הבדלים בין גרסאות בדף "אדום (קליפה)"
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | ה[[קליפה]] הטמאה - אדום, היא בחינת גבורה | + | ה[[קליפה]] הטמאה - '''אדום''', היא בחינת [[גבורה]] [[קליפה]], המשתלשלת מבחינת [[גבורה]] ד[[קדושה]], "[[יצחק ]]- יצא ממנו [[עשיו]]". |
| + | |||
| + | יצחק היה [[עבודת השם|עובד ה']] ב[[מידת הגבורה]] והיראה (פחד יצחק), ועשיו שיצא ונפל ממנו, הנה גם הוא במדת הגבורה, אבל היא בחינת פסולת גבורות דיצחק דקדושה, ועומדת ב[[סטרא אחרא]]. | ||
וזה מתבטא בשני פנים; | וזה מתבטא בשני פנים; | ||
| − | א) בכח | + | א) בכח המ[[תאווה]] בחמימות כרשפי [[אש]], והם גבורות קשות דרוח ה[[בהמה]] המתאוה תאוה בחמימות ותשוקה זרה, שבסיסה היא תאות עצמו ואנוכיות גדולה באומרו: הב הב (תן לי תן לי), הלעיטני וכו'. |
| − | ב) במדת | + | ב) במדת ה[[רציחה]] ו[[כעס]], שעל חרבו יחיה. |
| − | שורש קליפה זו כמו כל הקליפות הטמאות שבעולם, נתהוו מ[[שבירת הכלים]] שהיתה ב[[עולם התוהו]], | + | שורש קליפה זו כמו כל הקליפות הטמאות שבעולם, נתהוו מ[[שבירת הכלים]] שהיתה ב[[עולם התוהו]], ו[[עולם התוהו]] קדם ל[[עולם התיקון]] והוא למעלה ממנו, אבל מכיון שהיה שם ריבוי אורות ומיעוט כלים -שלא כפי הכונה הפנימית של ה'- לכן היתה בהם שבירה, ונפלו [[רפ"ח ניצוצות]] הקדושה - לקליפות וסט"א. |
| − | וזוהי עבודתם של בני ישראל -ששרשם מ[[שם מ"ה]] דתיקון- לברר את הניצוצות מתוך הקליפות ולהעלותם לקדושה. | + | וזוהי עבודתם של בני ישראל - ששרשם מ[[שם מ"ה]] דתיקון- לברר את הניצוצות מתוך הקליפות ולהעלותם לקדושה. |
| − | שבירת הכלים שהיתה בעולם התוהו, היתה רק בז' מדריגות התחתונות, שהם [[שבע מדות בתוהו]], הנקראים בשם | + | שבירת הכלים שהיתה בעולם התוהו, היתה רק בז' מדריגות התחתונות, שהם [[שבע מדות בתוהו]], הנקראים בשם {{ציטוטון|ז' מלכין קדמאין דתוהו}}, ורמוזים בפסוק: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל", ומהם נתהוו שבע מדות רעות ב[[נפש הבהמית]] שבלב האדם, וכן גם שבעת עממין דכנען, שהם "עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון" (כהגדרת הרמב"ם בספר המצות). |
אבל בג' מדריגות הראשונות שבעולם התוהו - כח"ב ([[כתר]] [[חכמה]] ו[[בינה]]), לא היתה שבירה, אלא ירידה בלבד בחיצוניות ואחוריים שלהם. | אבל בג' מדריגות הראשונות שבעולם התוהו - כח"ב ([[כתר]] [[חכמה]] ו[[בינה]]), לא היתה שבירה, אלא ירידה בלבד בחיצוניות ואחוריים שלהם. | ||
| − | ולכן לא נפלו | + | ולכן לא נפלו ל[[טומאה]] חמורה כל כך של דברי [[איסור]], אלא לטומאת [[קליפת נוגה]]. והם ה[[חכמה]] וה[[בינה]] בחכמות חיצוניות - חכמת הטבע שאין בהם איסור ח"ו אבל הם מטומאת קליפת נוגה. |
