אמונה בה'

אמונה היא ידיעה החודרת לאדם באופן פנימי ואינה ניזזת. הכח לאמונה קיים אצל כל יהודי בעצם הנפש, ובאפשרותו לגלות זאת באופנים שונים.

האמונה בה' היא יסוד כל התורה, ובה שני חלקים עיקריים:

א. האמונה במציאות ה' - אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

ב. הכפירה והידיעה המוחלטת כי אין כל ישות מבלעדי ה' "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".

מצוות האמונה

לדעת ספר הזוהר ורוב הראשונים, האמונה בהשם היא אחת ממצוות עשה שבתרי"ג מצוות התורה.

יש שהקשו, שכל מציאות של מצווה דורשת הנחה מוקדמת שישנו מצַוֶה שהוא השם יתברך, ואם כן האמונה בהשם קודמת לכל המצוות ולא ניתן לומר שישנה מצווה על אמונה זו. יש המתרצים כי המצוה היא להאמין שהשם יתברך הינו מחויב המציאות, בשונה משאר הנבראים שהם תלויים בו ונמצאים ממנו. אמנם, אדמו"ר הצמח צדק{{הערה|דרך מצוותיך מצוות האמנת אלוקות פרק א מסביר כי גם זה הינו דבר פשוט מכח האמונה שיש בורא, שזה מכריח שהוא מחוייב המציאות, ואין צורך לציווי מיוחד על כך.

ולכן מסביר אדמו"ר הצמח צדק, כי האמונה היא להאמין כי הוא סובב כל עלמין, כלומר - להאמין שהוא ית"ש למעלה למעלה מבחינת חכמה המחייה את הנבראים. אך האמונה כי הוא ממלא כל עלמין, - שהוא מחיה את כל העולם, לכך אין צריך כלל לאמונה, אלא הוא דבר מורגש. שהרי כשם שאדם מרגיש שיש לו רוח חיים המחיה את כולם, שהרי גופו של האדם ללא הרוח המחיה אותו היא כבשר ועצמות המונחים בתבשיל, ולכן הגם שאינו רואה זאת היא מרגיש זאת ויודע זאת בידיעה ברורה כל כך שהיא דעת - הרגשה ממשית, כך גם העולם יש בו רוח חיים, שהרי הגלגלים מתנועעים והארץ מצמיחה וכו', ובהכרח שיש בורא המהווה ונותן חיות לעולם בכל עת.

קיום האמונה אצל כל יהודי

"ישראל מאמינים בני מאמינים", אצל כל יהודי קיימת אמונה מצד טבע עצם נפשו במציאות הבורא, ובביטול הנבראים לקב"ה ולחיות האלוקית המהווה אותם בכל רגע מחדש.

בכללות, ישנם שני טעמים לכך שהאמונה קיימת אצל יהודי מצד הטבע: א. מכיוון וליהודי יש נשמה, והיא, בפנימיותה רואה את האלוקות. ב. מצד ההתקשרות העצמית של עצם הנשמה של היהודי עם הקב"ה. הטעם השני חזק יותר, כי על ידו מובן מדוע הטבע של היהודי הוא שהוא מוכרח למסור נפשו על קידוש ה'. ומצד טעם זה האמונה יכולה לחדור בפנימיות.

הטעם לשם זה "אמונה", היא מכיון שכח אמונה זו מוטבע בנפש משורש עם ישראל, שהם האבות, הנקראים "אומנים" לכנסת ישראל, כמו האומן את היונק שמרגילו מעט מעט מקטנותו עד שנעשה כטבע בנפשו לכל אשר יחפוץ ללמדו, כן היא האמונה באחדות ה' שהיא מכח האבות הנקרא אומנים, הם אשר המשיכו בכללות נשמות ישראל המסתעפים מהם מעט מעט כאומן את היונק, עד שהוטבע אחדות ה' בכנס ישראל בבחינת טבעיות כאילו רואה בעין השכל ממש, לכך המקבלים שפע זו נקראים אמונה.

מעלת משה יתירה על האבות בכך שהוא הזן ומפרנס את אמונה זו על ידי הארה המגיעה מעצמות ומהות, והמשכה זו היא על ידי תורה עבודה וגמילות חסדים.

