רבי שמעון בר יוחאי
רבי שמעון בר יוחאי (או בן יוחי, מכונה בקיצור רשב"י) היה מגדולי התנאים, חי בדור הרביעי לתקופת התנאים. תלמידו של רבי עקיבא. מובא פעמים רבות במשנה בשם "רבי שמעון" סתם. רשב"י היה העיקרי שגילה את תורת הקבלה, והוא וחבורתו חיברו את ספר הזוהר.
יום ההילולא שלו בל"ג בעומר הוא יום חג לכלל עם ישראל, והמונים עולים בו לציון קברו במירון. הרבי הנהיג תהלוכות ילדים הנערכות בכל רחבי העולם לציון יום הסתלקותו.
תולדות חיים
רשב"י היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא[1]. למד מפיו תורה בעת שנחבש על ידי הרומאים בבית האסורים[2].
לאחר המגיפה שפרצה בין תלמידיו של רבו, כעונש על כך שלא נהגו כבוד דיו בין האחד לרעהו, מתו תלמידי רבי עקיבא, ונותרו חמישה תלמידים - ביניהם רשב"י[3].
על סמיכתו של רבי שמעון בידי רבו - רבי עקיבא, מסופר[4], שבתחילה ניגש רבי עקיבא לסמוך את רבי מאיר שהגיע ביחד עם רבי שמעון, ולפליאתו של רבי שמעון על כך שרבו בחר להתחיל עם רבי מאיר, ענה רבי עקיבא "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", היינו שאת ערך מעלתו הפנימית יכולים לזהות רק רבו, והקב"ה[5].
הסתתרותו במערה
באסיפת כמה חכמים עם רבי יהודה, רבי יוסי ויהודה בן גרים, דנו אודות מעשי השלטון הרומי: "פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". כשנודע הדבר לשלטון גזרו על רשב"י מיתה.
רשב"י ברח עם בנו רבי אלעזר והסתתרו בבית המדרש, ואחר כך עברו להסתתר במערה, מחשש שיענו את אשתו ותגלה את מקום מחבואו. באופן ניסי צמח על פתח המערה עץ חרובים ונבע מעיין מים, עבור מחייתם. רשב"י ובנו הסתתרו במערה במשך שתים עשרה שנים, עד שאליהו הנביא הודיע להם על מות הקיסר, ויצאו מהמערה. ביציאתם כשראו אנשים העוסקים בעבודת האדמה במקום בלימוד התורה, כעסו ואמרו: "מניחין חיי עולם, ועוסקין בחיי שעה?" ומקפידתם נשרפו האנשים שפגשו. בת קול החזירה אותם למערה. לאחר שנה נוספת, ה-13, בת קול קראה להם לצאת מהמערה. רבי אלעזר המשיך להכות אנשים בקפידתו, ואביו רשב"י ריפא אותם, ומנע את בנו מכך. כאשר ראו יהודי מהדר במצוות שקנה שתי אגודות הדסים לשבת, נחה דעתו של רבי אלעזר.
לאחר יציאתו מהמערה חיפש רשב"י כיצד לתקן משהו בעולם. הוא הגיע לטבריה, וכיוון שהעיר היתה בנויה על בית החיים והכהנים לא ידעו היכן מותר להם לעבור, הוא טיהר את העיר מעצמות מתים על ידי חפירה בכל העיר לחיפוש מתים[6].
הסתלקותו
ביום פטירתו בל"ג בעומר כינס כמה מתלמידיו למעמד מיוחד, בו גילה להם סודות כמוסים בתורת הקבלה, מה שלא גילה לתלמידיו כל ימי חייו. בתורת החסידות מוסבר שהסודות שגילה בימי חייו היו מבחינת "נשמתא דאורייתא" - נר"נ שבתורה, והסודות שגילה ביום הסתלקותו היו פנימיות הסודות של ימי חייו, מבחינת "נשמתא לנשמתא" - חיה יחידה שבתורה[7].
בין דבריו באותו מעמד, התבטא גם בביטוי נדיר על עצמו:
"אני לדודי ועלי תשוקתו, כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה . . נשמתי ביה אחידא, ביה להיטא, ביה אתדבקת" [= כל ימי שהתקשרתי בעולם הזה, בקשר אחד התקשרתי בו בקב"ה . . נשמתי בו מאוחדת, בו להוטה, בו נדבקת]
— אדרא זוטא (זוהר חלק ג' רפח, א. רצב, א)
.
