חכמות חיצוניות

לימוד חכמות חיצוניות (נקרא גם: לימודי חול) הוא לימוד ועיסוק בחכמות העולם, כגון חשבון, אסטרונומיה, רפואה, לשונות זרות ועוד - חכמות הנחשבות חיצוניות, להבדיל מחכמת התורה. באופן כללי, לימוד זה אסור על פי ההלכה, למעט באופנים מסויימים בהם הדבר מותר.

לימוד חכמות חיצוניות במוסדות חינוך נחשב לחמור יותר, בפרט לילדים צעירים. רבותינו נשיאינו פעלו ועודדו מיעוט ככל האפשר בלימוד לימודי חול, ופתיחת מוסדות חינוך שבהם ילמדו אך ורק לימודי קודש - חינוך על טהרת הקודש.

גדרם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

חכמות חיצוניות אלו חכמות שאינם תורה, כדוגמת לימוד שפות חדשות, לימודי חול וכו', לצרכים שלא קשורים לתורה ומצוות.

האיסור וחומרתו

אדמו"ר הזקן כותב שהעיסוק בחכמות אומות העולם נחשב כדברים בטלים בנוגע לעון ביטול תורה. מלבד זאת, טומאתה של חכמת האומות העולם חמורה מטומאת דברים בטלים: טומאת דברים בטלים מטמאת רק את המדות של האדם המדבר, אך לא את המוחין שלו. אך חכמות חיצוניות מטמאות גם את המוחין של האדם הלומדם (חכמה, בינה ודעת).

הרבי הסביר את הדיוק בהגדרת אדמו"ר הזקן שהלימוד "מטמא" את המוחין - כשם שבדיני טומאה וטהרה, לא ניכר שום שינוי במציאות הדבר שנטמא, ואין זו אלא נגיעה קלה, אך באמת נפעל שינוי עצום ביחס לדבר לגבי קדשים וכדומה; וכמו כן, הטומאה מתייחדת בכך שהיא חלה על כל יהודי ללא חילוקי גילאים, מתינוק בן יומו ועד זקן בן מאה ועשרים, אם נגעו בטמא - נטמאו. וכך הוא הדבר לגבי פעולתו השלילית של לימוד חכמות חיצוניות.

ההיתר

מההיתרים ללמוד חכמות חיצוניות הוא - על מנת להתפרנס מהחכמה, או אם הוא יודע לנצל את החכמות הללו ללימוד התורה, כפי שעשו הרמב"ם והרמב"ן ועוד גדולי ישראל רבים.

לצורך מניעת עבירה

ישנו היתר מיוחד ובו מותר לאדם ואף יש צורך לחשוב חוכמות חיצוניות, וזאת כאשר הוא אנוס לחשוב דברי תורה וחכמה בכדי לא לעבור על איסור הרהור בדברי תורה במקומות אסורים כמו במבואות המטונפות. סוג ההיתר הזה נכלל בכוונת המדרש:"שאלו את שמואל והלא אתה אסטרולוגי, אמר להם, לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים" .באופן כזה, לימוד החוכמות הוא לא רק היתר, אלא גם מצוות לא-תעשה.אך יש לציין שלימוד זה אינו לשם שמיים אלא רק בשעת הדחק. ההבדל בין לימוד לשם-שמים לבין לימוד לצורך קיום מצוות לא-תעשה של אי-לימוד תורה אסור, כמוהו כחילוק שבין אופן עבודת ה' "בכל דרכיך דעהו" לבין קיום מצווה בפועל. שני האופנים האלה מתיישבים עם שתי הדוגמאות המובאות בתניא פרק ז', להעלאת דברים גשמיים מקליפת נוגה לקדושה. הראשון הוא מה שנאמר: "האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו". אכילה זו אינה מצווה, אלא רק כעין הכשר מצווה ללימוד התורה שבא אחר-כך. השני הוא שהאכילה שנועדה "בשביל לקיֵם מצות עונג שבת ויום טוב". אכילה זו היא בעצמה מצוות עשה מדברי סופרים של עונג שבת.

לצורך פרנסת האדם

מותר לאדם ללמוד חוכמות חיצוניות באם זה לצורך פרנסה ועבודותו בלבד.

