יציאת רוסיה תש"ו

המונח "הבריחה הגדולה" מפנה לכאן. לערך העוסק בבריחה הגדולה משכונת קראון הייטס, ראו הבריחה הגדולה מקראון הייטס.

ביציאת רוסיה תש"ו (נקראת גם 'יציאת פולין', ומכונה ה'עשאלונים') יצאו רובם של חסידי חב"ד שורדי מלחמת העולם השניה והשואה בברית המועצות - את גבולות ברית המועצות, באמצעות דרכונים פולניים מזוייפים, ולאחר שהצליחו להבריח את הגבול נדדו עד שהגיעו למחנות העקורים באירופה. פרשה זו היוותה את סיום התקופה של רוסיה כמרכזה של חסידות חב"ד, ותחתיה הוקמו ביוזמת אדמו"ר הריי"צ מרכזים חב"דיים חלופיים בפריז, כפר חב"ד והרחבת הקהילה בקראון הייטס ובמקומות נוספים.

מבצע הבריחה נוהל במסירות נפש על ידי קבוצה של עסקנים חב"דיים שרובם נותרו בגבולות ברית המועצות ונעצרו על ידי אנשי הנ.ק.וו.ד. ונשלחו לגלות בסיביר למשך שנים ארוכות ומהם שנפטרו במאסר.

רקע

בזמן מלחמת העולם השנייה שהתרחשה בין שלהי שנת תרצ"ט- לקיץ תש"ה ברחו אזרחים פולניים רבים משטח ארצם שנכבש בידי הצבא הגרמני, והתפזרו ברחבי רוסיה. עם סיום המלחמה, החליטה הממשלה הרוסית לאשר את שובם של אזרחי פולין מגבולותיה, והעמידה לרשות אזרחי פולין רכבות משא ('עשאלונים') על מנת שיוכלו לחזור לגבולות ארצם, במסגרת אישורי היציאה שניתנו, ניתנה גם הרשות ל'איחוד משפחות' של אזרחים פולניים שהתחתנו עם אזרחים רוסיים, ולאשר את יציאתם יחדיו מגבולות רוסיה. אזרחים רוסיים רבים ניצלו את הפרצה שנוצרה, וניסו להבריח את הגבול באמצעות דרכונים פולניים מזוייפים, דרך עיר המעבר לבוב.

בתחילה, הממשלה הרוסית העלימה עין ממבריחי הגבול, מפני שרצתה להעלים על כך שאזרחים פולניים רבים מתו בשטחה כתוצאה מהרעב הנוראי ששרר ברוסיה באותם שנים, והעדיפה למלא פנקסי רישום רבים של אזרחים פולניים ש'יצאו' כביכול משטחה.

היו מספר חסידים שהיו להם תעודות של אזרחי פולין, חלקם אכן גרו בפולין לפני המלחמה ואחרים מסיבות שונות חיו כאזרחי פולין למרות היותם אזרחי ברית המועצות. והללו יצאו מרוסיה כאזרחי פולין ללא צורך לזייף תעודות.

דעת הרבי הריי"צ על הבריחה

עם הגעת השמועה על אפשרויות ההברחה, רצו החסידים לשאול את דעתו של אדמו"ר הריי"צ, שבאותה העת שהה בארצות הברית. הרב בנימין גורודצקי אשר שהה אז בסמרקנד שלח מברק לחותנו הרב שמואל לויטין אשר שהה בניו יורק, בו ביקש לדעת את דעתו של אדמו"ר הריי"צ בנוגע לבריחתם של חסידי חב"ד מגבולות רוסיה. מלבד הסכנה הרבה שהייתה כרוכה בבריחה המונית שכזו, היו גם חסידים שטענו כי אסור להפקיר את המערכה על שמירת הגחלת היהודית ברוסיה, ובאם החסידים ייברחו - הממשלה הקומוניסטית תכחיד לחלוטין את הפעילות היהודית בכל רחבי ברית המועצות.

