבעים שידעו ברורות כי כל זמן שבני ישראל ישמרו את התורה - יהנו מנצחיות התורה ונותן התורה, ולא יאונה להם כל רע. צוררים אלו חפשו תחבולות רשע לעקור - חס ושלום - את התורה מחיי ישראל. לזאת שאף צורר ישראל אפוסטמוס הרשע, ובעקבותיו הלכו צוררי ישראל מדור דור, ששרפו את ספרי התורה הקדושים.

אולם, מובן מאליו, כי רק על גוילי התורה הצליחו לבצע את זממם הרע, את הקלף שעליו כתבו את התורה - שרפו. אולם אם חדרו מצוות התורה לתוך לבותיהם של בני ישראל - על ידי חינוך יהודי כשר ומקורי - אין לכל שונא ישראל שליטה עליהם. תורה זו נצחית היא, ותעמוד לעד כחומה בצורה.

הוכנס צלם בהיכל בית המקדש

צוררים אחרים, צועדים צעד קדימה יותר מאותו רשע שאפוסטמוס נקרא. הם אינם מסתפקים בהעלת ספרי התורה על המוקד, הם מכניסים צלם בתוככי היכל בית המקדש. הם מנסים, בכל מיני תחבולות ואמצעים, להכריח ולכפות על היהודים את ה"תורה" שלהם, ורוצים הם להחליפה ולהמירה תחת תורת אל מסיני. שונאים אלו לאו דוקא מן החוץ יבואו, מבין העמים. שונאים כאלו מופיעים מבפנים, מתוככי עם ישראל, כמאמר הנביא: "מהרסיך ומחריביך - ממך יצאו". כל אלו הנותנים לבניהם חינוך כוזב, חינוך כפרני, המתעלמים מתורה ומצוות ומרחיקים אותם מן התורה ומצוותיה - מרעילים הם בכך את מוחותיהם ולבותיהם הצעירים של בנים אלו.

על ידי מעשים מסוג זה - הם מכניסים צלם בהיכל ה'.

קישורים חיצונים

הערות שוליים

  1. מגן אברהם בהל' ארבע תעניות.
  2. מובא שם.