בית שמאי ובית הלל
"בית שמאי" הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של שמאי הזקן, ו"בית הלל" הוא כינוי לקבוצת תלמידיו של הלל הזקן. קבוצות תלמידים אלו היו בנות פלוגתא קבועות. תקופת פעילותם של שני הבתים מקבילה פחות או יותר לתקופת חורבן בית המקדש השני.
בכל המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי נקבעה ההלכה לדורות כבית הלל. קביעה זו נכונה פרט להלכות בודדות המוזכרות בתוספות במסכת סוכה ובתלמוד הירושלמי במסכת שבת, שבהן נקבעה הלכה כבית שמאי.
ככלל, דברי בית שמאי תובעים החמרה במצוות יותר מאשר בית הלל, אך ישנם חריגים לכלל זה. במסכת עדיות רוכזו כל המקרים שבהם בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים. הביטויים "בית הלל" ו"בית שמאי" משמשים בימינו גם לתיאור גישה מקלה וגישה מחמירה, בהתאמה.
בכח ובפועל
אחת המחלוקות השורשיות בין בית שמאי לבית הלל, אם אם הולכים אחר בכח או בפועל[1] מחלוקת זאת מתבטאת במספר מקומות:
א. מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל בסיום הש"ס, חלות ודבש מאימתי מטמאות משום משקה, בית שמאי אומרים משיחרחר, ובית הלל אומרים משיעשם משקה. ההסבר לכך היא, מפני שלבית שמאי די בכך שגילה דעתו לעשותם מקשה, שאז ישנו כבר הבכח של המשקה.
ב. מחלוקתם בחנוכה, לבית שמאי מוריד והולך, שכן ביום הראשון ישנו כבר הבכח של כל שמונת ימי החנוכה, ולכן כל יום שמתווסף יורד כוח היום, בניגוד לבית הלל שסוברים שהולכים דווקא אחרי הבפועל ימים שעברו.
ג. מחלוקתו של רבי אליעזר, מתלמידי בית שמאי, במסכת ברכות לפי דעת רבי אליעזר זמן קריאת שמע הוא רק כאשר בני אדם עוסקין ללכת ולשכב, - עד סוף האשמורה הראשונה, שאז יש הבכח של הזמן שינה, אך לחכמים ורבן גמליאל הולכים דווקא אחרי הפועל, שזה הוא כל זמן שבני אדם שוכבים.
חומרות וקולות
לרוב, כאשר בית שמאי נחלקים עם בית הלל, בית שמאי הם המחמירים, ואילו בית הלל הם המקילים. הסיבה לכך היא מכיון ששורש נשמתם של בית הלל היה ממידת החסד, בניגוד שלבית שמאי ששורש נשמתם היה מהגבורות ומידת הדין, ובעולם זה קשה מאוד להקל.[2]
מובא בגמרא כי בית שמאי היו חריפים, ואילו בי הלל היו עלובים, ולא עוד שלא היו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, ולכן הלכה כמותן. רואים, שענין של עליבות והכנעה, למרות שענין העליבות היה בתורה עצמו, יש בכך מעלה על מי שיודע טוב יותר, מכיון שאז יש את הענין של "והויה הולך לפניהם" הנמשך מענין הביטול, ולכן הלכה כמותם[3]