בתחילה ענה אדמו"ר הריי"צ, שבהיות וזוהי שאלה כללית, צריך להמתין עד לבירור המצב. בספר 'היציאה מרוסיה' ישנם פרטים אודות מענה אדמו"ר הריי"צ: ר' בנימין גורודצקי חשש, והמתין עד תום התקופה בה אפשר להגיש בקשות. יום לפני המועד שנקבע הגיש בקשה, ובו ביום קיבל מברק מוסווה מארצות הברית, שתוכנו: "דער זיידע זאגט, מען זאל בלייבן זיצן אויפן ארט" – [הסבא, הרבי אומר שיש להישאר לשבת במקום]. התשובה לגביו היתה ברורה דיה, אולם לר' בנימין התעורר ספק, האם הכוונה רק אליו או לכללות אנ"ש. הלבטים היו לא קלים כלל, לכן ר' בנימין החליט לפרוש את ספיקותיו בפני חשובי החסידים. בין כה וכה, נשארו הדברים לוטים בערפל, ובהמשך בסביבות ניסן תש״ו התקבלו תשובות יותר ברורות מאדמו״ר הריי״צ, אשר על החסידים לברר בעצמם, אם אפשר להגיע לחלק האמריקאי של גרמניה. שכן לאחר המלחמה היו שטחים באירופה שהיו תחת שליטת האמריקאיים, ושטחים אחרים תחת שלטון ברית המועצות. ואדמו"ר הריי"צ רצה בדווקא שהחסידים לא יוותרו תחת שלטון סובייטי. או אז הוחלט כי על החסידים, לצאת את ברית המועצות, ולהגיע לאיזורי הכיבוש האמריקאי. כך החלה להתגלגל פרשיית 'הבריחה' של החסידים דרך לבוב^[1].

לאחר שמספר חסידים הצליחו לעבור את הגבול ללא תקלות והגיעו למקום מבטחים, הם דיווחו על כך לאדמו"ר הריי"צ, ואז אישר אדמו"ר הריי"צ לחסידים להתעסק עם יציאה כללית מגבולות רוסיה, אך הציב תנאים שונים.

התארגנות דרכי היציאה

מכיון שהפחד מהצנזורה הרוסית היה גדול והזמן דחק, הגיעו החסידים למסקנה שלא ניתן לחכות והושיבו בית דין שהורכב מעשרים ושלושה רבנים חסידיים ששהו באזור, על מנת שיפסקו האם החסידים צריכים לברוח או לא. בית הדין התאסף מספר פעמים במשך שלושה ימים, ושמע את חוות דעתם של אנשים שונים שהתעסקו עם הברחות הגבול, אך הגיעו למסקנה שהסכנה גדולה מידי והודיעו שאין להסתכן ולהבריח את הגבול.

למרות פסק הדין, היו חסידים שקיבלו ידיעות שהק.ג.ב בעקבותיהם, והגיעו למסקנה שאין להם מה להפסיד בשיקול של הברחת הגבול מול הגלייה לסיביר, והסתכנו בהברחת הגבול. השמועות על הצלחת בריחתם של החסידים עוררה תקוות מחודשות אצל אלו שנשארו בגבולות רוסיה, אך אז הגיעה שמועה שהרוסים מתחילים להגביר את המעקב והפיקוח על היוצאים.

על מנת לברר את נכונות השמועות ואת אפשרויות הברחת הגבול, נסע הרב יהודה לייב מוצקין ללבוב, וכשהגיע לשם, התברר לו ששוב ירד המחסום, והממשלה הרוסית הפסיקה את היתרי היציאה באמצעות דרכונים פולניים. באמצעות שוחד לפקידי השלטון ופעילות פוליטית רחבה במשרדי השלטון השונים - דבר שהיה כרוך בסכנת נפשות ממשית ובמסירות נפש עצומה - הצליח להביא שוב לידי כך שהגבולות ייפתחו למעבר 'אזרחי פולין', שלא היו אלא חסידי חב"ד שיצאו את גבולות רוסיה תחת זהות בדויה.