בתורת החסידות מבואר שהקשר של רשב"י לקב"ה במשך כל ימיו היה בדרגה של התקשרות, מדרגה המבטאת קשר פנימי בין שני דברים (ולא רק חיצוני כמו דביקות). קשר זה הגיע בזכות עיסוקו בפנימיות התורה, המגלה כיצד יהודי קשור בפנימיות נשמתו לקב"ה כל הזמן, אפילו כשהוא עוסק בחלק הנגלה שבתורה. אך היות שגם קשר כזה מבטא יחס בין שני דברים שמתקשרים - רשב"י לא הסתפק בכך, ושאף לקשר בדרגת אחדות, גילוי כיצד נשמתו היא "אחד" עם הקב"ה על ידי היחידה שבנפש (אף ללא הצורך בהתקשרות דרך התורה); ולאחדות זו הצליח להגיע בשלימות ביום הסתלקותו[8].
באותו זמן היה שרוי בשמחה גדולה, ופניו האירו, וציווה שביום זה יחגגו לדורות את יום שמחתו. באמרו את הפסוק[9] חיים עד העולם פרחה נשמתו[10].
בחסידות מובא שיום זה הינו כעין מתן תורה של תורת הנסתר, מכיוון שביום זה הושלמה תורתו של רבי שמעון בר יוחאי. כמו כן מובא שרבי שמעון הוא כמשה רבינו - כמו שהוא נתן ולימד את תורת הנגלה, כך גם רבי שמעון מכונה "נותן" תורת הנסתר.
סיפורים אודותו
במדרש[11] מסופר, שכשראה שחלשה דעתם של תלמידיו מפרנסתם הירודה, יצא עם תלמידיו לבקעה, ולאחר תפילתו התמלאה הבקעה דינרי זהב. רשב"י אמר לתלמידיו שמי שרוצה לקחת יקח, אלא שהוא נוטל מחלקו בעולם הבא.
סיפור זה ממחיש שרשב"י ממשיך את ענין הפרנסה בשפע, דבר הנמשך מהענין של "תורתו אומנתו", לכל יהודי[12].
תורתו
תורתו אומנותו
לימוד תורתו הייתה באופן של "תורתו אומנותו"[13], היינו שזה היה עיקר עיסוקו בחייו, עד שכל מי שעוסק בכך נקרא על שמו "רשב"י וחבריו".
חיבור הנגלה והפנימיות
עיקר עיסוקו של רשב"י בלימוד התורה היה בחלק הנגלה שבתורה, בפרט שבדורו הייתה כמות עצומה של משניות - שש מאות סדרי משנה[14], שבהם עסק בפלפול קושיות ותירוצים, כדברי הגמרא[15] על כוחו הגדול בפלפול שקיבל בזכות שהותו במערה[16].
אמנם התחום שבו התייחד משאר התנאים, היה בעיסוקו בפנימיות התורה. רשב"י וחבורתו שעסקו בלימוד תורת הנסתר וכתבו את ספר הזוהר והתיקונים, לקחו חלק מרכזי ביותר בהנחלת תורת הנסתר לדורות הבאים, ולכן רשב"י נחשב כמקור המרכזי לפנימיות התורה. בחסידות משווים את רשב"י למשה רבינו - כשם שעל ידו ניתנה התורה הנגלית, כך על ידי רשב"י התגלתה פנימיות התורה[17]. הוא מכונה "יחיד בדורו בנסתר"[18].
מעלה מיוחדת הייתה אצל רשב"י - שלא הייתה גם אצל התנאים שעסקו רבות בפנימיות התורה (כמו רבי נחוניא בן הקנה) - היא החיבור בין שני התחומים. אצל רשב"י האיר האור של פנימיות התורה גם בנגלה, והוא הרגיש בשניהם את אותה התקשרות עם הקב"ה, ובשניהם היה עניין לימודו המשכת אלוקות מלמעלה ולא בירור בירורים כדרך ברגיל בלימוד הנגלה[19].
מעלתו
השבחים ששיבחו אותו התנאים
בספר הזוהר מתוארים "שבחים נוראים"[20]. ששיבחו התנאים את רשב"י: רבי יהודה קרא לו "שבת"[21], ותנאים אחרים קראו עליו את הפסוק[22] "פני האדון ה'"[23].
הצורך בשבחים אלו מוסבר בחסידות, כי על ידם התרומם רשב"י מדרגתו (שהיא בחינת החכמה), ומתקשר עם אור אין סוף, וכך ניתן לו כח מיוחד לפעול בעולם[24].
