אהבה המסותרת

אהבה מסותרת היא האהבה הטבעית של הנפש האלוקית, הנמצאת באופן תמידי וקבוע אצל כל אחד מישראל ולא שייך בה שום שינויים וחלישות.

אהבה זו אינה גלויה (אלא מסותרת בלב), ויש בה שתי מדריגות כלליות: א. אהבה שלמעלה משכל גלוי (שנובעת מדרגת 'חיה' שבנשמה), ב. אהבה שבלי שום טעם כלל (שנובעת מדרגת 'יחידה').

האהבה הנעלית יותר (זו שבלי שום טעם) נחלקת לשתי התנועות דחיוב ושלילה, המהוות שתי דרגות פרטיות: א. התשוקה לידבק באלוקות (עד שמואס בחייו) נקראת "אור העצם" (ואינה מוטבעת בעצם הנפש ממש), ב. העובדה שמצד אהבה זו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד (שלכן מוסר את נפשו על קידוש ה') נקראת "כח העצם" (ומוטבעת בעצם הנפש ממש).

מעלתה על כל דרגות האהבה האחרות

מכמה בחינות נעלית אהבה זו מכל דרגות האהבה האחרות:

א. היא אהבה "עצמית", ולכן אינה נעשית על ידי עבודה, אינה נפסקת ונחלשת על ידי שום דבר, התוקף שלה מוחלט והחלטי, והיא קרובה מאד לכל אחד מישראל.

ב. מולידה כל שאר האהבות. אהבה זו היא שורש ומקור (ומולידה את) כל שאר מדריגות האהבה, הן הדרגות דאהבה טבעית והן הדרגות דאהבה שכלית.

ג. היא רק ליחיד (לקב"ה), ואינה יכולה להיות מופנית לשום דבר אחר (ללכת שבי אחר ענייני עולם הזה או אפילו אחר גילוי אלוקות כזה או אחר). אהבה זו נקראת "תשוקה" ו"חשק", כי לשונות אלו מורים על האהבה שבהעלם העצמי של הנפש. ומאחר ודבר עצמי אינו מתחלק, לכן יכול לאהוב רק דבר אחד.

ד. אין בה שום הגבלות. היינו, היא נמצאת אצל 'קל שבקלים' ופושעי ישראל בשווה לצדיקים גמורים, אין בה הפרש בין דור לדור מאדם הראשון עד משיח ולא בין נשמות גבוהות לנמוכות, ואין בה חילוק בין זמן מועט לזמן רב (שלכן אינו מוכן לכפור אפילו בחיצוניות ורק לפי שעה ולעשות אחר כך תשובה), לא בין שבת ויו"ט לימות החול ולא בין תורה ומצוות לבין "בכל דרכיך דעהו", ואפילו אין בה את מדידות והגבלות התורה (שלכן כמה צדיקים מסרו את נפשם גם על עניינים שהדין עלי שו"ע הוא יעבור ואל יהרג).

ה. אהבה זו היא בתכלית הביטול. בשאר כל האהבות מעורבת הרגשת עצמו (שהאוהב רוצה להשיג את הדבר הנאהב לעצמו), ואילו אהבה זו היא מה שבטבעו נמשך לאור אין סוף בלי שום חשבון כלל.

ולהעיר, שיחד עם האמור לעיל א. ישנה אהבה שהביטול שלה גדול יותר – האהבה "כברא דאשתדל". כי באהבה הטבעית סוף סוף הרצון להיות כלול בעצמותו (או דבק בו) הם רצון עצמו, ואילו אהבת הבן את האב אינה מצד הבן אלא מצד האב (שכל מהותה היא שרוצה לעשות נחת רוח לאביו, ואינו חושב על עצמו כלל). ב. לפעמים מבואר שמסירות הנפש שמצד האהבה הטבעית אינה בתכלית הביטול לגמרי, כי סוף סוף כל אהבה היא ישות, ואילו תכלית הביטול הוא רק ביראה דוקא.

מקומה בנפש

ישנם בחסידות שלושה ביאורים על מקומה של אהבה זו בנפש, ובכללות נחלקים לשנים: אהבה מבחינת חיה שהאבות מורישים לנו, ואהבה שמבחינת יחידה (וניצוץ בורא המלובש בה) שעניינה שהקב"ה נותן בו נשמה.

א. אהבה טבעית שמבחינת "חיה", שהיא פנימיות החכמה. (קדמות השכל), ובאותיות השם היא אות יו"ד של שם הוי'.

אהבה זו עם היותה למעלה מהשכל, מכל מקום יש לה טעם – אלא שהוא למעלה מטעם המושג. ההתבוננות המגלה אהבה זו היא התבוננות של השכל הגלוי בההפלאה דאור אין סוף . אהבה זו היא ירושה מאבותינו, דמאחר והאבות הן הן המרכבה זכו להוריש אותה לבניהם.