לצורך לימוד תורה וקיום מצוות

לעיתים אדם הלומד תורה או רוצה לקיים מצווה, נתקל בדבר לא מובן בסוגייה שבכדי להבינו ולקיים את המצווה נדרש ללמוד חכמות חיצוניות. במצב כזה, שהלימוד הוא רק בשביל השלמת הידע בתורה, מותר לאדם ללמוד. על כך אמר רב שגדל י"ח חדשים אצל רועה בהמות כדי לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר. סוג לימוד זה אינו לימוד תורה ולא קיום מצווה, אלא הכנה והכשר לקיום וידיעת תורה ומצוות.

כמו כן הרבי במכתב מבאר ומונה 6 אופנים שונים של לימוד חכמות האומות באופן המותר.

א. לימוד מתוך התורה, בהיותה ה'מפה' של כל ה'בניין' - העולם כמובא במדרש. - דין לימוד זה הוא לימוד תורה ממש.

ב. לימוד דברים שהתורה מצווה ללמדם. כדוגמת המצווה לחשב את זמן המולד על פי מסלולי הירח, ומצווה על בית דין לדעת דרכי עבודה זרה וכישוף על מנת לדון כראוי. - דין לימוד זה הוא מצווה.

ג. לימוד כשהוא במקום שאסור ללמוד תורה. - דין לימוד זה הוא מצווה, אבל באופן שלישי.

ד. לימוד לצורך קיום מצווה - לימוד זה דינו כהכשר מצווה.

ה. לימוד - במידה הדרושה ולא יותר - לצורך פרנסה, או שמתפרנס מהחכמות עצמן 'קרדום לחתוך בהן' - דין לימוד זה הוא הכשר והכנה לדבר היתר.

ו. לימוד אף בלא צורך, אם רק יודע להשתמש בהם אחר כך לעבודת ה' או לתורתו. - וזהו הטעם שעסקו בהם הרמב"ם והרמב"ן.

הרבי הדגיש כי מכיוון שהאדם משוחד בענייני פרנסתו, ועלול להתיר לעצמו את הלימוד במחשבה שיעזור לפרנסתו אף אם באמת אינו זקוק לכך - לכן כדי להתיר לימוד חכמות חיצוניות למטרת פרנסה, יש להתייעץ עם אדם אובייקטיבי.

התייחסות הרבי מליובאוויטש

במענה לשני בחורים ששאלו את הרבי אם מותר ללמוד בקול'ג (הנקרא גם אונברסיטה) , השיב הרבי שעל הקול'ג חז"ל אומרים:ודברת בם - ולא בדברים בטלים ולא בחכמות חיצוניות. ולכן, בתנאי שזהו לימוד מקצוע כגון סנדלר, חייט או סוחר, והאדם לומד ספציפית ועיקרו זה המקצוע ואינו מתייחס לטפל, הרבי לא שולל זאת. אך כאשר אדם לומד בקול'ג עבור להיות מצוי חלילה בתרבות, לדעת על אישים מדענים היסטורים (וכלשון הרבי: "לדעת על שקספיר איינשטיין וכו'"), חל איסור ללכת ללמוד שם.

הרבי הוסיף שאם הולכים למטרת לימוד מקוצע, צריך להיות בטוחים שאך ורק המקצוע הוא המטרה, וכל הדברים המתלווים לזה (למשל ידיעות בהיסטוריה וכדו') אסור להתייחס אליהם. אם הולכים במטרה להרוויח עוד כמה מושגים על הדרך, הדבר אסור בתכלית.

הרבי סיפר אז שנכנסה אליו פעם אשה אשר שומרת תומ"צ, וכך גם בעלה, ובנם הולך ללמוד בתיכון. הרבי שאל אותם מה בדעתם לעשות כאשר הילד יגמר את לימודיו בתיכון, וענו לרבי שבכוונתם לשלוח לקול'ג (כיוון שהוא צריך להיות 'בן אדם'). הרבי שאל אותם, מה יזיק לו אם יהיה בקיא בש"ס ובפוסקים, והאשה ענתה לרבי שהוא אמנם יהיה גאון כך, אך לא יגדל כבן אדם, לא יהיה לו מושג בהסיטוריה ובלימוד חכמות חיצוניות. הרבי שאל אותה בתגובה, אם היא יודעת מתי נולד רבא, והיא ענתה לרבי: "מדוע לי לדעת? הרי איני פגשתי אותו מעודי"... הרבי סיים וקבע שבצורה כזאת , אשר ישנם עוד מטרות, הלימוד בקול'ג אסורה לגמרי.