הסבר נוסף לשבחים הוא, מצד מעלתו של רשב"י על שאר התנאים, שהיא באין ערוך (כיון שדרגתו היא בחינת היחידה המאוחדת לחלוטין עם הקב"ה ללא התייחסות לעולם, ואילו שאר התנאים שייכים לכוחות הנפש הנמוכים יותר, ועיקר עיסוקם הוא עבודת הבירורים ומלחמה עם העולם) - ולכן כדי לגרום לו לרדת ולהשפיע אליהם, היו צריכים לשבחו[25].
לפי הסבר זה, מבואר גם תוכנם של השבחים ששיבחוהו, שבהם מודגשת המעלה בהמשכה מהעליון לתחתון: רבי יהודה קרא לרשב"י "שבת" - כיון שבשבת ישנה קדושה מיוחדת למעלה משאר הימים, ויחד עם זה הוא מברך את שאר הימים ומשפיע עליהם. וכן קראו עליו "פני האדון ה'", פסוק המשלב את שני השמות - שם הוי"ה שהוא שם העצם המיוחד לה' יתברך, ויחד עם זה "אדון", שם אדנות, ירידת החיות האלוקית לנבראים[26].
השבחים ששיבח את עצמו
כמה פעמים שיבח ורומם רשב"י את עצמו בצורה מיוחדת. בגמרא מופיע שהתבטא: "ראיתי בני עלייה והן מועטין. אם אלף הן - אני ובני מהן, אם מאה הם - אני ובני מהן, אם שנים הן - אני ובני הן"[27]. בזוהר מופיע ביטויו על עצמו: "אנא סימנא בעלמא" [= אני סימן בעלמא; כלומר, סימן על מציאות הבורא][28].
אף שבדרך כלל דרכם של צדיקים איננה בהתנשאות כזו, אצל רשב"י היה הדבר שונה, בגלל היותו נשמה מעולם האצילות. נשמות מעולמות בי"ע שמציאותם היא דבר נפרד מהקב"ה, עבודתם צריכה להיות ביטול מציאותם, אך עולם האצילות הוא אלוקות ממש ואינו נפרד, ולכן אין צורך לבטל את מציאותו. מסיבה זו רשב"י שהיה נשמה דאצילות יכול היה לרומם את עצמו, כיון שלא הייתה לו מציאות משל עצמו אלא מציאות אלוקית, ולכן הרוממות היא רוממות אלוקית[29].
הסבר זה הוא גם הסיבה למאמר הזוהר[30] "
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין מאן "פני האדון ה'"? . .
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין דא ר' שמעון בן יוחאי". היות שלרשב"י לא הייתה מציאות משל עצמו כלל, ניתן לקרוא עליו "פני האדון ה'"[29].
ירידת הגשמים על ידו
בזוהר[31] מסופר על מקרה שבו היה העולם צריך גשם, והתנאים רבי חזקיה ורבי ייסא הלכו לבקש מרשב"י שיפעל גשם, אך עוד לפני שאמרו לו את רצונם אמר להם תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ואז החל לרדת גשם.
בחסידות מובא סיפור זה כדוגמא למעלתו הייחודית של רשב"י: במקרים אחרים במקורות חז"ל מסופר על תנאים שרצו לפעול הורדת גשמים ונצרכו לשם כך לתפילה (כמו חוני המעגל[32] ורבי עקיבא[33]), אך רשב"י פעל הורדת גשמים על ידי תורה. המעלה באופן זה היא - שתפילה היא בקשה מלמטה למעלה, ולכן אין בכוחה לפעול מיד במהירות את מילוי הבקשה (ולכן חוני המעגל היה צריך לבקש כמה פעמים עד שהגיע לגשמי ברכה כראוי), אך תורה היא השפעה אלוקית מלמעלה למטה, ולכן פעלה מיד את אופן הגשמים הרצוי[24].
