הבדלים בין גרסאות בדף "רב יהודה"

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (שוחזר מעריכה של 74.208.16.206 (שיחה) לעריכה האחרונה של שלום)
שורה 1: שורה 1:
 
'''רב יהודה''' היה [[אמורא]] תלמידם המובהק של [[רב]] ו[[שמואל]]. מובא כי בעקבות מעשה מסוים בו שמואל לא מחה על מעשה מסוים ותלמידו רב יהודה מחה, הוא שכר לשכר מיוחד שישב למעלה מרבו שמואל. הוא היה בנו של רב יחזקאל, ואחיו של רמי בר יחזקאל.
 
'''רב יהודה''' היה [[אמורא]] תלמידם המובהק של [[רב]] ו[[שמואל]]. מובא כי בעקבות מעשה מסוים בו שמואל לא מחה על מעשה מסוים ותלמידו רב יהודה מחה, הוא שכר לשכר מיוחד שישב למעלה מרבו שמואל. הוא היה בנו של רב יחזקאל, ואחיו של רמי בר יחזקאל.
העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
+
== ראה הכל בתורה ==
 
 
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
 
 
 
הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
 
 
 
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
 
 
 
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
 
 
 
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
 
 
 
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
 
 
 
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
 
 
 
  
 
[[הרבי]]{{הערת שוליים|1=[[תורת מנחם]] שנת [[תשי"ג]] חלק שלישי, שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ג..}} מוכיח, כי כל הענינים שבעולם – מציאותם בעולם היא בגלל שיש להם שורש בקדושה. וכמובן ממאמרי רז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא"{{הערת שוליים|זוהר חדש ב' קסא, רע"ב.}}, "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה"{{הערת שוליים|ב"ר בתחלתו.}}, היינו, ש[[הקב"ה]] ברא את ה[[עולם]] כפי ה[[תורה]] ובאופן המתאים לה, ומזה מובן שהמדובר הוא לא רק בנוגע לענינים כלליים שבעולם, אלא עוד זאת, שלא יכול להיות שום דבר בעולם אלא אם כן יש דוגמתו בתורה, ורק לאחרי שענין זה בתורה משתלשל כמה וכמה מדריגות, ובא על ידי [[משל]]ים המעלימים ומסתירים, אזי יורד ומתגשם, ועד באופן של נפילה – להיות דוגמתו גם בגשמיות.
 
[[הרבי]]{{הערת שוליים|1=[[תורת מנחם]] שנת [[תשי"ג]] חלק שלישי, שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ג..}} מוכיח, כי כל הענינים שבעולם – מציאותם בעולם היא בגלל שיש להם שורש בקדושה. וכמובן ממאמרי רז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא"{{הערת שוליים|זוהר חדש ב' קסא, רע"ב.}}, "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה"{{הערת שוליים|ב"ר בתחלתו.}}, היינו, ש[[הקב"ה]] ברא את ה[[עולם]] כפי ה[[תורה]] ובאופן המתאים לה, ומזה מובן שהמדובר הוא לא רק בנוגע לענינים כלליים שבעולם, אלא עוד זאת, שלא יכול להיות שום דבר בעולם אלא אם כן יש דוגמתו בתורה, ורק לאחרי שענין זה בתורה משתלשל כמה וכמה מדריגות, ובא על ידי [[משל]]ים המעלימים ומסתירים, אזי יורד ומתגשם, ועד באופן של נפילה – להיות דוגמתו גם בגשמיות.

גרסה מ־18:00, 4 בפברואר 2011

רב יהודה היה אמורא תלמידם המובהק של רב ושמואל. מובא כי בעקבות מעשה מסוים בו שמואל לא מחה על מעשה מסוים ותלמידו רב יהודה מחה, הוא שכר לשכר מיוחד שישב למעלה מרבו שמואל. הוא היה בנו של רב יחזקאל, ואחיו של רמי בר יחזקאל.