וכן הכתר דתוהו בירידתו למטה, ענינו - הרצון החזק בעניני העולם הזה הגשמי. | וכן הכתר דתוהו בירידתו למטה, ענינו - הרצון החזק בעניני העולם הזה הגשמי. | ||
| − | גם אומות העולם שחיותם | + | גם אומות העולם שחיותם מסטרא אחרא, מתהווים מספירות התוהו, ובעוד ששבעת עממין נתהוו מז' מדות דתוהו, כנ"ל, הנה מואב הוא מחכמה דתוהו ([[אב (חכמה)]], ועמון מבינה דתוהו (עמון - אותיות נועם, שהיא ה[[נועם]] והערבות שבהתבוננות השכלית), ואילו אדום - שרשו בכתר דתוהו, (כתר - רצון) שהוא היסוד והעיקר בעולם התוהו. |
נמצא כי קליפת אדום היא הרצון החזק בעניני העולם הזה, ובשרשה היא בחינת כתר שבתוהו, שהוא הקדמוני שקדם לחכמה ובינה - עיקר עולם התוהו. | נמצא כי קליפת אדום היא הרצון החזק בעניני העולם הזה, ובשרשה היא בחינת כתר שבתוהו, שהוא הקדמוני שקדם לחכמה ובינה - עיקר עולם התוהו. | ||
| − | ולזאת נתן הקב"ה לישראל את ארץ שבעת העמים, בשביל [[עבודת הבירורים]], כדי שיהפכו את ארץ כנען לארץ ישראל, ויעשו לו יתברך [[דירה בתחתונים]]. | + | ולזאת נתן [הקב"ה]] לישראל את ארץ שבעת העמים, בשביל [[עבודת הבירורים]], כדי שיהפכו את ארץ כנען לארץ ישראל, ויעשו לו יתברך [[דירה בתחתונים]]. |
אבל הקיני הקניזי והקדמוני - עמון מואב ואדום, ניתנו לבני ישראל רק בכח בלבד, ולא ניתנו עדיין בפועל - להעלותם ולהפכם לקדושה באופן ישיר, משום שעדיין אין באפשריותנו לתקן את המוחין דתוהו עצמן, אלא רק באמצעות התיקון של ז' המדות דתוהו - ע"י מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות כל זמן משך הגלות. | אבל הקיני הקניזי והקדמוני - עמון מואב ואדום, ניתנו לבני ישראל רק בכח בלבד, ולא ניתנו עדיין בפועל - להעלותם ולהפכם לקדושה באופן ישיר, משום שעדיין אין באפשריותנו לתקן את המוחין דתוהו עצמן, אלא רק באמצעות התיקון של ז' המדות דתוהו - ע"י מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות כל זמן משך הגלות. | ||
גרסה מ־03:50, 18 בינואר 2012
הקליפה הטמאה - אדום, היא בחינת גבורה קליפה, המשתלשלת מבחינת גבורה דקדושה, "יצחק - יצא ממנו עשיו".
יצחק היה עובד ה' במידת הגבורה והיראה (פחד יצחק), ועשיו שיצא ונפל ממנו, הנה גם הוא במדת הגבורה, אבל היא בחינת פסולת גבורות דיצחק דקדושה, ועומדת בסטרא אחרא.
וזה מתבטא בשני פנים;
א) בכח המתאווה בחמימות כרשפי אש, והם גבורות קשות דרוח הבהמה המתאוה תאוה בחמימות ותשוקה זרה, שבסיסה היא תאות עצמו ואנוכיות גדולה באומרו: הב הב (תן לי תן לי), הלעיטני וכו'.
ב) במדת הרציחה וכעס, שעל חרבו יחיה.
