דקדוק

דף מ"כתר ארם צובא" - כתב יד התנ"ך עם הערות המסורה בשוליו

חכמת דקדוק לשון הקודש עוסקת בכללי לשון הקודש, החל מהמסורת על הכתיב הנכון בפסוקי התנ"ך, הניקוד וטעמי המקרא, וכמו כן כללי הלשון בכלל: משמעויות המילים, שרשיהם, הגייתן המדוייקת ועוד. על אף שחכמה זו לא נזכרת באופן בולט בספרות ההלכה, רבים מגדולי ישראל עסקו בה, בשל חשיבותה עבור הבנת התורה ועבור הדיוק בקריאת שמע ובתפילה. עם זאת הדגישו שהעיסוק בחכמה זו צריך להיות טפל לעיסוק בלימוד גופי התורה.

בימי הבראשית של תנועת החסידות, החלה להתפשט תנועת ההשכלה שהעלתה על נס את לימוד הדקדוק שנזנח אז, ובאמצעות הדגשת הדקדוק עשו נפשות להשכלה. בעקבות זאת הרחיקו החסידים את לימוד הדקדוק לחלוטין. עם זאת, סידור אדמו"ר הזקן תוקן לפי כללי הדקדוק, ובדורות מאוחרים יותר עוררו הרבי הריי"צ והרבי על חשיבות לימוד הדקדוק.

תולדות חכמת הדקדוק

ראשיתה של חכמת דקדוק לשון הקודש היא ה"מסורת" (או "מסורה") - דקדוקים בפסוקי התנ"ך שעברו במסורת במשך הדורות, חלקם כהלכה למשה מסיני. בראשם דקדוקי הפיסוק על ידי טעמי המקרא והניקוד, וכמו כן אותיות חסרות ויתרות, גדולות וקטנות וכדומה. המסורת עברה מאיש לאיש עד עזרא הסופר וממנו לתנאים ולאמוראים. ישנה מסורת לפיה כאשר חיברו רב אשי ורבינא את התלמוד הבבלי, חיברו יחד איתו עוד ספר בעניני דקדוק לשון הקודש.

בתקופת הסבוראים, ובמיוחד בתקופת הגאונים, התפתח בטבריה מרכז חשוב של בעלי מסורה, ששיטתם - המכונה "המסורה הטבריינית" - התקבלה בכל תפוצות ישראל עד ימינו. במיוחד ידוע המדקדק אהרן בן אשר (שמשפחתו, בן אשר, היו משפחה ידועה של בעלי מסורה), ששיטתו במסורת כתיבת התורה בדקדוק התקבלה להלכה ברמב"ם. ספר התורה שכתב ידוע בדיוקו, ויש המזהים אותו עם הספר כתר ארם צובא, שרובו נשמר עד ימינו.

בסוף תקופת הגאונים התפתחה במיוחד חכמת הדקדוק בארצות ערב. בין המדקדקים המפורסמים היו רב סעדיה גאון ורב האי גאון, ברי-הפלוגתא רבי מנחם בן סרוק ורבי דונש בן לברט, רבי יהודה חיוג', רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה בן גבירול, רבי יונה אבן ג'נאח, רבי אברהם אבן עזרא, רבי יוסף, רבי משה ורבי דוד קמחי (הרד"ק), ועוד רבים. מדקדקים אלו פיתחו מאוד את חכמת הדקדוק. הם גילו את השרשים, חידשו את המשקל בשירה וגילו עוד כללי דקדוק רבים נוספים. ר' משה בן עזרא טען שבני ספרד היו בקיאים בלשון העברית יותר משאר תפוצות ישראל, מפני שמוצאם מגולי ירושלים שהיו בקיאים בלשון, וגם מפני שהכירו את השפה הערבית, שהיא השפה המשובחת ביותר וקרובה ללשון הקודש, ומכללי הערבית היה נקל בידם להבין את כללי לשון הקודש.

בארצות אשכנז, הן בתקופת הראשונים והן בתקופת האחרונים, לימוד הדקדוק לא היה רווח כל כך, גם בגלל שהשקיעו את כל כוחותיהם בלימוד התלמוד. עם זאת, גם בארצות אשכנז קמו מספר מדקדקים בולטים. בזמן הראשונים עסקו בכך רש"י ורבינו תם, ובזמן האחרונים רבי אליהו בחור, רבי שבתי סופר, רבי שלמה זלמן כץ (הענא), הגר"א ועוד. גם אדמו"ר הזקן היה בקי בדקדוק ותיקן את סידורו לפי כללי הדקדוק.

