|
|
| שורה 54: |
שורה 54: |
| דמותו הקורנת מוסיפה ללות את עם ישראל גם עכשיו. דרכו ומשנתו הרוחנית הן לפיד אש המאיר את דרכו, עד שנגשים יחדיו את היעד הנכסף - הגאולה האמתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו. | | דמותו הקורנת מוסיפה ללות את עם ישראל גם עכשיו. דרכו ומשנתו הרוחנית הן לפיד אש המאיר את דרכו, עד שנגשים יחדיו את היעד הנכסף - הגאולה האמתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו. |
|
| |
|
|
| |
| '''פרשת השבוע - בהעלותך'''
| |
|
| |
| מנורת המשכן (ח, א-ד)
| |
|
| |
| אהרון מצווה להדליק בכל יום את מנורת הזהב שעמדה בהיכל המשכן. המנורה עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת, ללא חלקים מולחמים. שבעה קנים למנורה, ובהדלקתה פונים ששת נרותיה אל עבר הנר האמצעי העולה מגוף המנורה. הקב"ה פונה אל אהרון בלשון "בהעלותך את הנרות" ללמדו שבשעת ההדלקה עליו להמתין עד שהפתיל דולק כהלכה והשלהבת עולה מאליה.
| |
|
| |
| הכשרת הלויים לעבודתם (ח, ה-כו)
| |
|
| |
| הכשרת הלויים לעבודתם במשכן, דורשת אף היא הכנה ראויה והטהרות תחילה. הקב"ה מצווה על משה להזות על הלויים מי חטאת, לכבס את בגדיהם ולגלח את ראשם בתער. קורבנם יהיה פר לעולה ומנחתו סולת בלולה בשמן, ופר נוסף לחטאת. כיוון שהלויים נבחרו לעבודת הקודש חלף בכורי ישראל, על ישראל להתייצב בשעת הכשרת הלויים ולסמוך ידם עליהם. אהרון מצווה להניף את הלויים כתנופת קרובנות ומנחות, ואחר כך יסמכו הם את ידם על הפרים לפני הקרבתם. כך יובדלו הלויים מכלל ישראל להתקדש לעבודת המשכן.
| |
|
| |
| ה' מזכיר כי קדושת הלויים באה להחליף ולכפר על בני ישראל שנכשלו בעוון העגל. למעשה הבכורים שבישראל, הם שהיו אמורים להתקדש לעבודת ה' בהצלתם במכת הבוכות במצרים.
| |
|
| |
| פסח במדבר (ט, א-ה)
| |
|
| |
| שבועיים לאחר הקמת המשכן, והנה מלאה שנה לצאת בני ישראל ממצרים. הקב"ה מצווה את ישראל על-ידי משה לעשות לראשונה את קורבן הפסח – זכר ליציאת מצרים. עליהם לקיים את הסח על כל הלכותיו, כולל אכילת מצות וביעור חמץ. למעשה, הייתה זו הפעם היחידה בארבעים שנות שהותם במדבר שקיימו את מצוות הפסח.
| |
|
| |
| פסח שני (ט, ו-יד)
| |
|
| |
| קבוצת אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח, באו לפני משה ואהרון ובפיהם טענה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". אנשים אלו רצו לקיים את המצווה ככל בני ישראל, אך טומאתם מנעה מהם לקיימה. עתה טענו כי הם מופלים לרעה.
| |
|
| |
| משה שמע את טענתם וביקשם להמתין עד שישמע את דבר ה' בעניין.
| |
|
| |
| וכך, באופן חריג למדי נותן ה' בתורתו מצווה שלמעשה נוצרה תוך פניה ובקשה מיוחדת מבני ישראל. ואכן, ה' קובע מועד ב' להקרבת הפסח – "פסח שני": בי"ד בחודש אייר יוכל כל מי שלא הצליח להקריב קורבן פסח עקב טומאתו או היותו מחוץ לאזור המקדש, להקריב קורבן חלופי. לקורבן דינים זהים לדיני הפסח הראשון ואף אותו יש לאכול יחד עם מצה ומרור. אולם, אין צורך לבער או להרחיק את החמץ, אלא רק להימנע מאכילתו בזמן אכילת הקורבן.