ראשי הוועד ופעולותיהם

לצורך כך הוקם ועד מיוחד, בו היו חברים:

פעילות הועד התחלקה למספר מישורים: עידוד אנ"ש ברוסיה להבריח את הגבולות, זיוף מסמכים, וגיוס כספים לשחד את הפקידים השונים, ולדאוג לכל שאר הפרטים הנצרכים, כגון דירות מסתור בלבוב עד לנסיעה, וקשר רציף עם אנ"ש שהגיעו ללבוב על מנת להבריח את הגבול.

הקבוצה הראשונה שאורגנה על ידי הועד יצאה בחודש סיון תש"ו, ורוב החסידים הבריחו את הגבול בחודשי הקיץ של אותה שנה. בחודשים אלול ותשרי נסעו קבוצות מעטות וקטנות, והמשטרה החשאית אסרה חלק מהפעילים בהברחת הגבול, ופעילות הועד הלכה ונתדלדלה, אך בחודש חשון תש"ז חזר הועד לפעולה, ובט' כסלו יצאה קבוצה נוספת, ובאמצעותה הבריחו את הגבול מאות חסידים, ובהמשך לבריחה מוצלחת זו, יצאו עוד שלוש קבוצות נוספות.

מימון הפעולות

בכדי לממן את הפעולות, היה צורך בסכומי כסף גדולים מאוד, ועם התארגנות היציאה בפועל, הוקם בעיר לבוב פעם נוספת בית דין של עשרים ושלושה רבנים מחשובי החסידים, והם פסקו שכל אחד שעובר את הגבול מוכרח להשאיר את כל רכושו לטובת פעולת ועד ההברחה.

בנוסף, הגביר החב"די הרב חייקל חנין הפקיד לפני יציאתו מרוסיה שני מליון רובל אצל ר' ניסן נמנוב לטובת תלמידי התמימים וצוות הישיבה, ועוד מספר מזוודות עמוסות בכסף פרטי שלו אצל ר' מענדל פוטרפס. כל הכסף שימש לצורכי ההצלה, השוחד ותעשיית הזיופים^[2].

גם הרב ישראל נח בלניצקי ששימש כרואה חשבון במוסד ממשלתי, סייע במימון פעולות הבריחה על ידי שסיכן את נפשו, והעלים בגניבה סכומי כסף גדולים מהחשבון הממשלתי והעביר אותם לידי החסידים.

אופני הזיוף

בכדי לצייד את הבורחים בתעודות מזוייפות, התמקדו הפעולות בשלושה מישורים:

השגת תעודות זהות מקוריות של אזרחים פולניים שמתו בשטח רוסיה, התאמת התעודות לאנ"ש, ושינון פרטי התעודה לצורך ביקורת במעבר הגבולות.

יצירת תעודות מזוייפות עם שמות ופרטים בדויים.

נישואין פיקטיביים בין אזרחים פולניים לאזרחים רוסיים, ורישום אנשים כבני משפחה.

ה'עשאלונים'

תש"ו

ד' סיון - הרכבת המשיכה עד לתחנת היעד סמוך לעיר וורוצלאוו, לשם הגיעה בכ"א סיון. בין החסידים שנסעו ברכבת זו: הרב מיכאל טייטלבוים, והרב דב בעריש רוזנברג.
ט"ו אב - הרכבת הגיעה עד לתחנת היעד 'פשעמישל', שם המתינו הבורחים לחסידים נוספים שיתאספו, ויחדיו המשיכו בדרכם עם רכבת למרכז הפליטים בלודז. לפי הידוע זו הרכבת בה נסעה אם המלכות הרבנית חנה שניאורסון בין החסידים שנסעו ברכבת זו: הרב חיים מאיר גרליק ובנותיו הדסה פרמן ויוכבד זלמנוב ובנו הרב גרשון מענדל גרליק, הרב ישראל שמעון קלמנסון, הרב גדליה קארף, הרב יעקב יוסף רסקין, והרב מרדכי שוסטרמן.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