ידיעה או אמונה

בספרו משנה תורה כתב הרמב"ם אודות מצות ידיעת השם: "יסוד היסודות וכמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". ובספר המצוות כתב: "הצווי אשר צונו . . שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים". ודנו גדולי ישראל בשאלה על מה הצטווינו - על האמונה שלמעלה מהשכל, או הידיעה וההבנה בשכל.

יש שכתבו שעיקר הציווי הוא על האמונה שבאה בקבלה ולא על ידי חקירה שכלית.

אבל רבים מגדולי ישראל כתבו שעיקר הציווי הוא על הידיעה וההבנה בשכל, ועל כן דייק הרמב"ם בלשונו "לידע". והדבר מוכרח גם מעצם העובדה שידיעת השם נמנית במניין המצוות - והרי את עצם האמונה לא שייך למנות במניין המצוות, שהיא הקדמה הכרחית שבלעדיה לא שייכות המצוות, וכמו כן לא שייך לצוות על אמונה, שאינה תלויה ברצון האדם. ואם כן, הציווי הוא על הידיעה.

לשיטה זו, מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות את הלשון "שנאמין" - ביאר הרבי, שדבריו בספר משנה תורה מדוייקים יותר (כי נכתבו מאוחר יותר, וייתכן שחזר בו; או כי בספר המצוות לא דייק כיון שאינו ספר הלכתי; או שהתרגום מערבית אינו מדוייק); וכמו כן ייתכן שגם בספר המצוות התרגום המדוייק הוא ידיעה ולא אמונה.

בתורת החסידות מבואר שישנו ציווי הן על הידיעה והן על האמונה: את מציאותו של ה' והיותו בורא העולם ומחיה אותו (במונחי הקבלה, אור הממלא כל עלמין), ניתן להבין גם על פי שכל, ועל כך מחוייבים "לידע"; אך את שלימותו של ה' הנעלית מהעולמות (אור הסובב כל עלמין), לא ניתן לתפוס בשכל, ולכך זקוקים לאמונה. עוד מבואר, שדוקא על ידי הידיעה וההבנה השכלית ככל האפשרי, מקיימים בשלימות את מצוות האמונה: כאשר ישנם ענינים שמובנים בשכל והאדם אינו מתאמץ להבינם אלא מסתפק באמונה, אמונתו אינה טהורה, מפני שמעורבים בה ענינים פשוטים המובנים בשכל; דוקא אחר שמתאמץ להבין, ומאמין רק במה שלא שייך להבין, אז אמונתו שלימה וטהורה.

הרבי מבאר שחלוקים הרמב"ם והראב"ד בענין הידיעה והאמונה: לדעת הראב"ד הם שני ענינים שונים לחלוטין - מה ששייך לשכל, ניתן להבין בשכל, אך את הענינים שלמעלה מהשכל אין לנסות להבין ויש לקבלם באמונה פשוטה. לדעת הרמב"ם, גם את האמונה שלמעלה מהשכל יש לנסות להבין ככל הניתן בידיעה שכלית. שיטת אדמו"ר הזקן בספר התניא דומה לשיטת הרמב"ם: הספר מיוסד על הידיעה ש"קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", כלומר, שלכל יהודי יש קשר על שכלי לקדוש ברוך הוא מצד האהבה הטבעית, אבל יש להתייגע ב"דרך ארוכה וקצרה", על ידי התבוננות ועבודה, שגם שכל האדם, מידותיו והנהגתו התמידית תהיה בהתאם לאמונתו.

אצל אומות העולם

בחסידות מבואר שאף שיש גם גויים שיכולים להשיג אלוקות ולהאמין, אך האמונה שלהם מוגבלת באלוקות המתלבשת בעולמות בלבד, ממלא כל עלמין, ואילו את האמונה באלוקות שלמעלה מהעולמות יש רק לבני ישראל.

ראו גם

• י"ג עיקרי האמונה
• אחדות ה'
• השגחה פרטית

לקריאה נוספת

• אני מאמין - מכתבי הרבי בנושא אמונה. ליקוט ועריכה: הרב זאב ריטרמן. מכון תורה אור, תשס"ז. (מהדורה חדשה ומתוקנת - תשע"א).
• אמונה ומדע.