נפש אלוקית

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף נפש האלוהית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דבריו היסודיים של אדמו"ר הזקן בספר התניא פרק ב' אודות הנפש האלוקית

הנפש האלוקית הוא כינוי כללי לחלק הרוחני והאלוקי שביהודי, הכולל נפש רוח ונשמה. נפשו של היהודי נקראת "אדם", והיא נבראה בדומה ל"אדם העליון". ולכן היא כלולה מעשרה כוחות, ומלובשת בשלושה לבושים.

סיבת ירידתה לגוף, היא בכדי שתתעסק ותברר את ה'נפש הבהמית', ותהפוך אותה לקדושה.

שורשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – נשמות ישראל

שורש הנפש הזאת, היא "חלק א־לוה ממעל ממש"[1]. כלומר, שמקורה של נפש זו איננה עוד דרגה גבוהה, אלא היא מגיעה מהקב"ה בעצמו. אדמו"ר הזקן מבאר זאת בשלושה אופנים: א. כל הנבראים נבראו על פי דיבורו של הקב"ה, והאדם נברא באופן של נפיחה. והחילוק ביניהם הוא - דיבור הוא דבר חיצוני, ולכן גם ניתן לדבר רבות בלא להתעייף מזה, אבל בנפיחה האדם מוציא מפנימיות נפשו, ולכן הוא מתעייף במהרה. וכן גם הנפש באה מפנימיותו של הקב"ה. ב. כל הנבראים נבראו בדיבור, אבל בני ישראל "עלו במחשבה". והמחשבה היא יותר קשורה לפנימיות האדם מאשר הדיבור. ג. בני ישראל הם "בנים לה'", וכמו שהבן נמשך (לא מהמחשבה של האב, שהיא לא עצמו, אלא) מעצם מוחו של האב, דהיינו, שהאב מעביר לבנו חלק מעצמיותו ממש; וכך גם בני ישראל קיבלו בהם ממש חלק מהקב"ה ("חלק א־לוה")[2].

מקורה של הנפש מחולק בשני אופנים: באופן כללי כל הנשמות מגיעות מהקב"ה בעצמו. אולם באופן פרטי, ישנו "אוצר הנשמות" ששמו "גוף", וממנו נמשכות הנשמות למטה[3].

באופן כללי, שורשה של הנפש האלוקית הינו גבוה מאוד, והוא קודם לכל הדרגות העליונות הכי נעלות; דהיינו, שמכיוון שנאמר במדרש ש"הקב"ה נמלך בנשמותיהם של צדיקים", שהכוונה היא - שהקב"ה התבונן בעבודתם של ישראל בעשיית העולם כדירה לו יתברך, והתענוג שהתעורר בו בשל זה "גרם" לו לברוא את העולם. וה"המלכה" הזאת הייתה קודם גם לאור האין סוף, וגם לעצם האור, מכיוון שכוונת המשכתם היא - שאחרי הצמצומים וכו' יברא העולם, והם קדמו לרצון לברוא את העולם[4]. אך שורש זה של הנפש אינו עולה בשם כלל, מכיון שמציאות הנשמה כפי שהיא נפרדת ונחשבת למציאות מתחיל רק לאחר הצמצום יחד עם גילוי העולמות.

לפי זה דברי הזוהר הקדוש הידועים כי "קוב"ה ואורייתא וישראל חד" הם כפשוטו ממש, אלא שאין ביד בן אנוש להשיג ענין זה שהוא מהדברים שעליהם נאמר "מה לפנים ומה לאחור" אשר אסור לעיין בהם, וגילוי ענין זה הוא מהעולם הנקרא רישא דלא אתיידע, ששם לא נודע החילוק וההפרש בין המשפיע למקבל, וענין זה מושג באמונה פשוטה לבד.