בהורדת הגשמים על ידי רשב"י בתורתו יש חידוש על כל אופני הפעולה האחרים: על ידי ברכה אפשר להמשיך שפע במהירות מלמעלה למטה, אך אפשר לפעול זאת רק לגבי שפע שכבר נפסק לאדם מלמעלה מראש. על ידי תורה אפשר להמשיך שפע במהירות מלמעלה למטה, גם אם לא נקבע מראש, אם התנא מוכיח בחכמתו שעל פי תורה ראוי לקבל שפע זה. על ידי תפילה אפשר לפעול גם שפע חדש שלא נקבע מראש, אך זאת על ידי בקשה מלמטה למעלה, ולא מיידית במהירות. רשב"י באמירת תורתו המשיך שפע חדש, בדרך מלמעלה למטה, וזאת אף בלי שהוכיח על פי תורה את הצורך בשפע (שהרי בתורתו לא הסביר שהעולם ראוי לגשם). הסיבה שבתורתו של רשב"י התחברו כל המעלות, כי החילוק בין אופני הפעולה הוא רק כאשר ישנו הבדל בין ה"מעלה" וה"מטה", אך פנימיות התורה מחברת יהודי עם הקב"ה כך שהמעלה והמטה מתאחדים, ולכן רשב"י שעסק בפנימיות התורה פעל את כל האופנים יחד[34].
בדורו לא נראתה הקשת
בדורו של רשב"י לא נראתה הקשת בענן, מפאת זכותו. וכאשר רבי יהושע בן לוי רצה לראותו בהיכלו בגן עדן, אליהו הנביא שאל את רשב"י, והוא אמר שאם נראתה הקשת בימיו, הוא לא ראוי לראותו[35]. בגמרא[36] מובא סיפור זה באופן קצת שונה: כאשר רבי יהושע בן לוי נפטר הוא עלה למעלה, וכאשר הגיע אל מקומו של רשב"י, הוא שאלו האם נראתה הקשת בימיך, וכשענה "הן" (מכיוון שלא רצה להחזיק טובה לעצמו) הוא אמר: אם כן, אין אתה "בר ליואי".
תפילתו
תפילתו של הרשב"י הנהוגה בכל בתי כנסיות של בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם היא תפילת בריך שמיה.
התפילה מופיעה בספר הזוהר על פרשת ויקהל (חלק ב' דף ר"ו, עמוד א'). הזוהר מביא את התפילה לאחר שהוא מצטט את הוראתו של רבי שמעון בר יוחאי להגיד אותה בזמן הוצאת ספר תורה:
אמר רבי שמעון: כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה, מתפתחן תרעי שמייא דרחמין, ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר הכי: בריך שמיה...
תרגום: כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים של השמיים, ומעוררים את האהבה למעלה, וצריך האדם לומר כך: ברוך שמו...
בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא, בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ.יְהֵא רְעוּתָךְ עִם עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְעָלַם, וּפוּרְקַן יְמִינָךְ אַחֲזֵי לְעַמָּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁךְ, וּלְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ וּלְקַבֵּל צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמִין.
יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתוֹרִיךְ לָן חַיִּין בְּטִיבוּתָא, וְלֶהֱוֵי אֲנָא פְקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא, לְמִרְחַם עָלַי וּלְמִנְטַר יָתִי וְיַת כָּל דִּי לִי וְדִי לְעַמָּךְ יִשְׂרָאֵל.
אַנְתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, אַנְתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא, אַנְתְּ הוּא דְשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא, וּמַלְכוּתָא דִּילָךְ הִיא.
אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכָל עִדָּן וְעִדָּן, לָא עַל אֱנָשׁ רָחִיצְנָא וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סָמִיכְנָא, אֶלָּא בֶּאֱלָהָא דִשְׁמַיָּא, דְּהוּא אֱלָהָא קְשׁוֹט וְאוֹרַיְתֵהּ קְשׁוֹט וּנְבִיאוֹהִי קְשׁוֹט, וּמַסְגֵּא לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט. בֵּהּ אֲנָא רָחִיץ, וְלִשְׁמֵהּ קַדִּישָׁא יַקִּירָא אֲנָא אֵמַר תֻּשְׁבְּחָן.
יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתִפְתַּח לִבָּאִי בְּאוֹרַיְתָך, (וְתֵיהַב לִי בְּנִין דִּכְרִין דְּעָבְדִין רְעוּתָךְ), וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלִין דְּלִבָּאִי וְלִבָּא דְכָל עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל, לְטַב וּלְחַיִּין וְלִשְלָם. אָמֵן:
ההסבר של הזוהר לעיתוי התפילה הוא שבשעה שהציבור פותחים את ארון הקודש ומתכוונים להוציא את ספר התורה, נפתחים במקביל שערי השמיים.