| |
|
| |
| בהזדמנות זו ה' מזהיר כי מי שלא יקיים את מצוות הפסח במועדו שלא מסיבת אונס, דינו "כרת".
| |
|
| |
| הענן כאות למסעות בני ישראל (ט, טו-כג)
| |
|
| |
| מיום בו הוקם המשכן שרה עליו ענן השכינה, ומאז לעת ערב, היה עמוד הענן לעמוד אש המאיר את סביבתו. כאשר היה מתעלה עמוד הענן ומתייצב מעל מחנה יהודה, היה הדבר לסימן לכל בני ישראל כי הגיע העת לצאת למסע. וכך היה הענן ממתין לבני ישראל, לקול החצוצרות ולהכרזת משה: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". אז היה הענן שט ובעקבותיו צועדים מחנה יהודה ויתר מחנות ישראל.
| |
|
| |
| גם החנייה נקבעה על פי אות הענן. בענן היה עוצר ובני ישראל חונים תחתיהם. אולם הענן לא היה חונה ושוכן עד שסיים העם להתארגן ומשה הכריז "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
| |
|
| |
| התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או לימים ספורים ולעיתים נמשכה החנייה שנים. כל זאת על-פי אות הענן.
| |
|
| |
| חצוצרות הכסף של משה (י, א-י)
| |
|
| |
| ה' מצווה על משה לעשות שתי חצוצרות כסף, עשויות מקשת כסף אחת. חצוצרות אלו ישמשו את משה לאסוף את העם ואת הנשיאים או להודיע על יציאה למסע, כן ישמשו החצצורות לזיכרון לפני ה' שיושיע אותם מכל אויביהם במלחמות הארץ וביום שמחה וחג.
| |
|
| |
| וכך יהיו סדרי התקיעה בחצוצרות:
| |
|
| |
| - תקיעה בשתי החצוצרות – סימן להקבלת כל ישראל.
| |
|
| |
| - תקיעה בחצוצרה אחת – קריאה לנשיאי העדה בלבד.
| |
|
| |
| - תקיעה ותרועה ותקיעה בשתי החצוצרות – סימן יציאה למסע.
| |
|
| |
| התוקעים בחצוצרות יהיו הכוהנים.
| |
|
| |
| נוסעים ממדבר סיני (י, יא-כח)
| |
|
| |
| כזכור, בראש חודש סיוון, כחודש וחצי לאחר צאתם ממצרים, הגיעו בני ישראל למדבר סיני. כמעט שנה עברה, והם הספיקו לקבל את התורה, לחטוא בחטא העגל ולהתכפר, להקים את המשכן ולקיים את מצוות הפסח ואף את פסח-שני. עתה בכ' באייר בשנה השנייה לצאתם ממצרים, מתעלה הענן ובני ישראל יוצאים למסע שמסתיים בשכון הענן במדבר פארן.
| |
|
| |
| התורה מתארת את תהליך היציאה למסע על-פי כל הכללים שלמדנו בפרשיות במדבר, נשוא ובפרשתנו:
| |
|
| |
| 1. סימני המסע – העלות הענן ותקיעת החצוצרות.
| |
|
| |
| 2. ראשונים מתחילים לנוע בני שבט יהודה והשבטים החונים איתם יששכר וזבולון – דגל מחנה יהודה.
| |
|
| |
| 3. באותה עת נכנסים אהרון ובניו הכוהנים, מכסים את כלי המשכן הקדושים ומכינים אותם למסע.
| |
|
| |
| 4. בני גרשון ומררי הלויים, מפרקים את המשכן ומעמיסים אותו על העגלות. כל משפחה נושאת את חלקי המשכן המוטלים עליה (פרשות במדבר ונשוא).
| |
|
| |
| 5. דגל מחנה ראובן הכולל גם את השבטים שמעון וגד, יוצא בעקבות מחנה יהודה.
| |
|
| |
| 6. בני קהת, משפחת הלויים הממונה על משא כלי הקודש, נוטלים את המזבח, המנורה, השולחן וארון העדות ויוצאים אף הם למסע.
| |
|
| |
| 7. עתה יוצא דגל מחנה אפרים הכולל גם את השבטים מנשה ובנימין.
