אדום (קליפה)

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקליפה הטמאה - אדום, היא בחינת גבורה קליפה, המשתלשלת מבחינת גבורה דקדושה, "יצחק - יצא ממנו עשיו".

מקור הקליפה[עריכה]

יצחק היה עובד ה' במידת הגבורה והיראה (פחד יצחק), ועשיו שיצא ונפל ממנו, הנה גם הוא במדת הגבורה, אבל היא בחינת פסולת גבורות דיצחק דקדושה, ועומדת בסטרא אחרא.

וזה מתבטא בשני פנים;

א) בכח המתאווה בחמימות כרשפי אש, והם גבורות קשות דרוח הבהמה המתאוה תאוה בחמימות ותשוקה זרה, שבסיסה היא תאות עצמו ואנוכיות גדולה באומרו: הב הב (תן לי תן לי), הלעיטני וכו'.

ב) במדת הרציחה וכעס, שעל חרבו יחיה.

התהוות הקליפה בשבירת הכלים[עריכה]

שורש קליפה זו כמו כל הקליפות הטמאות שבעולם, נתהוו משבירת הכלים שהיתה בעולם התוהו, ועולם התוהו קדם לעולם התיקון והוא למעלה ממנו, אבל מכיון שהיה שם ריבוי אורות ומיעוט כלים - שלא כפי הכונה הפנימית של ה' - לכן היתה בהם שבירה, ונפלו רפ"ח ניצוצות הקדושה - לקליפות וסטרא אחרא. עבודתם של בני ישראל - ששרשם משם מ"ה דתיקון - היא לברר את הניצוצות מתוך הקליפות ולהעלותם לקדושה.

שבירת הכלים שהיתה בעולם התוהו, היתה רק בז' מדריגות התחתונות, שהם שבע מדות בתוהו, הנקראים בשם "ז' מלכין קדמאין דתוהו", ורמוזים בפסוק: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"[1], ומהם נתהוו שבע מדות רעות בנפש הבהמית שבלב האדם, וכן גם שבעת עממין דכנען, שהם "עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון" (כהגדרת הרמב"ם בספר המצוות). אבל בג' מדריגות הראשונות שבעולם התוהו - כח"ב (כתר חכמה ובינה), לא היתה שבירה, אלא ירידה בלבד בחיצוניות ואחוריים שלהם. ולכן לא נפלו לטומאה חמורה כל כך של דברי איסור, אלא לטומאת קליפת נוגה. והם החכמה והבינה בחכמות חיצוניות - חכמת הטבע שאין בהם איסור ח"ו, אבל הם מטומאת קליפת נוגה, וכן הכתר דתוהו בירידתו למטה, ענינו - הרצון החזק בעניני העולם הזה הגשמי.

גם אומות העולם שחיותם מסטרא אחרא, מתהווים מספירות התוהו, ובעוד ששבעת עממין נתהוו מז' מדות דתוהו, כנ"ל, הנה מואב הוא מחכמה דתוהו (אב (חכמה), ועמון מבינה דתוהו (עמון - אותיות נועם, שהיא הנועם והערבות שבהתבוננות השכלית), ואילו אדום - שרשו בכתר דתוהו, (כתר - רצון) שהוא היסוד והעיקר בעולם התוהו. נמצא כי קליפת אדום היא הרצון החזק בעניני העולם הזה, ובשרשה היא בחינת כתר שבתוהו, שהוא הקדמוני שקדם לחכמה ובינה - עיקר עולם התוהו. ולזאת נתן הקב"ה לישראל את ארץ שבעת העמים, בשביל עבודת הבירורים, כדי שיהפכו את ארץ כנען לארץ ישראל, ויעשו לו יתברך דירה בתחתונים. אבל הקיני הקניזי והקדמוני - עמון מואב ואדום, ניתנו לבני ישראל רק בכח בלבד, ולא ניתנו עדיין בפועל - להעלותם ולהפכם לקדושה באופן ישיר, משום שעדיין אין באפשריותנו לתקן את המוחין דתוהו עצמן, אלא רק באמצעות התיקון של ז' המדות דתוהו - על ידי מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות כל זמן משך הגלות.

עתה עיקר העבודה היא בבירור המדות, ואילו העבודה בתיקון המוחין היא רק בחיצוניותן בלבד - באותו חלק מהמוחין המתפשט ופועל על המדות., אבל התיקון המושלם של הקיני קניזי והקדמוני - עצם ופנימיות ג' המוחין, יהיה רק לעתיד לבוא, כאשר כל ענין בעבודת ה' יהיה בשלימותו המלאה, ועבודת ג' המוחין (חב"ד) תהיה גם (ובעיקר) עבודה בפני עצמה - להתאחד עם אלקות על ידי "יחוד נפלא" של שכלו עם התורה שהיא חכמתו יתברך, והוא וחכמתו אחד. וכל זה יהיה בגאולה השלימה, שאז יתעלה כל העולם כולו בביטול מוחלט לה', ואז ינחלו בני ישראל גם את ארצותיהם.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות").


הערות שוליים

  1. בראשית לו לא