אור לישרים

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אור לישרים
אור לישרים.png
כריכת הספר
מידע כללי
מאת שלמה זלמן לנדא ויוסף רבינוביץ'.
הוצאה
שנת הוצאה תר"ס
מספר עמודים 108

הספר אור לישרים הוא ספר שבו מובאת ומובהרת העמדה החרדית כלפי הציונות. בספר מופיע מכתב מאת אדמו"ר הרש"ב.

רקע[עריכה]

בשנת תרנ"ט החליטו רבני הציבור החרדי, לכתוב ספר שיביא את דעת היהדות החרדית נגד הציונות. זאת לאחר שפרסום קול קורא כללי נגד הציונות עליו היו אמורים לחתום כל גדולי הרבנים, התבטל.

אדמו"ר הרש"ב היה בין הדוחפים להוצאת הספר[דרוש מקור]. כתגובה לספר פורסם בעיתון "המליץ" הודעה בשם רבי העיר וילנה הרב שמחה כהן בה נכתב:"לכן אסור לכל בר ישראל להחזיק הספר "אור לישרים" הנ"ל בביתו, כי עובר הוא משום 'אל תשכון באוהליך עולה'"[1]

אדמו"ר הרש"ב במכתב לגביר ישעיה ברלין כותב אדמו"ר הרש"ב אודות המכתב הזה:"ומה שהמליץ פער פיו אין ליתן לב על זה, כי בעת שכתבתי את המכתב ידעתי שהכלבים ינבחו ויצעקו מרה, ואני הסכמתי על זה באשר ראיתי גודל הנחיצות בזה שנוגע ליסוד וקיום הדת אשר המהרסים חותרים חתירה תחתיה"[2].

בעקבות לחץ שהפעיל הרב חיים עוזר גורודזי'נסקי והרב מאיר נח לוין, ביטל רב העיר וילנה את מכתבו נגד הספר "אור לישרים" [1].

הספר נדפס בשנת תר"ס בקובנה, על ידי ר' שלמה זלמן לנדא ור' יוסף רבינוביץ'.

תוכן הספר[עריכה]

הספר כולל מאמרים ארוכים מאת המחברים הרב לנדא והרב רבינוביץ'. בהם הם שוטחים את עמדתם, עמדת היהדות החרדית נגד הציונות.

בהמשך מובא מכתב מאת כל חברי המערכת אל רבי אליהו חיים מייזל, רב העיר לודז'.

לאחר מכן מובאים מכתבים מאת גדולי ישראל בעניין הציונות, מכתבים אותם שלחו אל חברי המערכת. המכתב הראשון מהרב מייזל עצמו, השני מרב העיר קרלין רבי דוד פרידמן. שכתב בחריפות: "דעתי בענין זה ידוע, אשר אחשוב שיטה זו כשיטת הש"צ שר"י (ראשי תיבות: שבתאי צבי שם רשעים ירקב) ורמיסת ברגל כל קודש.". המכתב השלישי הוא מהגאון רבי חיים מבריסק. הרביעי הוא מהגאון הרוגאצ'ובער רבי יוסף רוזין, שהתפלפל במכתבו אודות כך שציון אינו כלל כינוי לירושלים, והביע את מחאתו נגדם. החמישי התקבל מרבי אליקום שלמה שפירא מהורדנא.

מכתבו של אדמו"ר הרש"ב[עריכה]

המכתב השישי והחריף ביותר בספר, התקבל מאדמו"ר הרש"ב.

הרבי תקף את הציונות בטיעונים מעשיים, הוא הכריז שמדובר בחלום שווא של היהודים הציוניים. שטח את משנתו נגד שיתוף פעולה כל שהוא איתם, דבר שגם הוביל לפרישתו מאגודת ישראל, ווהודיע שאם הם יצליחו במזימתם, הרי יגרם מכך אסון לעם ישראל. בגלל תגובת אומות העולם, ובגלל החילוניות שאפיינה את ראשי הציונות: "ואם חס וחלילה יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותם בשיקוציהם ומעלליהם הרעים, ויאריכו בזה את אורך הגלות." הרבי הוסיף ואמר שהציונות מסוכנת יותר מההשכלה וההתבוללות, משום שהציונים רואים את עצמם כיהודים כשרים, אף על פי ש"כל דתם היא לאומיות".

הסיבה המרכזית, כפי שעולה מן המכתב, שבגללה התנגד אדמו"ר הרש"ב לציונות, היא מכיוון שבכך הם מנסים לדחוק את הקץ. במכתב מוזכרים לראשונה שלוש השבועות כטענה נגד הציונות. וכך כתב: "גם השלמים עם ה' ותורתו... בהָגלות הזה עלינו לצפות לגאולתנו וישועתינו של הקב"ה שלא ע"י בשר ודם... וכל שכן בכוחות ובתחבולות גשמיים, דהיינו לצאת מהגלות בכח הזרוע אין אנו רשאים."

המשך הספר[עריכה]

המכתב השביעי הוא מכתבו של רבה של אנגליה רבי נפתלי אדלר, לצד מכתבו הקצר מובאת דרשתו בעניין הציונות, אותה נשא באנגליה. המכתב השמיני הוא מכתבו של הרב אלעזר אטלס מביאליסטוק. לאחר מכן מובא מאמרו של הרב אטלס בשם "המספרים והסופרים". ולבסוף מאמר אחרון מאת המחברים. מאמר נוסף עליו חתום ישראל דב פרומקין מירושלים. ומאמר אחרון בעניין מאמרו של פרומקין, עליו חתומים "שלומי אמוני ישראל מדווינסק".

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. 1.0 1.1 "בין גלות לגאולה" עמ' 10
  2. אג"ק, ח"ג, קכ"ה