ב. אהבה טבעית שמבחינת יחידה שבנפש (שלמעלה גם מפנימיות החכמה). ובארבע אותיות השם היא בקוצו של יו"ד (שלמעלה מהיו"ד עצמו).

באהבה המסותרת שמצד בחינה זו אין שום טעם כלל (אפילו לא כמוס), אלא היא טבעית ועצמית, ולכן גם אינה צריכה להתבוננות שתעורר אותה. בבחינת הביטול מעלת אהבה זו על הקודמת, שהאהבה דפנימיות החכמה עניינה ביטול הרצון (שלו לאלוקות), ואילו אהבה זו היא שאין לו רצון משל עצמו כלל -אין מה לבטל. היינו, שאין שייך כלל ביטול הרצון כי אין כלל רצון שצריך לבטל אותו.

ג. אהבה טבעית שמבחינת ניצוץ קטן בורא המלובש בניצוץ נברא (הנקרא יחידה). שורש דרגה זו הוא בבחינת אדם קדמון.

שני אופני התגלותה

למרות שאהבה זו היא בעצם הנפש (בחינת חיה ויחידה), היא מתגלה בכוחות הפנימיים – ובשני אופנים:

א. כמו שהיא בעצמה, שהאדם מרגיש אהבה גלויה שלמעלה מטעם ודעת. ב. שמתלבשת ב"תעלומות לב" או "התגלות הלב".

שרשה באלוקות

בשורש אהבה זו התבארו כמה מדריגות; משם הוי', משם י-ה, ומהאור שלמעלה מהשתלשלות.

בכל נשמה יש בחינת שם הוי' כמו שכתוב כי חלק הוי' עמו, אלא שבפרטיות יש בזה שתי דרגות: אצל בעלי עסקים נמשכת הנשמה מבחינת ו"ה, ואצל תלמידי חכמים מי"ה (ושתי בחינות אלו הן הנקראות אחותי וכלה, או אהבת עולם. הטעם שאין בכח ה"מים הרבים" לכבות אהבה זו, כי אין בכח רשות הרבים (טרדות הפרנסה) לכבות רשות היחיד (שם הוי', יחידו של עולם)

שרש גבוה יותר הוא בשם י-ה. אהבה זו טבעה כרשפי אש (ככתוב רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה). ואחד הטעמים שאין המים רבים יכולים לכבותה (הגם שטרדות הפרנסה הם גבורות עצומות), כי תכלית גבורות אלו היא אדרבה - לעורר את האהבה (שעל ידם בא האדם לאהבה נעלית יותר).

ושורשה הנעלה ביותר הוא באור שלמעלה מהשתלשלות. וטעם שאין המים רבים דנפש הבהמית יכולים לכבותה, כי מעלת שורש נפש הבהמית על האלוקית הוא רק מצד ההשתלשלות, אבל מצד האור שלמעלה מהשתלשלות קודם שורש האדם לכל. אור זה נקרא גם "צור", "קדם", "חושך" ו"צל", "אור שנברא ביום הראשון".

טעם שנקראת מסותרת

מצד שני עניינים הופכיים לא מתגלית אהבה זו, שלכן נקראת "מסותרת":

למעליותא; מאחר ונובעת מעומק עצם נקודת הלב היא כה נעלית עד שאינה יכולה להתלבש ברגש גלוי, והוא על דרך משל כשם שאין האדם מרגיש שאוהב את עצמו.

לגריעותא; מצד התלבשות הנשמה בנפש הבהמית שמעלימה ומסתירה עליה. בהסתר זה שני עניינים (שתי דרגות): א. עצם האהבה כפי שהיא בחכמה שבנפש אין שייך בה גלות, ויכולה להיות רק ב"שינה". היינו, שמתעוררת רק כשבא לידי נסיון בדבר אמונה, אבל בדרך כלל היא רק בבחינת מקיף (שזוכר את ה' אבל אין זה משפיע על התנהגותו). ב. אבל בהתפשטות האהבה המתלבשת בכוחות הפנימיים שייך בה גם גלות.

