טעם

טעם הוא כינוי לטעמו של דבר גשמי, הטעם מורגש בפה של האדם. מקורו של הטעם הוא בקליפת נוגה.

בחסידות

בתניא נכתב כי אדם שאוכל מזון בגלל טעמו הטוב ובשביל לספק את תאוות גופו אז המזון הולך ישר לשלוש קליפות הטמאות, וזה ממש כאילו אוכל טריפות ונבלות. אך כאשר אדם אוכל מזון כדי להחיות את נפשו ובשביל שיוכל ללעבוד את השם, ולא כדי למלאת את תאוות גופו ונפשו הבהמית, אזי האוכל מגיע לקדושה ונכלל בהקב"ה.

אצל רבותינו נשאינו

ידוע שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את ההרגשה בטעם האוכל, והם אכלו רק כדי להחיות את גופם ולא חלילה כדי למלאת את תאוות הגוף. בנוסף לכך לא היה אצלם בכלל את הטעם שבמזון והם כלל לא הרגישו בטעמו של המזון שהוגש בפניהם, בהקשר לכך יש הרבה סיפורים עלך רבתוניו נשיאנו שמהם רואים שלא אצלם את הטעם באוכל.

מסופר שפעם הלך אדמו"ר הזקן לאחד החסידים לסעוד אצלו, ואשת אותו החסיד התבלבלה בין המלח לבין הסוכר, וכך טעם המאכלים היה נוראי, כאשר הגישה האישה את האכל עדיין לא היה ידוע מה טעם האוכל. וכשהגישה את המאכלים לשולחן ובני הבית החלו לטעות הם מיד התחלתלו ולא היו מסוגלים להמשיך לאכול, אך אדמו"ר הזקן המשיך לאכול כאילו לא אירע דבר, ואף שאל את בני המשפחה למה הם הפסיקו לאכול..

עוד סיפור שהיה עם אדמו"ר הזקן בהקשר לטעמו של האוכל היה כאשר למד בחברותא עם ר' אברהם המלאך, הם למדו דבר חסידות עמוק, ואדמו"ר הזקן כמעט והגיע לידי כלות הנפש. כשהרגיש בזאת הלך אדמו"ףר הזקן מהר למטבח ואכל פרוסת חמאה, כששאל אותו ע"כ רר אברהם המלאך ענה לו אדמו"ר הזקן שעשה זאת כדי להשיב נפשו לגופו, וזאת עשה על ידי הטעם שבאכילת החמאה שבכך השיב נפשו לגופו.

גם אצל הרבי היה ידוע את חוסר הטעם הגשמי באוכל. בשבתות נהג הרבי לשים הרבה מלח על הדגים, עד שכמעט ולא ראו את הדג. מכך מובן הדבר הפשוט שלרבי אין טעם באוכל.