תש"ז

י"ד חשוון- נוסעי רכבת זו נוסעו קודם כל לעיר זלטשוב^[3] ומשם נסעו בחזרה ללבוב, הרכבת יצאה בי"ד חשוון והגיע לעיר קרקא ומשם נסעו בהוראת אדמו"ר הריי"צ למחנה הפליטים שבאוסטריה.
ט' כסלו - על רכבת זו נכחו רוב אלו שלימים הקימו את היישוב כפר חב"ד וביניהם משפחות החסידים: משפחת הרב אפרים זלמן סודקביץ, משפחת הרב דוד קוק, משפחת הרב אברהם לבקיבקר, משפחת הרב זעליג אלטהויז, משפחת רסקין משפחת גופין, ר' שלמה מיידנצ'יק ועוד רבות של משפחות של חסידים שיצאו מרוסיה הסובייטית לעבר פולין ואח"כ המשיכו לצ'כיה ומשם לאוסטריה ומשם בקיץ אח"כ לצרפת עד תש"ט שהקימו את היישוב החסידי הראשון בארץ הקודש - כפר חב"ד. מסופר בשם הרבי כי באותו יום, ישב הרבי הריי"צ בחדרו ואמר את שירת הים בדביקות שוב ושוב, עד שנאנח אנחת רווחה באמרו חרישית: "ברוך השם, הם עברו, הם עברו, מספיק". למחרת התקבל מברק כי הם עברו בשלום את גבול רוסיה והגיעו לפְּשֶׁמישְל שבפולין. ^[4].
י"ט כסלו - על הרכבת נכחו קבוצה של מאתיים חמישים חסידים, בתוכם היה המשפיע הרב ישראל נח בלניצקי והרב משה לברטוב.
ט' טבת - העשאלון יצא בשלוש אחרי חצות הלילה, ובו חמש מאות חסידים. החסידים שיחדו את נהג הרכבת, וירדו בתחנת קראקא ולא המשיכו בנסיעה עד התחנה הסופית. בין הנוסעים: ר' יחזקאל ברוד, ר' לייבל מוצ'קין, ור' ישראל נעוולער.
כ"ד טבת. - הקבוצה האחרונה, ובה 200 משפחות.

סגירת הגבולות ומאסר האחראים ברוסיה

עם סיום חודשי החורף של שנת תש"ז נסגרו כל הגבולות, וגם בערי גבול נוספות, כגון בראנוביץ ווילנא סגרה הבולשת את כל אפשרויות הבריחה.

במקביל, נפתחה חקירה מעמיקה על המארגנים הראשיים של הבריחה, וכל אנשי הועד שנותרו בגבולות רוסיה נאסרו תוך מספר שבועות, מלבד ר' מענדל פוטרפס, שנאסר רק בשעה שניסה להבריח בעצמו עם הרב שמואל נוטיק ואחרים את הגבול באמצעות דרכון פולני, בתחנת הרכבת בפרימישלאן.

החסידים שנאסרו, הודו במעשים המיוחסים להם, אך לא הפלילו חסידים נוספים, אלא רק כאלו שעזבו כבר את גבולות רוסיה, או שכבר נתפסו קודם לכן והוגלו לסיביר.

תיק לבוב

בשנים הבאות הק.ג.ב. ערך גלי מאסרים בכל רחבי ברית המועצות, וכך נאסרו עשרות חסידים הקשורים לתיק לבוב ועל רובם נגזר גלות. היו חסידים שכבר הוגלו והושבו לחקירות במרכז רוסיה, הם נחקרו בנושא תיק לבוב והושבו לגלות, כמו ר' מענדל פוטרפאס.

אודות פרשת תיק לבוב המאוחרת נכתב במספר מקומות^[5] ובשנת תשפ"ג פורסמו באתרי חב"ד מסמכים מתוך תיק לבוב^[6].

היציאה מצ'רנוביץ'

ערך מורחב – היציאה מצ'רנוביץ'

"היציאה מצ'רנוביץ" הייתה בשנת תש"ט, בה ניסו לצאת חסידי חב"ד שלא הצליחו לצאת ב"יציאה הגדולה" דרך העיר צ'רנוביץ', יציאה זאת כשלה והסתיימה במעצר המארגנים והמוברחים.