התגלותה – בכח אור הבא מלמעלה

מכיון שהאהבה המסותרת היא של עצם הנשמה (שמצד עצמה היא למעלה מהתלבשות בגוף), לא יכול האדם לגלותה בעצמו אלא רק בעזרת המשכת נתינת כח מלמעלה, וארבע דרגות בזה:

א. שמתעוררת מעצמה על ידי זמנים שהם "עת רצון" (כגון שבת) מאירה בחינת רעוא דרעוין, וגילוי זה מעורר באדם את אהבתו המסותרת – אלא מכיון שהמשכת אור זה אינה מצד עבודת האדם אין זה שייך כל כך למציאותו (ל"ציור" שלו). ב. שמתעוררת על ידי קיום המצוות, דמאחר והמצוות הן רצון העליון, מעורר קיום המצוות את האהבה המסותרת (שלמעלה מהשכל) שבאדם. ג. שמתעוררת בעת רצון, אבל ע"י הקדמת העבודה שעל פי טעם ודעת. מאחר וגילוי אהבה המסותרת הוא מתנה (שנותנים לאדם מלמעלה), הוא כמשל המתנה כפשוטה, שניתנת רק למי שעשה לנותן נחת רוח. ובנמשל, רק אחרי שעבד האדם לייגע את שכלו להוליד אהבה ויראה, הנה רק אז נותנים לו גילוי אהבה מסותרת שלמעלה מערך השגתו. ד. ועיקר ה"יין" שמוציא את הסוד (אהבה המסותרת) לגילוי הוא לימוד תורה בביטול, ובפרט לימוד החסידות. והטעם לזה, כי שורש אהבה המסותרת הוא האור שנברא ביום הראשון וגנזו בתורה, ולכן על ידי לימוד התורה הוא מתגלה בנפש האדם.

הצורך בעבודת להתגלותה

יחד עם האמור למעלה שהאהבה המסותרת מתגלה על ידי אור הבא מלמעלה, הנה בלי עבודת האדם היא לא תתגלה, ושלושה עניינים בזה.

א. מכיון שהיא "מתנה", יש צורך בעבודת האדם שתעשה "נחת רוח" (שתעורר את הרצון לתת לו המתנה). נחת רוח זו נעשית על ידי קיום המצוות ובפרט לימוד התורה בביטול. ב. יש צורך הן במילה גשמית והן במילה רוחנית. היינו, מכיון ששורש אהבה המסותרת הוא בחינת אדם קדמון אי אפשר שתתגלה במקום שיש ערלה וקליפות (ונדרשת מילה בגשמיות), וכן נדרשת מילה ברוחניות (פרישות מתאוות). כי התאוות מפרידות את האדם מהקב"ה ומכסות את ליבו בערלת הלב (אוטמות את ליבו). ג. מכיון שהאדם הוא מבחינת התיקון שעיקרו מוחין ואילו האהבה המסותרת היא טבעית – אם לא יתבונן תשאר האהבה (הבאה מלמעלה) בהעלם ובנקודה ולא תתגלה בו.

החסרון שבה לגבי שאר האהבות

א. מאחר ואהבה המסותרת טבועה באדם מצד בריאתו, כל עוד קיום המצוות בא רק מצד אהבה זו אינו נקרא עובד ה' כלל. ב. מכיון שאהבה זו היא טבע הנפש האלוקית, מתעוררת על ידי התבוננות מצומצמת, וטבעה אהבה "כמים" – אין היא פועלת כל כך על נפש הבהמית (שעיקר הבירור שלה על ידי התבוננות עמוקה ורחבה ותקיעת הדעת, ואהבה כרשפי אש). ג. מאחר והיא עצמה אינה התהוות חדשה, לכן גם אינה ממשיכה אור חדש (שלמעלה מהעולמות) אלא רק את האור המחיה ומהווה.

