בדד

בדד הוא ביטוי המתאר מצב של בדידות, ללא עזרה וסיוע.

הביטוי

בפן הגשמי מבטאת המילה בדידות והפרשה מבני אדם, כמובא בציווי למצורע: "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"

בתחילת מגילת איכה נכתב: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם.." על פי פשוטו מתאר הכותב את מצב עם ישראל וירושלים בזמן החרבן, שיושב אבל וזנוח לבדו ('בדד').

כן מופיע הביטוי עוד הפעם באיכה, בפסוק "ישב בדד וידום כי נטל עליו" - המתאר אדם השרוי בבדידות ושותק, כתוצאה מהנטל הכבד שהוא נושא.

דורשי רשומות כתבו, כי 'בדד' הינם ראשי התיבות של הפסוק 'בכל דרכיך דעהו', היינו שגם בדרכי הגלות צריך כל איש מישראל לדעת כי הנהגתו יתברך קיימת בכל תוקפה, ועליו לדבוק גם במצב זה בה' ובתורתו.

הביטוי מוזכר גם בהקשר חיובי בפרשת האזינו: "ה' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר" - פסוק המורה על הנהגתו המיוחדת של הקב"ה עם עמו ישראל, באופן ייחודי משאר העמים - שנתון להנהגתו והשגחתו הפרטית והבלעדית של הקב"ה, למעלה מהטבע ושאר כוחות העולם.

באותו הקשר מובא הביטוי גם בנבואת בלעם: "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב", זאת אומרת שלעתיד לבוא יראו בגלוי איך שבני ישראל הם עם לבדד בהנהגה המיוחדת של הקב"ה לבני ישראל באופן יחודי משאר העמים, וזה יהיה כך אז על ידי מעשינו ועבודתינו עתה, באופן שבני ישראל מתנהגים בשונה בשאר העמים, כמו שבני ישראל זכו ליציאת מצרים על ידי שהיו מצויינים - ולא שינו את שמם ולבושם ולשונם.

ביאורו בחסידות

א. "בדד" הוא ענין בעל התשובה, שמדרגתו והנהגת הקב"ה עמו הינה למעלה מהסדר ההשפעה וההשתלשלות הרגיל - מעל הטבע, כמו שנאמר לגבי בעלי תשובה "הוי"ה בדד ינחנו", ושם הויה מורה על סדר ההשפעה הרגיל (השתלשלות), אולם אותו ינחה הקב"ה מעל הנהגה ושם זה, ועל זה מורה התיבה בדד - דרגה המבודדת, מובדלת ומקודשת משאר הסדרים הרגילים. ולכן אמרו חז"ל ש'במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

ב. בדד הינו ב' פעמים ד', והאות ד' פירושה דל, כלומר: חוסר בהשפעה, כי שתי הדלתים רומזות למשפיע ומקבל (הקב"ה וישראל), וברגע שאין השפעה מאחד לשני אז לשניהם נחסר (דל). חוסר זה משמעותי למשפיע אף יותר מהמקבל, משום הכלל ש"יותר משהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק", ובנדון דידן בדד הולך אם כן על הקב"ה וישראל, שכאשר חסרה ההשפעה מהקב"ה אלינו (חורבן בית המקדש), אזי ישנו צער גדול גם לקב"ה, שיכול להשפיע לישראל.

עוד ביאור הקשור בזה, שכשעם ישראל ירד לגלות שאז הקב"ה אינו בגילוי וזהו מצב של "כאלמנה" (ולכן נקראים אז בני ישראל בלשון "עם" - אשר לשון זה מורה על הפירוד מהקב"ה, ויש ריבוי והתחלקות, ובאופן שדעת עליון ודעת תחתון מחולקים אחד מהשני) - "רבתי" (מלשון ריבוי), ובגלות זה מתעסקים בני ישראל עם שבעים אומות - "בגויים", וגם כח ההתנשאות והתוקף "שרתי" הוא "המדינות". וכך גם בספירת המלכות הנקראת "עיר", שעל ידי ירידתה לעולמות בי"ע (שהם ה"מדינות"), היא "בדד", על-דרך מה הכתוב לגבי מצורע, "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", כלומר שאינה מתייחדת עם הספירות שלמעלה ממנה ומובדלת מהן, והיא "הייתה כאלמנה", שהנשמות אינם עולים להתכלל בה, והיא יורדת לשלוט על ע' שרים ("רבתי בגויים").