| |
|
| |
| 8. מאסף לכל המחנות נוסע מחנה בני דן הכולל גם את השבטים אשר ונפתלי.
| |
|
| |
| בחניית בני ישראל על-פי סימן הענן, מקדימים ובאים בני גרשון ומררי, שכזכור יצאו לפני בני קהת, ומקימים את המשכן. וכך עד בואם של הקהתים עומד המשכן מוכן על תילו, ובני קהת מכניסים את הכלים לתוך הקודש.
| |
|
| |
| יתרו נוסע עם ישראל (י, כט-לב)
| |
|
| |
| ערב הנסיעה מהר סיני, פונה משה אל חותנו שהגיע בשעתו אל ישראל המדברה, ומבקש ממנו להמשיך איתם בדרכם אל ארץ ישראל. יתרו משיב כי הוא מתכנן לנסוע אל ארצו-מולדתו. אך משה מפציר בו להצטרף, שכן היה לאחד מהם בשבתו איתם ובראותו את הניסים והנפלאות שעשה ה' עם בני ישראל.
| |
|
| |
| ויסעו ויחנו (י, לג-לד)
| |
|
| |
| התורה שבה אל סיפור המסע מהר סיני, "דרך שלושת ימים", לשון על-פיה ניתן להבין כי למרות שכך היה אורכה של הדרך, עשו אותה ישראל בחסדי ה' במשך יום אחד. לפני העם נוסע ארון ברית ה' – הוא הארון שהכין משה לקראת קבלת התורה ובו הונחו שברי לוחות הברית הראשונים. הארון מקדים את בני ישראל, תר אחר מקום מתאים לחניה ומכשיר את השטח לקראת בואם. גם הענן הולך עם בני ישראל, מגן עליהם מכל עבר ומכשיר את הדרך לפניהם.
| |
|
| |
| כפי שכבר תארנו קודם, מכריז משה בנסוע הארון: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ובנוח הארון הוא מכריז: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
| |
|
| |
| חטא המתאוננים (יא, א-ג)
| |
|
| |
| קבוצת אנשים רעים מתוך העם החלו בהטחת האשמות כלפי משה. לא דברים של ממש אלא הקנטה שמטרתה הצדקה לסור מעל דרך ה'. בדבריהם טענו על טורח הדרך וקשייה. דברי החוטאים הכעיסו את ה' ואש החלה בוערת ומכלה בחוטאים. העם פונה אל משה בזעקה, ומשה, אוהב כל ישראל, פותח בדברי תפילה כלפי שמים. תפילתו נענית והאש שוקעת. על שם המאורע נקרא המקום תבערה.
| |
|
| |
| פרשת קברות התאווה (יא, ד-לה)
| |
|
| |
| ושוב יש מי שמחפשים סיבות לתלונות. האספסוף, אותו ערב-רב שנאסף אל בני ישראל ביציאתם ממצרים, אינם מרוצים מהמן הפלאי שיורד בכל יום וטעמו כה נפלא. בשר הם רוצים. אומנם, עדרי בהמות לישראל ובוודאי אפשר לשחוט מהם ולאכול, אך לאספסוף יש עניין להתאונן וכך הם עושים, ומסיתים אחריהם גם את בני ישראל.
| |
|
| |
| משה שומע את בכי העם וחש את כעסו של הקב"ה. הוא פונה אל ה' בטענה: "למה הרעות לעבדך... לשום את כל משא העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו...מאין לי בשר לתת לכל העם הזה...?! לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה...!
| |
|
| |
| הקב"ה שומע אל משה ומצווה עליו בתגובה לאסוף שבעים מזקני העם ולהתייצב איתם סמוך לאוהל מועד לעיני כל ישראל. לשם, אומר הקב"ה, אבוא אני, ואאציל מן הרוח אשר עליך על אותם זקנים. מעתה יהיו הם לצידך ויעזרו במשא טורח העם.
| |
|
| |
| ובאשר לתלונות העם, ממשיך ה' בדבריו אל משה, הכן אותם וקדש אותם לקראת מחר. אני אתן להם בשר, לא ליום ולא ליומיים. במשך חודש ימים אאכיל אותם בשר עד שיהיה להם לזרא.