מחנות עקורים באירופה

תלמידי סניף ישיבת תומכי תמימים במחנה המעבר בפוקינג

לאחר שהצליחו להבריח את הגבול באמצעים בלתי ליגאליים, שאפו חסידים רבים לעשות את דרכם לארצות הברית, על מנת להתאחד שוב עם הרבי, ולהסתופף במחיצתו. אך בינתיים התעכב הענין מכיון שלא היו ברשות אנ"ש אשרות כניסה לארצות הברית.

תחנות המעבר העיקריות בהם התרכזו החסידים בשעת המאמצים להשיג אישורי כניסה לארצות החופש, היו בערים לודז' (שבפולין) ופראג (שבצ'כיה).

בעקבות הוראתו של אדמו"ר הריי"צ להתמקם באזורים שהינם תחת שליטת ממשלת ארצות הברית, עשו חסידים רבים את דרכם לעבר מחנה העקורים בפאקינג, שהיה באותה שעה בשליטת הצבא האמריקאי, והמתינו שם תקופה ארוכה בהמתנה לדעת לאן וכיצד ימשיכו.

בתקופת פוקינג, נשלח אליהם באופן מיוחד חתנו של אדמו"ר הריי"צ הרב שמריהו גוראריה, שעודד את רוחם, והביא להם דרישת שלום מהרבי, וכן הרב בנימין אליהו גורודצקי שכבר נסע לארצות הברית ושב כמנהל לשכת הפליטים האירופאית והחל לפעול למען החסידים.

בהיות שהפעולות להשגת אישורי כניסה המוניים לגבולות ארצות הברית נכשלו, הורה הרבי הריי"צ לרכז את המאמצים בהעברת כל משפחות החסידים לפריז.

קבוצות קטנות יותר התרכזו במחנות הפליטים: 'עבענזע' 'זלאצבורג' 'וגשייד' 'שטייער' ו'האליין' שבאוסטריה, בפריז שבצרפת, ובאנטוורפן שבבלגיה.

פעילות רוחנית רבה בוצעה במחנות לפי הוראות רבותינו. במחנה פוקינג הוקמו מוסדות חינוך חב"דיים - ישיבת תומכי תמימים ובית רבקה, וסניפים קטנים של תומכי תמימים ובית רבקה הוקמו בעוד מחנות עקורים. אדמו"ר הריי"צ והרבי היו בקשר עם החסידים במחנות העקורים וסייעו להם רבות בגשמיות וברוחניות, באמצעות הוראות והכוונה, וגם שלחו אליהם שליחים ומשלוחים^[7].

בין אלו שפעלו במחנות, היה הרב זלמן לוין, שפעל במחנה באיטליה, יחד עם הרב יעקב פלס ור' זושא הפרטיזן. הם השתדלו לקבל מקום מתאים לבית הכנסת, אירגנו תפילות, שיעורי תורה, פעילויות עם הילדים במקום וכל דבר שהיה אפשרי לדאוג במקום.

לאחר שהות מספר שנים במחנות העקורים, המשיכו רבים את נסיעתם לארץ הקודש (שקיבלה באותה שעה הכרה רשמית מאומות העולם), ובשנת תש"ט הורה אדמו"ר הריי"צ להקים עבורם את כפר חב"ד.

תיעוד מפורט על כל הנעשה במחנות העקורים, פורסם בספר היציאה מרוסיה (ספר) מאת הרב אליהו מטוסוב והרב שניאור זלמן ברגר^[8].

הרבי מבקר את אנ"ש בפריז

ערך מורחב – ביקור הרבי בפריז

תצלום מההתוועדות הראשונה של הרבי בעת ביקורו בפריז בשנת תש"ז

אמו של הרבי, הרבנית חנה, הייתה אף היא בין החסידים שהבריחו את גבולות רוסיה בשנת תש"ו ונדדה יחד עם חסידים נוספים עד שהגיעה לפריז.

בכ"ה אד"ר תש"ז, נסע הרבי לפריז לשהות יחד עם אמו, ולקחת אותה יחד עמו לארצות הברית. במשך החודשיים בהם שהה הרבי בפאריז, עודד הרבי את רוחם של החסידים שהגיעו לשם מרוסיה, התוועד איתם, ודרש מהם להשתדל ככל יכולתם לקשר יהודים נוספים לרבי.