ראה הכל בתורה

הרבי[1] מוכיח, כי כל הענינים שבעולם – מציאותם בעולם היא בגלל שיש להם שורש בקדושה. וכמובן ממאמרי רז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[2], "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה"[3], היינו, שהקב"ה ברא את העולם כפי התורה ובאופן המתאים לה, ומזה מובן שהמדובר הוא לא רק בנוגע לענינים כלליים שבעולם, אלא עוד זאת, שלא יכול להיות שום דבר בעולם אלא אם כן יש דוגמתו בתורה, ורק לאחרי שענין זה בתורה משתלשל כמה וכמה מדריגות, ובא על ידי משלים המעלימים ומסתירים, אזי יורד ומתגשם, ועד באופן של נפילה – להיות דוגמתו גם בגשמיות.

רב יהודה ידע כל דבר בעולם

מסופר בגמרא[4] שרב יהודה היה במצב ש"אי בעי מיניה כל חללי דעלמא, פירוש דברים הנעשים בכל חלל העולם, הוה אמר לי'" – אע"פ שכל עסקו של רב יהודה הי' בתורה בלבד. יש אמוראים שעסקו גם בענינים נוספים, כמו שמואל שנקרא "ירחינאה" לפי שהי' בקי בסוד העיבור[5], ואמר "לא הייתי מביט באסטרלוגים (חכמת הילוך הכוכבים ומזלות) אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, אימתי, כשהייתי נכנס לבית המים"[6]; משא"כ רב יהודה, שכיון שהיה מחזר תלמודו כל שלושים יום[7], לא הי' לו פנאי לעסוק בענינים אחרים כלל, ואף על פי כן היה בטוח שיוכל להשיב מה שישאלו אצלו בפירוש דברים הנעשים בכל חלל העולם – כי, בכח לימוד תורתו הי' מוצא את פירוש הדבר בתורה, ומשם הי' ממשיך את המענה באופן ובאותיות המתאימים לעניני העולם.

וכמסופר בגמרא ששאלו אצלו למה בראש העדר מהלכים עיזים תחילה ואח"כ כבשים, והשיב, "כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא" וסתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות. היינו, שרב יהודה מצא שהענין ד"עיזי מסגן ברישא והדר אימרי" כפשוטו בגשמיות, ישנו גם כמו שהוא למעלה מסדר השתלשלות, שזהו ענין ד"ברישא חשוכא והדר נהורא" כמו שהוא לפני הצמצום[8], ומשם נמשך ע"י הפסק של פרסאות וצמצומים, והשתלשלות כו"כ מדריגות כו', עד שיורד ונופל בהענין ד"עיזי מסגן ברישא והדר אימרי" כפי שהוא בעולם העשי' הגשמי.

וכן הוא בכל ענין וענין בעולם – שלא שייכת מציאותו אלא אם כן ישנה תחילה בתורה, אלא שבתורה הרי זה באופן תורני, ואחר כך נמשך למטה כל כך עד שיש צורך בחכם גדול ביותר שיוכל למצוא את השייכות וההתאמה ביניהם: מהו הנמשל ממשל זה, ומהו המשל על נמשל זה.

מאמרותיו

  • אמר רב יהודה, מאי דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין[9].

על פי הסבר הרבי[10], רב יהודה לשיטתו, שהיה לומד כל ימיו[11] הלכות נזיקין.

משפחתו

  • בנו רב יצחק[12].
  • נכדו איסי[13].
  • נינתו רחבה, היה לה דין "אשה קטלנית". היא נישאה לרחבא מפומבדיתא שנפטר, אח"כ נישאה לרב יצחק בנו של רבה בר בר חנה, אח"כ נישאה לאביי ונפטר[14].

הערות שוליים

  1. תורת מנחם שנת תשי"ג חלק שלישי, שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז ה'תשי"ג..
  2. זוהר חדש ב' קסא, רע"ב.
  3. ב"ר בתחלתו.
  4. במסכת שבת עז, ב (ובפרש"י).
  5. פרש"י ב"מ פה, ב. וראה מדרש תהלים יט, א.
  6. דב"ר פ"ח, ו (הובא בתוד"ה אף – תענית ז, א).
  7. פרש"י סוף ר"ה.
  8. ראה לקוטי תורה מטות פו, א. סה"מ.
  9. בבא קמא ל, א.
  10. רשימות. ראה שם עוד באריכות.
  11. מסכת ברכות כ, א.
  12. יבמות סד ע"ב.
  13. שם.
  14. יבמות סד ע"ב.