אולם כל זה רק בחלק היחידה והחיה של הנשמה, אבל חלק הנשמה שרשה מספירת הבינה של עולם האצילות, ומשם יש כאלו שנשארות במדרגה זו, והשאר משתלשלים בעולם הבריאה, אבל אין אף בישראל שנשמתו פחותה מעולם הבריאה ומטה, (ומשם ואילך - ביצירה ועשיה - הם שורש הרוח והנפש). על ירידה זו מובא משל[5], מתינוק הנולד - שעל ידי העיבור, ירדה טיפת הזרע של האב, אשר מקורה הוא בעצם מוחו, והשתנתה להיות כל אחד מחלקי הגוף הלבנים (גידים ועצמות וציפורניים). ומכיוון שהציפורניים גם כן הגיעו ממנה, נמצא שהיא בעצמה ירדה עד למקום הכי נמוך באדם, אולם למרות זאת, הם עדיין קשורים זה בזה בקשר אמיץ וחזק, שכן סדר ההשתלשלות הרוחני היא מציאות קיימת ומתחדשת בכל עת, ואין מציאות לשום חלק בסדר ההשתלשלות מבלי התחדשות תמידית של החלק הרוחני הקודם לו, ובכל עת ועת קיים ענין זה שקיום כל העולם כולם מתחדש על ידי ישראל, וממילא הנהגת כל העולם כולם היא על ידי הצדיקים שהם שורש הבריאה.

מרכיביה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנפש הזו ניחנה בכוחות פנימיים, מקיפים ולבושים. כמו כן, באופן כללי היא נחלקת לחמישה חלקים.

תרשים עשר הספירות שבהם מתגלה הנפש האלוקית

כוחות פנימיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הכוחות הפנימיים, המתלבשים בתוך אברי הגוף השונים הם עשרה, אשר נחלקים לשתי קטגוריות: השכל והמידות[6].

השכל[עריכה | עריכת קוד מקור]

השכל שבאדם כלול משלושה חלקים, שהם: חכמה, בינה ודעת. ועל ידם נולדות המידות שבו.

  • חכמה - כח החכמה, הינו כח שמקבל "הבזקי אור" מכח המשכיל שבנפש, אך הבנת העניין עדיין חסרה. על שם זה הוא נקרא "כח מה" - ששואלים עליו "מה"?, להורות שהעניין עדיין לא הובן ככל צורכו.
  • בינה - כח הבינה, הוא הכח שבו האדם משתמש על מנת לפתח את נקודת ההשכלה לאורך, רוחב ועומק, וכך להגיע להבנה מקסימלית בעניין.
  • דעת - כח הדעת, הוא הכח לחבר ולקשר. לפעמים הוא נחשב כחלק מהבינה, כיוון שגם על ההשתמשות בו קוראים "התבוננות". הוא משמש גם לחיבור בין החכמה והבינה, וגם לקשר את הבינה במידות. אופן הקישור הוא, על ידי התבוננות בכך שהדבר נוגע לאדם בעצמו[7], וכך להביא לנקודת ה"בכן" אשר תביא להולדת המידות.

המידות[עריכה | עריכת קוד מקור]

המידות שבאדם נחלקות לשבע, והן שבע תכונות של התייחסות האדם לסביבתו. עיקרן של המידות הוא החסד, כיוון שעניין המידות הוא פעולה עם זולת, ועניינה של החסד הוא - נתינת מקום לזולת, ולכן גם בפעולה של שנאה יש מעורבות של חסד (כיוון שאם לא הייתה כאן מעורבות של חסד, הוא לא היה מתייחס אליו כלל, ולא הייתה מתפתחת שנאה).

  • חסד - מידת החסד, היא מידת ההשפעה לזולת, ממנה גם באה האהבה לה', ועל שמה אומרים על אברהם אבינו "זכור אב נמשך אחריך כמים".
  • גבורה - מידת הגבורה, היא תנועה של ריחוק מהזולת, ועל כן ממנה באים המורא והפחד מה'. כמו כן, ממנה באה גם אש האהבה לה'.
  • תפארת - מידת התפארת מכונה גם מידת הרחמים, וממנה באה הרחמנות על אדם אחר, מידה זו כולל גם את הגבורה שאומרת שלא מגיע לו, וגם את החסד שאומר שבכל זאת אני מרחם עליו, ונותן לו. ממידה זו גם באה התכונה לפאר את ה' על גדלותו.

