תהלים ק"ל

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תהילים ק"ל
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'

א: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָֽה:
ב: אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי: תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת - לְקוֹל, תַּחֲנוּנָי.

ג: אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ - אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד.

ד: כִּי-עִמְּךָ הַסְּלִיחָה - לְמַעַן, תִּוָּרֵא.

ה: קִוִּיתִי ה', קִוְּתָה נַפְשִׁי; וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי.

ו: נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר.

ז: יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל ה': כִּי עִם ה' הַחֶסֶד; וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת.

ח: וְהוּא, יִפְדֶּה אֶת-יִשְׂרָאֵל - מִכֹּל, עֲו‍ֹנֹתָיו.

תהלים ק"ל הוא המזמור ה-130 בספר התהלים. והוא תפילה על אריכות הגלות[1], ועל סליחת עבירות.

סיווג[עריכה | עריכת קוד מקור]

מזמור זה, הוא אחד מחמש עשרה מזמורי "שיר המעלות" (ק"כ - קל"ד) אותם אמר דוד המלך, בשביל להעלות בחזרה את מי התהום, שירדו חמש עשרה אלף אמות, במהלך חפירתו את יסודות בית המקדש.

תכנו[עריכה | עריכת קוד מקור]

במזמור, המשורר מבקש רחמים מה' שיסלח לו, מפני היותו מקווה לה'.

אמירתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

נוהגים לומר מזמור זה, בעשרת ימי תשובה, אחר ברכת ישתבח.

בקבלה[2] מבואר הטעם, שבראש השנה זהו זמן בנין המלכות - שבו ממשיכים את רצון ה' למלוכה בעולמות. ולכן בכל יום מאז, אומרים את תהלים ק"ל - כדי להמשיך ("קראתיך") ספירה אחת מהמלכות כפי שכלולה מעשר, מבחינת "מעמקים" שבו נעלמת.

ביאורי חסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישנם שני דעות בזהר: לדעת ר' יצחק התשובה היא, מעמקי הלב של היהודי. ולדעת ר' אבא את הרצון למלוכה בעולמות, שבעשרת ימי תשובה ממשיכים את רצון ה' למלוכה לאחר שמתעלם בליל ראש השנה - בנין המלכות.

"ממעמקים" - לשון רבים. ומזה משמע שיש לצעוק לה' משני עומקי הלב, ולהמשיך משני בחינות עומק שלמעלה, עומק לפנים מעומק:

השני עומקים: העומק הראשון שממשיכים, הוא בחינת הרצון הקדום (מחשבה קדומה דאדם קדמון) ואותו ממשיכים על ידי העומק והצעקה בקולא דלא אשתמע - קול הבא מפנימיות הלב, שאינו בא בצעקה, אך יש לו התלבשות מסוימת באותיות.

העומק השני שממשיכים, הוא הרצון המוחלט שבעצמות אין סוף, שהוא החליט שעל ידי האתערותא דלתתא - עבודת התחתון של בני ישראל, ימשיכו את העומק העליון והרצון למלוכה. ואותו בני ישראל ממשיכים על ידי עומק צעקת ופנימיות הלב, שהוא צעקה שלמעלה מהתלבשות באותיות הדיבור[3].

כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחסידות[4] מבואר ש"כי עמך הסליחה" דוקא עמך - עם ה', כי מלך בשר ודם לא תמיד יכול לסלוח מפני היותו מוגבל בשרים יועצים וממלכתו; אך ה' אין מי שמונע ממנו לסלוח.

לְמַעַן תִּוָּרֵא[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחסידות[5] מבואר שהיות ה' סולח, הוא סיבה ליראה ולא לאהבה, ומובא משל מהאדמו"ר הזקן, לבעל חוב שאינו מצליח לשלם את חובו, שאם מלווהו הוא אדם קשה וידרוש ממנו לשלם הכל לאלתר - הוא לא יתייאש ולא יצליח לשלם אפילו קצת; אבל אם המלווה הוא סלחן ויציע לו תשלומים נוחים יצליח לשלם הכל. כך היהודי הוא בירידת נשמתו לעולם הזה נעשה בעל חוב לקיים תורה ומצוות, ואם ה' סולח לו בימי התשובה, אז הוא מגיע ליראה בראש השנה ויום כיפור.


מזמורי ספר תהלים
א'ב'ג'ד'ה'ו'ז'ח'ט'י'י"אי"בי"גי"דט"וט"זי"זי"חי"טכ'כ"אכ"בכ"גכ"דכ"הכ"וכ"זכ"חכ"טל'ל"אל"בל"גל"דל"הל"ול"זל"חל"טמ'מ"אמ"במ"גמ"דמ"המ"ומ"זמ"חמ"טנ'נ"אנ"בנ"גנ"דנ"הנ"ונ"זנ"חנ"טס'ס"אס"בס"גס"דס"הס"וס"זס"חס"טע'ע"אע"בע"גע"דע"הע"וע"זע"חע"טפ'פ"אפ"בפ"גפ"דפ"הפ"ופ"זפ"חפ"טצ'צ"אצ"בצ"גצ"דצ"הצ"וצ"זצ"חצ"טק'ק"אק"בק"גק"דק"הק"וק"זק"חק"טק"יקי"אקי"בקי"גקי"דקט"וקט"זקי"זקי"חקי"טק"כקכ"אקכ"בקכ"גקכ"דקכ"הקכ"וקכ"זקכ"חקכ"טק"לקל"אקל"בקל"גקל"דקל"הקל"וקל"זקל"חקל"טק"מקמ"אקמ"בקמ"גקמ"דקמ"הקמ"וקמ"זקמ"חקמ"טק"נ

הערות שוליים

  1. פתיח האדמו"ר הריי"צ למזמור, בתהלים אוהל יוסף יצחק
  2. פרי עץ חיים שער תפלת ראש השנה פרק ז'
  3. מאמר ד"ה שיר למעלות תש"ג
  4. מאמר ד"ה כי עמך הסליחה תש"ט
  5. שם