שמותיה, הכיניים והמשלים

מצד ענייניה הרבים נקראת האהבה המסותרת בשמות רבים ושונים: אב, כי היא המולידה כל שאר האהבות, אהבה רבה (ולפי ביאור זה אהבה שכלית היא אהבת עולם), הן כי מצד שורשה היא למעלה מהדעת, וכן כי כשמתגלה אינה מוגבלת. אהבת עולם, ובזה שני ביאורים הפוכים: "עולם" מלשון העלם – שהיא אהבה הטבעית שמאברהם, שלמטה מאהבה רבה שנמשכת מאהרון, ו"עולם" מלשון נצחיות (כמו "לעולם ועד") - שלפי ביאור זה היא למעלה מאהבה רבה. אות ברית (ולפעמים "ברית"), כי לא שייך בה שינויים והיא אות הברית ביני וביניכם. ונקראת אחותימצד כמה טעמים: כי היא כדוגמת אהבת אח ואחות שהיא טבעית ואי אפשר שתפסק, כי "אחותי" הוא מלשון "איחוי אלכסנדרית" שמחבר שני דברים להיות כגוף אחד ממש, כי היא מבחינת החכמה שנקראת אחותי, וכי היא ירושה מאברהם שאיחה את כל באי העולם לפני הקב"ה. איתן מצד התוקף שבה, כי פירוש איתן הוא תוקף וחוזק. שש הוא אחד מארבעת המינים מהן עשויות יריעות המשכן, ורומז לאהבה המסותרת כי שש הוא פשתן, ובפשתן כמה עניינים הרומזים לאהבה מסותרת: דכשם שבפשתן מכל גרעין עולה קנה יחידי כך האהבה מסותרת פשוטה ואינה מורכבת (ולכן נקראת גם בד, מלשון בדד), וכן עניינה הוא ליכלל ביחידו של עולם. בנוסף לכך צבע הפשתן לבן - צבע עצמי (ואינו כשאר גוונים שהם דבר הנוסף על העצם). ועוד, שפירוש המילה "שש" היא "ששש בגוונים". היינו, שהוא שורש לכל שאר הצבעים – וכך אהבה המסותרת שורש לכל שאר האהבות. והנה, ארבעת המינים שביריעות הם כנגד ארבעת כלי המשכן, ובפרט "שש" הוא כנגד ארון ומנורה כי הארון שבו מונחים הלוחות רומז לשורש האהבה המסותרת, והמנורה שמונחת בדרום (חסד) רומזת לאהבה המסותרת כפי שבאה לגילוי בלב. אש שחורה (ולפעמים "שחרות" או "חושך"), הן מצד שהיא למעלה מבחינת גילוי, והן משום שהיא מכוסה ומוסתרת בנפש הבהמית. אש שלמעלה היא נקראת מצד כמה טעמים: א. שהיא כדוגמת אש שלמעלה שאין המים מכבים אותו, ב. שבאה מלמעלה והתגלותה היא רק אחרי עבודת האדם, ג. כי אש שלמעלה דא אוריאל – בגימטריה "אברהם" (והתעוררות אהבה זו היא מבחינת אברהם). חמאה, כי 'חלב' הוא התבוננות המגדילה את האהבה, ו'חמאה' (שהיא השומן הצף על גבי החלב) רומזת לאהבה רבה שלמעלה מהכלי. יין, כי כשם שאת היין מפיקים על ידי ביטוש הענבים ואת היין המשובח דוקא מהענבים הגדלים על הארץ – כך גילוי האהבה המסותרת הוא על ידי ביטוש וביטול עצמו (ונפשי כעפר לכל תהיה). לבן (צבע), כי כמו הצבע הלבן כך גם האהבה המסותרת היא עצמית ואינה מורכבת בשכל. סגולה, כי סגולה הוא דבר שלמעלה מהשגת השכל, וכן "סגול" הם שלוש נקודות הרומזות להתכללות חסד-גבורה-תפארת (מצד הגילוי שלמעלה מהשתלשלות). סוד, כמו שאמרו "נכנס יין יצא סוד". היינו, דמצד עצמה מוסתרת אהבה זו בהעלם בנפש, ויציאתה לגילוי הוא על ידי יינה של תורה (פנימיות התורה, חסידות וקבלה, וכן על ידי קידוש של יין וניסוך היין על המזבח). רז, כי היא גנוזה בהעלם הנפש, וזהו "מי גילה לבני רז זה" – כי גילוי בחינת "רז" הוא על ידי בחינת "מי", ובזה עצמו שני פירושים: כי התגלות האהבה הטבעית הוא על ידי בינה (ובינה היא "מי"), וכי מי הוא סובב מגילוי אהבה זו הוא על ידי המשכה מלמעלה. עולה, כי אינה בבחינת רשפי אש הנקראים אִשֶה (בסגול), אלא בבחינת יחוד בתכלית. ציון, כי זה שישראל הם עם ה' מתבטא בכך שמוסרים נפשם עבורו, ומסירות נפשם היא מצד אהבה זו, כי אהבה זו שבאדם היא ציון ורמז לרצון העליון, כי ציון בגימטריה "יוסף" – ואור שנברא ביום הראשון (שממנו באה האהבה המסותרת) נזרע ביוסף הצדיק, וכי בציון (ירושלים) נאמר "שם ציווה ה' את הברכה" וכן אהבה זו היא בחינת ברכה. ברכה, כי בדרך כלל אהבה היא הממוצע להגיע מהודאה לברכה, אבל אהבה זו היא עצמה בחינת ברכה. צל, כי (למרות שהיא מסותרת) בכוחה להגן כל היום על חיצוניות הלב שלא יפול בתאוות. קדושה, כי "קדוש" הוא מובדל. ומובדל באמת אפשר לומר רק על אור אין סוף המובדל מעולמות – שמשם נלקחה אהבה זו. וזהו שנאמר בישראל "כי עם קדוש אתה", דעיקר ההבדל שבין ישראל לעמים הוא מצד אהבה זו שלמעלה מהשכל.

ראו גם

ליקוטי אמרים פרקים יח-כה

קישורים חיצוניים

• אהבת ה' הטבעית, באתר צעירי חב"ד
• ספר הערכים חב"ד, ערך אהבת ה' - אהבה מסותרת