שלוש המידות הללו, הן עיקרי המידות שנקראות גם מידות הנפש, וכתוצאה מהן באות גם המידות הבאות שנקראות גם מידות הגוף[8]:

  • נצח - מידת הנצח היא הנלחמת בנצחנות עם המנגדים באדם (מידת הגבורה), ומחוצה לו לנגד להשפעה, והיא דוחקת אותם ומשפיעה. מידה זו שורשה בעצם הנפש, ולכן היא גורמת לאדם לעזוב את כל אשר לו על מנת לנצח[9].
  • הוד - מידת ההוד היא מידת ההודיה, אשר מורכבת משני חלקים - הודאה והתבטלות (כמו שיש מחלוקת, ואחד מודה לשני), וכן מלשון נתינת תודה. כן, ישנו פירוש המילה הפשוט - "הוד" מלשון יופי ("הוד והדר").
  • יסוד - מידת היסוד, היא כוח ההתקשרות לזולת על מנת להשפיע לו. והיינו, כמו שיש הבדל בין המדבר לעצמו, למדבר בשביל להמשיך לזולת, כיוון שדווקא כאן הוא מתכוון להשפיע לו, ולכן הוא יקבל זאת. והתקשרות זאת מותנית ברוב החשק והתענוג להשפיע.
  • מלכות - מידת המלכות היא האמצעי לתקשור עם אחרים, מידה זו מאבחנת את האופן שבו השני יכול לקבל (בשונה מיסוד שעניינו הוא נתינת המשפיע, המלכות עניינה הוא - קבלת המקבל). כן, מידה זו היא המשמשת לשליטה ופיקוד על אחרים (והיא מתגלה בעיקר אצל מי שמולך בפועל).

כוחות מקיפים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הכוחות המקיפים של הנפש הם אלו שאינם מתלבשים באיבר מסוים, אלא הם נמצאים ומקיפים את כל הגוף. כוחות אלו מתייחסים לספירת הכתר. בקטגוריה זו נמנים שני כוחות:

  • רצון - כוח הרצון הוא הכוח שמניע את תפקוד הכוחות השונים של הגוף, וכמו שאומרת הגמרא ש"לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ", מכיוון שכאשר הוא רוצה, אזי השכל שלו מבין יותר טוב. אך הוא לא מתלבש באיבר מסוים, ולכן הוא יכול להתלבש בכל האיברים (ולכן ברגע שעולה בדעתו להזיז את הרגל, היא זזה מיד, מכיוון שהרצון נמצא שם).
  • תענוג - כוח התענוג שבאדם הוא פנימיותו של הרצון, והוא מבטא את עליית הנפש והתכנסותה לתוך עצמה. רוממות הנפש בעלייתה לתוך עצמה נמצאת בעיקר אצל המלך, אך גם בכל אדם כאשר הוא מתענג ממשהו זה בגלל שהנפש "נרגעת" בשל מילוי הרצון הזה.

הלבושים[עריכה | עריכת קוד מקור]

עשרה כוחות אלו, הם ה"גוף" של הנפש האלקית, אבל תפקודו של הגוף הזה הוא באמצעות שלושה לבושים, אשר מאפשרים לו לבצע את פעולותיו. הסיבה שהם נקראים לבושים, היא מפני שהם לא קבועים ואפשר להחליפם על פי רצון האדם, בשונה מהשכל והמידות שלא כל כך קל להחליפם, וכן מפני שהם גילויים חיצוניים של הנפש.

  • מחשבה - לבוש המחשבה הוא הלבוש הכי "פנימי", מכיוון שההשתמשות בו היא ללא קשר ושייכות לאחר שחוצה לאדם בעצמו. לבוש זה נקרא על שם זה גם "לבוש המיוחד". את המחשבה אין אפשרות לנתק לגמרי, אך יש אפשרות להחליפו במחשבות אחרות, ולכן הוא גם כן נקרא לבוש.
  • דיבור - לבוש הדיבור הוא הלבוש ה"אמצעי", בדיבור זה ניכרת נפשו של האדם, מכיוון שדיבורו של האדם דווקא הוא דיבור "נפשי", בשונה מבעלי-חיים שהדיבור שלהם הוא רק מ"מוצאות הפה", ולא מנפשם. הדיבור הוא האמצעי העיקרי של תקשור בין האדם לסביבתו, ועל כן, עיקר עניינו של הדיבור הוא הגילוי לזולת.
  • מעשה - לבוש המעשה הוא הכוח לבצע בפועל את כל רצונותיו של האדם, לבוש זה הוא החיצוני ביותר, כיוון שהוא הכי פחות מבטא את עניינו של האדם.