לימוד דקדוק

רבים מגדולי ישראל כתבו אודות חשיבות לימוד הדקדוק. כמה מהם הביאו בהקשר זה את דברי הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם - לא נתקיימה תורתם בידם"; ופירשו שהכוונה לשמירה על דקדוק הלשון.

עם זאת, הדגישו שאין לשקוע בלימוד זה יתר על המידה, אלא במידה הנצרכת להבנת התורה והדקדוק בקריאת שמע ובתפילה.

הרד"ק כתב בהקדמת ספרו המכלול: "ואם יבוא איש ללמוד חכמת הדקדוק, ילאה ללמוד כל הספרים אשר חברו ממחברים, ויצטרך להתעסק בהם כל ימיו. ולא טוב היות האדם ערירי מחכמת הדקדוק, אבל צריך לו להתעסק בתורה ובמצות ובפירושים וצרכי ענינים בדברי רז"ל, ולהתעסק בדקדוק על דרך קצרה כדי שיספיק לו ללמוד התיבות כתיקונן, ולדעת יתרון האותיות וחסרונן". הרמב"ם הביא את לימוד הדקדוק כדוגמה ל"מצוה קלה": "אמר שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה, כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש". בדומה לזה כתבו גדולי ישראל נוספים.

הרבי הריי"צ הגדיר זאת כך:

בענין חכמת הדקדוק יש שני ענינים, א) תורה ב) עבודה. התורה שבחכמת הדקדוק אינה אלא ידיעה וחכמה ואינה תלויה ביראת שמים ולא מביאה ליראת שמים, אבל העבודה שבחכמת הדקדוק, לבטא אותיות התפלה בביטוי ברור ומדויק, היא תלוי' ביראת שמים וגם מביאה יראת שמים . . כל המדקדקים והפדגוגים יראי אלקים בדורות שעברו הפליאו במעלת חכמת הדקדוק מצד העבודה, ותורת חכמת הדקדוק - תורת הלשון - היתה טפלה אל ענין העבודה.

— אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ז, ע' קמד

אצל רבותינו נשיאנו

רבותינו נשיאנו היו לומדים ובקיאים בספרי דקדוק. בילדותו, למד אדמו"ר הריי"צ אצל מלמד מיוחד את חכמת הדקדוק - החסיד ר' יצחק גרשון איטסון. הלימוד היה שעה ביום, שלוש פעמים בשבוע. לימים סיפר הרבי כי קליטת כללי הדקדוק היתה קשה עליו.

אצל חסידי חב"ד

בעקבות התפשטות תנועת ההשכלה, ששמה את הדגש על ידיעת הדקדוק כערך בפני עצמו - בשונה מגדולי ישראל שידעו שהעיקר בחכמת הדקדוק הוא ביטוי נכון של התפילה, והבנת פסוקי התורה - אסרו צדיקי תנועת החסידות לפי שעה לחלוטין את לימוד חכמת הדקדוק. גם בעת ועידת הרבנים בפטרבורג בשנת תר"ג, בה נאבק אדמו"ר הצמח צדק נגד מזימות המשכילים לערוך שינויים בחינוך היהודי המסורתי, התנגד בין השאר להצעותיהם בענין לימוד הדקדוק. בקרב חוגי המתנגדים לחסידות לא נשמרה הקפדה כזו, ורבים אימצו בחום את לימוד הדקדוק שהפיצו המשכילים, וכך היה למשכילים קל יותר לבסס את אחיזתם בין חוגי המתנגדים ולעשות נפשות להשכלה. עם זאת, היו גם מגדולי ישראל בני הזמן שלא היו חסידים שהזהירו מהימשכות יתר אחרי לימוד תנ"ך ודקדוק, שעלולה להוביל להשכלה.

בתקופה מאוחרת יותר, פנה אדמו"ר הריי"צ להנהלת ישיבת תומכי תמימים המרכזית בתביעה על חוסר הידע של התלמידים בלשון הקודש ובדקדוק, והורה לכלול לימוד זה בתכנית הלימודים, כמו כן המליץ על ספרי דקדוק מסויימים ללימוד עם ילדים. באחד ממכתביו הדגיש אדמו"ר הריי"צ את החשיבות של הדקדוק בהגיית מילות התפילה באמצעות סיפור על אחד מגדולי ישראל ששפטו אותו בבית דין של מעלה על כך שלא הגה כראוי את מילות התפילה.