| |
|
| |
| משה שיודע כי כלתה הרעה אל החוטאים והם עומדים למות בחטאם, מקשה כלפי שמים: מדוע יש להאכילם בשר אם ממילא נגזר דינם למיתה?! אולם ה' מודיע כי כך יעשה, כדי שלא יתפרש כאילו קצרה יד ה' מלתת להם בשר – העונש יגיע אך בקשתם תתמלא!
| |
|
| |
| משה אוסף את העם ואת שבעים הזקנים כדברי ה'. על הזקנים נחה רוח ה' והם מתנבאים. שניים מהם אף מתעלים ונבואתם נמשכת גם לאחר שפוסקת מכל חבריהם. יהושע בן-נון תלמידו המובהק של משה, מקנא לרבו ומבקש לראות בשניים אלו מורדים, אך משה מרגיעו ומשבח את המעלה שזכו לה.
| |
|
| |
| בינתיים, כהבטחת ה', מציף את המחנה גל אדיר של עופות ממין שליו. הללו מגיעות גלים גלים מכיוון הים, מרחפות בגובה חזה האנשים – רק ליטול, לשחוט, לבשל ולאכול. וכך אוספים בני ישראל כמויות אגירות של בשר ואוכלים לשובע.
| |
|
| |
| אך עתה מגיע גם העונש: "הבשר עודנו בין שיניהם, טרם יכרת, ואף ה' חרה בעם. ויך ה' בעם מכה קשה מאוד".
| |
|
| |
| הנותרים מן המכה קוברים את אחיהם. על שם המאורע נקרא המקום קברות התאווה.
| |
|
| |
| בני ישראל ממשיכים במסעם וחונים במקום ושמו חצרות, אף הוא במדבר פארן.
| |
|
| |
| חטא לשון הרע ועונשו (יב, א-טז)
| |
|
| |
| מרים יודעת כי אחיה משה צדיק ומורם מעם. אך היא יודעת גם שבקדושתו פרש מאשתו ציפורה. הדבר אינו מוצא חן בעיניה, והיא מלינה על משה בפני אחיהם אהרון. הרי גם אנחנו קדושים, אומרת מרים לאהרון, ומדוע היה צריך משה לפרוש מאשתו?
| |
|
| |
| על רקע דברים אלו מעידה התורה על משה במילים שאין להם אח-ורע במקרא: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"!!!
| |
|
| |
| תגובת הקב"ה לא מאחרת לבוא: ללא הכנה מוקדמת, נקראים משה, אהרון ומרים לצאת ולהתייצב לפני אוהל מועד. ה' פונה אל מרים ואהרון ומשבח באופן בלתי רגיל את משה: "...בכל ביתי נאמן הוא", "פה אל פה אדבר עמו... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"?!
| |
|
| |
| ה' כועס עליהם, והשכינה מסתלקת בהעלות הענן מעל המשכן. התוצאה במיידית מחרון אף ה': מרים מגלה שלקתה בצרעת, עונש ללשון הרע.
| |
|
| |
| אהרון פונה אל משה ומבקש שיתפלל בעבור אחותם. משה נושא תפילה באומרו: "א-ל נא רפא נא לה". ה' עונה לתפילתו-בקשתו במין קל וחומר: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים?... תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". כלומר, אם בכעסו של אב לביתו ראוי שתהיה בהסגר שבעה ימים, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בכעסו של הקב"ה.
| |
|
| |
| העם ממתין במקום החניה עד תום ימי הסגרה של מרים, ואחר-כך ממשיך במסעו במדבר פארן.
| |
|
| |
| (בפרשת בהעלותך (חומש במדבר) 136 פסוקים)
| |
|
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| '''אימרת הרבי + הרבי על הפרשה'''
| |
|
| |
| אמר הרבי ה'צמח צדק': יהודי המסייע לאחר בפרנסתו, אפילו בדבר קטן ופשוט, נפתחים בפניו כל שערי ההיכלות העליונים.