חלקי הנפש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנפש האלוקית מתחלקת לחמשה חלקים, כמו שכתוב במדרש[10] ש"חמשה שמות נקראו לה". כל אחד מחמשה אלו מהווה נפש שלימה (ציור שלם עם כל עשרת הכוחות) בפני עצמה. חלוקתם היא על פי סוגי הכוחות שיש לאדם (כנ"ל), ולכן שלושת החלקים הנמוכים מתלבשים בגוף, ושני האחרים מקיפים עליו.

הפנימיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שלושת החלקים שנכנסים בגוף, אינם נכנסים ביחד, אלא קודם נכנסת ה"נפש", ובאם האדם זוכה בנפש זו, הוא מקבל חלק עליון יותר שנקרא "רוח". וכמו שכתוב[11] "עד יערה עלינו רוח ממרום". ואם לאחר מכן האדם מתעורר בהתעוררות אחרת עליונה יותר, אזי הוא זוכה לחלק היותר עליון הנקרא "נשמה", שהיא החלק היותר נעלה משלושתם, והיא הנקרא "נשמת אלו־ה"[12].

  • נפש - החלק התחתון הוא ה"נפש", חלק זה נכנס אל כל יהודי באשר הוא, והוא מבטא את כוחות הנפש המתייחסים לעשיית וקיום המצוות בפועל ממש (ולא לחלק הרגשי), אמנם היא כוללת גם שכל לידע כיצד לקיים, וכן גם מערכת רגשות, אך העיקר הוא המעשה.
  • רוח - החלק היותר נעלה הוא ה"רוח", חלק זה נכנס לאחר שלימות חלק ה"נפש", ועניינו הוא בעיקר המידות, והיינו, שאף שהוא מבצע בפועל והוא לומד, העיקר אצלו זה המידות.
  • נשמה - החלק העליון הוא ה"נשמה", חלק זה הוא העליון ביותר מבין חלקי הנפש המתלבשים בגוף, ועניינו הוא בעיקר המוחין, להתבונן בגדלותו של הקב"ה, ואף שיש לו גם מידות ומעשה, העיקר אצלו זה השכל.

המקיפים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • חיה - ה"חיה", היא המקיף היותר קרוב אל האדם, היא מכונה גם "מזל", על שם היותה "נוזלת" וממשיכה התעוררות לנשמה שבגוף. חלק זה הוא השומע את הכרוזים העליונים ו"מדווח" על כך לנשמה שבגוף. והיא גם מקבילה לכוח הרצון.
  • יחידה - ה"יחידה", היא החלק הכי גבוה בנשמה, והיא נקראת כך מפני שהיא מקבלת מהקב"ה שהוא "יחידו של עולם". היחידה חיה עם גילוי אלוקות תמידי, אך היא לא מגלה אותו באופן תמידי. התגלותה בגוף היא בזמנים מיוחדים כמו ביום הכיפורים, והיא הגורמת לו למסור את נפשו.

העצם[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • עצם הנשמה - באופן כללי, עצם הנשמה הוא דבר אחד עם היחידה; אך באופן פרטני יותר, המדרש אומר ש"חמשה שמות נקראו לה", דהיינו, שיש את עצם הנשמה שחלקיו נקראים בשמות אלו. העצם מהווה הקשר העצמי של יהודי עם הקב"ה, קשר שבהתגלותו לא שייך שיהודי ינהג בשונה מרצון העליון. והוא הגורם ליהודי להצטער בגלות מצד העדר גילוי השכינה בעולם[13].

מקומה וכניסתה[עריכה | עריכת קוד מקור]

משכנה של הנפש האלוקית הוא בעיקר במוח שבראש. סיבת הדבר היא - כמו ש"סדר ההשתלשלות" מתחיל בספירת החכמה, כך גם גילוי הנפש האלוקית בגוף מתחיל מהחכמה - השכל שבראש.

כמו כן, משכן המידות של הנפש האלוקית הוא בלב בחללו הימני אשר אין בו דם. על דבר זה אומר הפסוק "לב חכם לימינו"[14].

מרגע לידתו של היהודי, חופפת עליו הנשמה באופן מקיף. וכאשר עושים לו ברית מילה, אזי היא מתחילה להיכנס אל תוכו. ובבר מצווה זהו "גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם"[15].