בנו וממשיך דרכו רבי אלעזר בן רבי שמעון
בנו הינו התנא רבי אלעזר בן רבי שמעון שלמד עמו 12 שנים במערה בפקיעין וטמון ליד אביו במירון. בגמרא בתלמוד הבבלי מסכת סוכה (דף מה עמוד ב) מובאים התבטאויות בשבח ומעלת רבי אלעזר בשם אביו רבי שמעון בר יוחאי שמשבחו וזו לשון הגמרא. ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי: 'יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אל(י)עזר בני עמי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו.
ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עלייה והן מועטין; אם אלף הן - אני ובני מהן; אם מאה הם - אני ובני מהן; אם שנים הן - אני ובני הן!. יום הילולת רבי אלעזר נהוג לציינו ולחגוג לכבודו ביום כ"ה באלול.
פיוטים לכבודו
לכבוד רבי שמעון בר יוחאי התחברו במשך הדורות פיוטים רבים, שנים מהם התפרסמו ומזדמרים בפיותיהם של כל החוגים והעדות ביום הילולתו והם, הפיוט בר יוחאי שחיברו רבי שמעון בן לביא מטריפולי, והפיוט ואמרתם כה לחי שחיברו הרב יוסף חיים הבן איש חי מבבל.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ בגמרא (גיטין סז, א) מובא: "אמר ר"ש לתלמידיו: בניי, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע".
- ↑ פסחים קיב, א.
- ↑ יבמות סב, ב.
- ↑ ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ג' שיחת ל"ג בעומר
- ↑ שבת לג, ב ואילך. מובא גם בירושלמי שביעית ט, א. פסיקתא דף פח, ב. בראשית רבה עד, ו. קהלת רבה י, ח. אסתר רבה א, ט.
- ↑ ד"ה גל עיני תשל"ז סעיף ג.
- ↑ ראה באריכות ד"ה פתח רבי שמעון תשל"ד.
- ↑ תהלים קלג, ג
- ↑ זוהר ח"ג רצו, ב.
- ↑ תנחומא פקודי סימן ז. שמות רבה נב, ג.
- ↑ שיחות קודש תשל"ד חלק ב'.
- ↑ מסכת שבת יא, א. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, אורח חיים הלכות תפילה סימן קו, ד.
- ↑ חגיגה יד, א וברש"י.
- ↑ שבת לג, ב.
- ↑ אדמו"ר הזקן, תניא, אגרת הקודש סימן כו. וראה בהערת אדמו"ר שליט"א בשיעורים בספר התניא שם, הערה 24, שדן בהכרח לכך.
- ↑ ראה סידור עם דא"ח שער הל"ג בעומר דש, ב. ד"ה גל עיני תשל"ז הערות 5-6.
- ↑ מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא, חלק ב, ע' תרסז.
- ↑ ד"ה להבין ענין רשב"י תשמ"ה סעיף ב. ד"ה גל עיני תשל"ז, בפרט בסעיף ח.. וראה בהנסמן בד"ה שיר המעלות תשכ"ב הערה 34.
- ↑ לשון אדמו"ר המהר"ש בספר המאמרים תרל"ה ע' מט. דיוק הלשון התבאר בד"ה להבין ענין רשב"י תשמ"ה סעיף א.
- ↑ זהר חלק ג קמד, ב.
- ↑ משפטים כג, יז. תשא לד, כג.
- ↑ זהר חלק ב לח, א.
- ↑ 24.0 24.1 אור התורה ויקרא ע' רנו. ד"ה בזהר כו' זימנא חדא תרכ"ז (תורת שמואל תרכ"ז ע' עדר (בהוצאה הישנה)). ד"ה תניא א"ר יוסי תשל"ח. ד"ה איתא בזהר תשמ"ב. ועוד.
- ↑ ד"ה איתא בזהר תשמ"ב. להבין ענין רשב"י תשמ"ה.
- ↑ ד"ה להבין ענין רשב"י תשמ"ה סעיף ו.
- ↑ סוכה מה, ב.
- ↑ זהר חלק א רכה, א.
- ↑ 29.0 29.1 מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ד ע' קו. תורת שמואל תרל"ג חלק א, ע' נ ואילך. ספר המאמרים תרנ"ה ע' נב ואילך. ועוד מקורות - נסמנו בהערה 3 כאן.
- ↑ חלק ב לח, א.
- ↑ חלק ג נט, ב.
- ↑ תענית יט, א. כג, א.
- ↑ תענית כה, ב.
- ↑ ראה באריכות ד"ה שיר המעלות תשכ"ב.
- ↑ בראשית רבה פרשה לה, ב.
- ↑ מסכת כתובות עז, ב.