| |
|
| |
| בהעלותך את הנרות (במדבר ח,ב)
| |
|
| |
| פרשתנו נפתחת בציווי ה' אל אהרון הכוהן להדליק את המנורה בבית-המקדש. מנורת זהב זו מופיעה בהפטרה1 כמשל לעם-ישראל. נרותיה של המנורה מסמלים את הנשמה - "נר ה' נשמת אדם"2 - שבקרב כל יהודי. את ה'נרות' הללו צריכים להדליק - "בהעלותך את הנרות"3 - לעורר את הנשמה שבכל יהודי ולקרבו לאור התורה.
| |
|
| |
| על-פי משמעות רוחנית-סמלית זו, יכולים אנו לפרש גם את פרטי הדינים של הדלקת המנורה. ניטול לדוגמה שתי הלכות4. האחת - "הדלקה כשרה בזר". לאמור: גם מי שאינו כוהן רשאי להדליק את מנורת המקדש. ההלכה השנייה - הטבת הנרות והכנתם לקראת ההדלקה, חייבת להיעשות רק על-ידי כוהן ולא על ידי זר.
| |
|
| |
| כל אחד חייב
| |
|
| |
| ההלכה שההדלקה כשרה בזר רומזת, כי הפעילות ב'הדלקת' אור נשמתו של יהודי שני, אינה מוטלת על יחידי סגולה. זו זכותו וחובתו של כל יהודי לקרב את אחיו לאביהם שבשמים. המשנה אומרת5 לכל יהודי: "הוי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". מכאן, שכל יהודי יכול וצריך להשתדל לקרב את חברו, בדרכי נועם ובאהבה, לתורה ולמצוות.
| |
|
| |
| עם זאת אומרת התורה, ש"ההטבה", הכנת השמן והפתילה (לפני ההדלקה), יכולה להיעשות רק על ידי כוהן. משמעות הדבר היא, שאמנם כל אחד יכול לבצע את המלאכה של קירוב הזולת, אבל קביעת האמצעים - על כך לא יכול כל אחד להחליט, אלא רק הכוהן.
| |
|
| |
| לא דרכים אישיות
| |
|
| |
| עלול יהודי לחשוב, שהואיל והוא מצווה לקרב יהודים לתורה ולמצוות, יכול הוא להחליט בעצמו כיצד יעשה זאת. הוא יבחר לו דרכים משלו כדי לקרב אחרים ליהדות; 'יפרש' חלקים בתורה על-פי צורכי ה'קירוב'; ייתן לזולת דרך אישית בקיום המצוות.
| |
|
| |
| באה התורה ומזהירה: אסור לך להכין בעצמך את החומר להדלקה. אתה עצמך עלול לנקוט דרכים שירחיקו יהודי במקום לקרבו. היחיד שמסוגל להתוות דרך נכונה ואמיתית להארת נשמות העם היהודי, הוא הכוהן. הוא יתווה את הדרך, ואז תוכל בעצמך 'להדליק' את נשמת רעך.
| |
|
| |
| כוהן כצדיק
| |
|
| |
| הכוהן מתאפיין בכך, שאין לו נחלה משלו בארץ, אלא "ה' הוא נחלתו6". הרמב"ם7 מתאר את הכוהן כאיש "אשר נדבה רוחו... להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו". זהו הצדיק, שמובדל לחלוטין מארציות ומחומריות העולם, וכל מהותו היא הדבקות המוחלטת בה' ובעבודתו.
| |
|
| |
| איש אלוקים כזה - הוא לבדו מסוגל להכין את נר הנשמה. אחרי שהוא נותן את הדרך ואת הכללים - יכול כל יהודי לצעוד בנתיב סלול זה, ולהפיץ את מעיינות התורה והמצוות.
| |
|
| |
| (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 317)
| |
|
| |
| ----------
| |
|
| |
| 1) זכריה ד,ב.
| |
|
| |
| 2) משלי כ,כז.
| |
|
| |
| 3) במדבר ח,ב.
| |
|
| |
| 4) ראה יומא כד,ב. רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה ז,ה.
| |
|
| |
| 5) אבות פרק א משנה יב. וראה מפרשים שם.
| |
|
| |
| 6) עקב י,ט. שופטים יח,ב.
| |
|
| |
| 7) סוף הלכות שמיטה ויובל.
| |
|
| |
|
| == קישורים חיצוניים == | | == קישורים חיצוניים == |