תפקידה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערך מורחב – ירידת הנשמה לגוף
המחשה של 'ורב תבואות בכח שור'. ניתן להשתמש בכוחה הרב של הנפש הבהמית למימוש תאוות בהמיות כמו אכילה, אך ניתן גם לרתום אותה לקדושה, ואז גם הנפש האלוקית מתרוממת בכוחה. איור: שלום פייגין

ירידתה של הנפש לגוף, היא לא עבור הנפש עצמה, כיוון שכאשר היא הייתה למעלה, היה לה טוב, ובעולם הזה אין גילוי אלוקות כפי שהיה למעלה בגן עדן; אלא ירידה זו היא בכדי לברר ולזכך את הגוף והנפש הבהמית אשר מגיעות מקליפת נוגה, ולהעלותם לקדושה.

ואמנם, כאשר הנשמה מבצעת את תפקידה, היא מתעלת גם בעצמה. וכמו שכתוב "ורב תבואות בכוח שור"[16] - שעל ידי כוחה של הבהמה (הנפש הבהמית), האדם (הנפש האלוקית) מפיקה יותר תבואה.

אופן הפעולה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אופן הפעולה של הנפש האלוקית הוא: הנפש האלוקית ממלאת את שלושת חלקי השכל בתורה, וממלאת את הלב באהבה ויראה את ה'; ואז האהבה הגדולה שהיא "כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו", פורצת גם לחלל השמאלי שבלב ששם הוא משכן הנפש הבהמית, וכופה אותו, והופכו לאהוב גם כן את ה' באהבה גדולה זו. ואזי גם לבושי המחשבה והדיבור שלו יהיו רק בלימוד התורה, ולבוש המעשה יהיה רק בקיום המצוות המעשיות[17].

ההתבוננות הזו - המביאה לאהבה זו, יכולה להיות בב' אופנים: האופן הראשון הוא, שהאדם מתבונן בעניינים מאוד גבוהים ונעלים, ועל ידי זה הנפש מתבטלת במציאות. והאופן השני הוא, שמתבונן בעניינים פשוטים - שהקב"ה מהווה את העולם כל הזמן, והוא נותן חיים וכו', וזה מעורר את הנפש הבהמית לאהוב גם כן את ה'.

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. המקור לכך הוא בספר איוב (לא, ב). אדמו"ר הזקן מוסיף על כך בתניא - פרק ב' את תיבת ממש, שמורה על ב' הקצוות של חלק זה, שמצד אחד הוא אלוקות ממש, היינו עצם האלוקות שלמעלה, חלק מעצמותו ומהותו יתברך, ויחד עם זה הוא מתלבש בגשמיות עד שהוא בבחינת 'ממשות' שאפשר לתפוס ולמשש אותו בגשמיות.
  2. תניא - פרק ב'. וראה בפירוש חסידות מבוארת.
  3. עבודה זרה ה, א וברש"י.
  4. המשך יו"ט של ר"ה תש"ג. ועוד.
  5. תניא שם.
  6. בהבא לקמן ראה תניא - פרק ג' ופרק ד'. ובאגרת הקודש - סימן ט"ו.
  7. הרבי מביא משל שאמרו חסידים, מאדם שקיבל מכתב אך לא ידע לקרוא, ופנה אל ידידו שידע לקרוא בכדי שיקרא עבורו. כאשר הוא קרא על כך שאביו של אותו אדם נפטר, הוא התעלף. והסיבה שדווקא הוא התעלף ולא הידיד הידען היא - שזה נוגע וקשור אליו (י' שבט תשכ"ה).
  8. ביאור עשר ספירות לרב עזריאל בן מנחם חלק י', ב'.
  9. ד"ה באתי לגני תש"י פרק יא ואילך, נתבאר בד"ה זה דשנת תשכ"ח.
  10. בראשית רבה פרשה יד, ט.
  11. ישעיה לב, טו.
  12. נוסח ה"מענה לשון". מזוהר ח"ג ע, ב.
  13. ד"ה ואתה תצווה, תשמ"א.
  14. קהלת י, ב.
  15. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן, מהדורה תניינא סימן ד, סעיף ב.
  16. משלי יד, ד.
  17. תניא - פרק ט'.