הרבי כותב שדקדוק אינו בכלל לימודי חול ונלמד בתומכי תמימים. לרב מרדכי שוסטרמן הורה הרבי ללמד דקדוק עבור קריאת התורה לתלמידי ישיבת תומכי תמימים המרכזית 770.

השיבוש בדקדוק

באחד ממאמריו מבאר אדמו"ר הזקן את הסיבה לכך שרוב האנשים משתבשים בדקדוק, ובשום מבטא אין דקדוק מושלם בכל האותיות, ואפילו האריז"ל והבעל שם טוב לא דיברו בדקדוק.

במענה לשאלה בלשון מאמר חסידות שאינה מתאימה לפי כללי הדקדוק, הסביר הרבי שאין מקפידים במאמרי חסידות על הלשון שתהיה לפי הדקדוק, וכן העלה אפשרות שטעויות דקדוק הם טעות המעתיקים; עם זאת, הסביר הרבי כיצד לשון זו במאמר מדוייקת.

בתפילה

שער סידורו של רבי שבתי סופר מפרעמישלא, עליו העיד המהרי"ל מיאנוביטש שאדמו"ר הזקן "נטה אחריו ברוב המקומות"

סידור אדמו"ר הזקן הוא מוגה לפי כללי הדקדוק. כך כתב אחיו, רבי יהודה לייב מינוביץ': "מלבד שבירר וליבן הנוסח עפ"י כונה הרצויה להאר"י ז"ל, עוד זאת דרש במשפט להעמיד עפ"י דקדוק אמת. כי אף שאינו שוה לכל נפש, ולמי שלא הורגל מנעוריו מבלבל כוונתו בתפלה, ובדיעבד יצא אפילו לא דקדק באותיות קריאת שמע כידוע, מכל מקום לכתחלה ודאי טוב להרגיל מנעוריו או שלא בשעת התפלה. כי מצוה גדולה היא גם בנגלה ומכל שכן בנסתר כידוע, שהאותיות והנקודות שאדם מוציא מפיו עושין פרי למעלה". וכן כתב אדמו"ר הריי"צ: "הוד כ"ק אדמו"ר הזקן זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מסר נפשו הק' לסדר את הנוסח המדויק, להיות כי התפלה בנוסח ומבטא מכוון הוא דבר הנוגע מאד".

בקריאת התורה

בקריאת התורה מקפידים חסידי חב"ד מאוד על הדקדוק. אדמו"ר הזקן היה מדייק מאוד בקריאת התורה, ואף שקרא בהברה אשכנזית, היה מדייק להבדיל בין א' לע' ובין ח' לכ', כמו בהברה הספרדית. גם שאר רבותינו נשיאנו הקפידו מאוד על קריאת התורה בדקדוק ולפי טעמי הנגינה.

אדמו"ר הצמח צדק אמר לבנו אדמו"ר המהר"ש, כאשר שאל על כך שהחסידים אינם מתפללים וקוראים בתורה בדקדוק: "תפלה לחוד וקריאה בתורה לחוד. תפלה עיקרה כוונה, ועקימת שפתיו הוי מעשה ואינו נוגע כל כך הדקדוק, מלבד בקריאת שמע. אבל קריאה בתורה צריכה דקדוק". כך גם אמר אדמו"ר הרש"ב בשם אביו אדמו"ר המהר"ש.

אדמו"ר הריי"צ כותב: "דזהו עניין קריאת התורה שצריכה להיות בדיוק רב . . דלא זו בלבד דחזן הקורא בתורה צריך לדייק באותיותיה להוציא כל תיבה ותיבה בדיוק במבטא האותיות בשפה ברורה, הנה לבד זאת צריך לדייק בהטעמים שיהיו כתיקונם, וכבר הוזהרו הקוראים בתורה על זה, ולידע כל פרטי דיני קריאת התורה, אשר בנפשם הוא ממש . . דכשם שגדול ורב מאוד שכר הקורא בתורה כדין שהוא עניין חיים, הנה גדול עצום הוא עונשו של המזלזל בקריאת התורה ואינו מייגע עצמו ביגיעה גדולה תחילה לידע כל פרטי הטעמים, והוא ח"ו בכלל מחטיא את הרבים השומעים את קריאתו המשובשת".

ראו גם

• קמץ אלף אָ
• לימוד קריאת האותיות
• שורש ישע

לקריאה נוספת

• הרב ברוך אוברלנדר, הנוסח והניקוד בסידור אדמו"ר הזקן, "הסידור", היכל מנחם תשס"ג, ע' קעה