להבין עניין תקיעת שופר ע"פ קבלת הבעש"ט

להבין עניין תקיעת שופר על פי קבלת הבעל שם טוב, הוא מאמר יסודי של אדמו"ר הזקן המבאר שתקיעת שופר פועלת שני עניינים כלליים: א. חידוש התענוג בבריאת העולמות, ב. בריאת העולמות בפועל.

כדי להבין זאת מקדים שתי הקדמות: שעניינו של השופר הוא "קול פשוט" (ומסביר את עניינו ומשמעותו), ושחידוש העולמות כולל שני פרטים (בריאת העולמות ולידת הנשמות). אחרי הקדמות אלו מסביר, שאמנם הקול הפשוט (התקיעה) מחדש את התענוג, אבל גם לאחר מכן עדיין לא יכולה להיות בריאה בפועל - כי טבע האורות דאצלילות הוא הסתלקות ועליה, וכדי שירדו לברוא עולמות צריך לפעול בהם היפך טבעם.

וגם פעולה זו (לפעול באורות את טבע הירידה שהוא היפך טבעם) פועל השופר, והוא ע"י השברים-תרועה.

על פי הוראת הרבי, התוקע בשופר בראש השנה צריך ללמוד לפני התפילה את המאמר הזה.

שתי ההקדמות

קול פשוט - ממוצע בין קול ודיבור

ערך מורחב – ממוצע המחבר

מצד אחד קול ודיבור הם כלל ופרט המשלימים וצריכים זה את זה, ויחד עם זאת הם הופכים.

עצם האפשרות שהאדם מבטא את עצמו לזולת הוא באמצעות הקול, אך כדי שהזולת יבין, הקול מחוייב להיות מחולק להברות של דיבור מסודר, ואילו תנועות השפתיים שיוצרות דיבור בלבד בלי הקול - אין להם משמעות, והדיבור אינו אפשרי בלי קול. אך כשמתבוננים בכך, רואים שהקול הוא ההיפך הגמור מהדיבור, מכיון שהקול הוא הבל הלב (= רגש) שהוא פשוט בתכלית ואינו מתחלק לפרטים ואינו כלול מפרטים, ואילו הדיבור כל מהותו הוא צירוף אותיות, תנועות, הברות, מילים ומשפטים.

לכן, כדי לחבר את הקול עם הדיבור צריך לממוצע, וכמו כל ממוצע המחבר שני הפכים צריך להיות בו מצד אחד את מהות הבחינה התחתונה שבמשפיע ומצד שני שורש ומקור למקבל.

מתוך כל אותיות הדיבור, באות אל"ף הדבר ניכר בחוש בצורה הברורה ביותר, שהיא ממוצע בין הקול והדיבור: שכל קריאת התפעלות מובעת על ידי האדם תמיד דווקא באות א', ועל דרך זה אות א' שבמחשבה היא ממוצע בין השכל לאותיות המחשבה.

ובנמשל למעלה, אמרו חז"ל שעולם הבא נברא באות י' (שהיא אחת מכ"ב האותיות שלמעלה), בהכרח שהיא נמשכת מאות א' העליונה (שהיא הראשונה בכ"ב אותיות העליונות), והיא הממוצע שבין הבורא לעולמות.

שני העניינים שמתחדשים בראש השנה – חידוש העולמות ולידת הנשמות

כשם שממקור כח השכל ההיולי נמשכות הסברות השכליות, כך נמשכת מאותו מקור ממש גם הטיפה ממנה נוצר הולד.

הגורם להבדל בין ההמשכות הוא אופן ההתעוררות; התעוררות רוחנית (התבוננות שכלית, הנקראת יחוד חכמה ובינה) מולידה שכל, ואילו התעוררות גשמית (יחוד זכר ונקבה) מולידה טיפה גשמית. ושני אופני "לידה" אלו הם באופן דחותם המתהפך: מחיצוניות השכל ההיולי נמשך השכל, ופנימיותו נמשכת דוקא בטיפה הגשמית.

וכך הוא גם בנמשל; יחוד או"א ממשיך מוחין לז"א - לצורך חידוש העולמות, ואילו יחוד זו"נ ממשיך "טיפה" - לצורך לידת הנשמות.

עניין תקיעת השופר

תקיעה - חידוש התענוג במלוכה

התענוג שיש למלך בשר ודם במלוכה נובע מהיות העם נפרדים ורחוקים ממנו, ומכיון שמצד האמת הנבראים אינם נפרדים מהקב"ה, התענוג שלו בבריאה אינו אמיתי, וצריך מדי שנה לחדשו.

אלא שכדי לחדש את תענוג הקב"ה צריך איזשהו "מקל" שיכול להגיע עד אליו, והדבר היחיד שיכול להגיע ולעורר את תענוג ה' בבריאה הוא צעקת הבל הלב. קול השופר היוצא ישירות מהבל הלב הוא הממוצע המחבר את הבל הלב עם הקול, והוא האות א' ששורשה באות א' הרוחנית, שיש בה מעצמות א"ס ב"ה בכבודו ובעצמו.

שברים – "נסירה"

ערך מורחב – נסירה, גבורות ממותקות - המתקת הגבורות

גם לאחר שנפעל הרצון לחידוש העולמות (ע"י התקיעה, כנ"ל בפסקה הקודמת),עדיין לא תתכן בריאת נבראים גשמיים, מכיון שהאורות דאצילות (הן הספירות דז"א והן המלכות) הם ב"תנועה" של גבורה והסתלקות (ולא של חסד והשפעה לעולמות).

וכדי "להמתיקן" יש לשבור את הנפש הבהמית (ע"י "לב נשבר ונדכה. המתקת הגבורות בחסדים מפרידה את המלכות מז"א ובונה אותה פרצוף בפני עצמה, שאז היא יכולה "לדבר" את עשרת המאמרות ולברוא את העולמות.

בלשון הקבלה נקראת המתקת הגבורות "נסירה", והיא מרומזת בתורה בסיפור בריאת האישה.

קודם שהופרדה האישה מהאיש היו דבוקים זו לזה באופן ש"כותל אחד לשניהם" (דבוקים מלמעלה עד למטה גב לגב, והיינו – "תכונת" הגבורה וההסתלקות המשותפת לז"א ולמלכות).

מצב זה גרם עניין של "ויפל תרדמה על האדם" (על דרך שמצב השינה הוא שמסתלק אור המוחין, שאינו יכול לחשוב בצורה מסודרת).

אלא שביום הבריאה נעשתה המתקת הגבורות (לקיחת צלע, הפרדת צד האישה מצד האיש) ע"י הקב"ה, ומאז והלאה תלוי הדבר בעבודת האדם בראש השנה – בתקיעת שופר.

תרועה - המתקת הגבורות בחסדים

אבל עיקר ההמתקה דגבורות יצחק הוא ע"י "יעקב אשר פדה את אברהם". אי אפשר להמשיך את החסד והלובן העליון מטה מטה במקום החושך וההסתר אלא ע"י רחמים רבים, וזהו עניין התרועה – בכי ויללה הבאים מתוך רחמים על מעמדו ומצבו.

קישורים חיצוניים

• סידור עם דא"ח רמד, ג ואילך
• המאמר כפי שנכלל במחזור לראש השנה בהוצאת קה"ת בעימוד מחודש