שורש קליפה זו כמו כל הקליפות הטמאות שבעולם, נתהוו משבירת הכלים שהיתה בעולם התוהו, ועולם התוהו קדם לעולם התיקון והוא למעלה ממנו, אבל מכיון שהיה שם ריבוי אורות ומיעוט כלים -שלא כפי הכונה הפנימית של ה'- לכן היתה בהם שבירה, ונפלו רפ"ח ניצוצות הקדושה - לקליפות וסט"א.
וזוהי עבודתם של בני ישראל - ששרשם משם מ"ה דתיקון- לברר את הניצוצות מתוך הקליפות ולהעלותם לקדושה.
שבירת הכלים שהיתה בעולם התוהו, היתה רק בז' מדריגות התחתונות, שהם שבע מדות בתוהו, הנקראים בשם "ז' מלכין קדמאין דתוהו", ורמוזים בפסוק: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל", ומהם נתהוו שבע מדות רעות בנפש הבהמית שבלב האדם, וכן גם שבעת עממין דכנען, שהם "עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון" (כהגדרת הרמב"ם בספר המצות).
אבל בג' מדריגות הראשונות שבעולם התוהו - כח"ב (כתר חכמה ובינה), לא היתה שבירה, אלא ירידה בלבד בחיצוניות ואחוריים שלהם.
ולכן לא נפלו לטומאה חמורה כל כך של דברי איסור, אלא לטומאת קליפת נוגה. והם החכמה והבינה בחכמות חיצוניות - חכמת הטבע שאין בהם איסור ח"ו אבל הם מטומאת קליפת נוגה.
וכן הכתר דתוהו בירידתו למטה, ענינו - הרצון החזק בעניני העולם הזה הגשמי.
גם אומות העולם שחיותם מסטרא אחרא, מתהווים מספירות התוהו, ובעוד ששבעת עממין נתהוו מז' מדות דתוהו, כנ"ל, הנה מואב הוא מחכמה דתוהו (אב (חכמה), ועמון מבינה דתוהו (עמון - אותיות נועם, שהיא הנועם והערבות שבהתבוננות השכלית), ואילו אדום - שרשו בכתר דתוהו, (כתר - רצון) שהוא היסוד והעיקר בעולם התוהו.
נמצא כי קליפת אדום היא הרצון החזק בעניני העולם הזה, ובשרשה היא בחינת כתר שבתוהו, שהוא הקדמוני שקדם לחכמה ובינה - עיקר עולם התוהו.
ולזאת נתן [הקב"ה]] לישראל את ארץ שבעת העמים, בשביל עבודת הבירורים, כדי שיהפכו את ארץ כנען לארץ ישראל, ויעשו לו יתברך דירה בתחתונים.
אבל הקיני הקניזי והקדמוני - עמון מואב ואדום, ניתנו לבני ישראל רק בכח בלבד, ולא ניתנו עדיין בפועל - להעלותם ולהפכם לקדושה באופן ישיר, משום שעדיין אין באפשריותנו לתקן את המוחין דתוהו עצמן, אלא רק באמצעות התיקון של ז' המדות דתוהו - ע"י מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות כל זמן משך הגלות.
וזאת משום שעתה עיקר העבודה היא בבירור המדות, ואילו העבודה בתיקון המוחין היא רק בחיצוניותן בלבד - באותו חלק מהמוחין המתפשט ופועל על המדות.
אבל התיקון המושלם של הקיני קניזי והקדמוני - עצם ופנימיות ג' המוחין, יהיה רק לעתיד לבוא, כאשר כל ענין בעבודת ה' יהיה בשלימותו המלאה, ועבודת ג' המוחין (חב"ד) תהיה גם (ובעיקר) עבודה בפני עצמה - להתאחד עם אלקות על ידי "יחוד נפלא" של שכלו עם התורה שהיא חכמתו ית', והוא וחכמתו אחד.
וכל זה יהיה בגאולה השלימה, שאז יתעלה כל העולם כולו בביטול מוחלט לה', ואז ינחלו בני ישראל גם את ארצותיהם.
- (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")
