שינה

שינה (דורמיטא בארמית) היא מצב בו גוף האדם נמצא במנוחה והחיות הגלויה של הגוף מסתלקת ממנו. בזמן השינה המודע של האדם (השכל שלו) אינו מתגלה בשיא כוחו (אלא באופן של "מקיף"), ורק תת ההכרה של האדם מתגלה. במהלך השינה הגוף מתרענן וצובר כוחות למשך היום הבא. כחלק מהתרעננות זאת מופיעים גם החלומות.

בתורת הקבלה והחסידות "דורמיטא" מכנה מצב בו פנימיות התחתון עולה למעלה, ובכך משאירה למטה רק את החיצוניות.

בשעת השינה מתבצע תהליך של הסתלקות וקבוץ החיות מן הדם - הוא הנפש - לתוך הלב ונסתם הכל בתוכו, שאין מתפשט ממנו פנימית החיות רק "קיסטא דחיותא" (חיות מועטת) וחיצוניות, ודוקא אז הוא גילוי והתפשטות חיצוניות החיות, כמו למשל כח הזן וכח המעכל שבנפש שהן בחינות חיצוניות לגבי כח השכל והמדות וראיה ושמיעה. והתפשטותן עיקרן בשעת שינה, שבשעה שאינו ישן ומאיר השכל אז כח המעכל והזן אינן בהתפשטות כל כך מצד התכללותן בכח השכל כנר בפני אבוקה ולכן מעכב התפשטותן, אבל בשעת שינה שמסתלק ממשלת כח השכל, אז הן מתפשטין ואז הקיבה מעכל ושולח אל הכבד כו'. וכח הזן והמעכל והדוחה וכן הכחות חיצוניות ותחתוניות שבנפש.

בהלכה

קודם השינה נוהגים לומר קריאת שמע שעל המיטה וברכת המפיל, ולאחריהן אין לדבר. הרמב"ם כתב בספרו שצריך להתפנות לפני השינה ולאחריה.

מקובל מפי חסידים שלפני השינה מקפידים על סדר של מעשה דיבור ומחשבה: מכינים נטילת ידיים על יד המיטה - מעשה, אומרים קריאת שמע שעל המיטה - דיבור, ולאחר ברכת המפיל חושבים תניא בעל פה עד שנרדמים - מחשבה.

וקימה בסדר של מחשבה דיבור ומעשה: כשמתעוררים, חושבים על כך שמלך מלכי המלכים ניצב עליו - מחשבה, אומרים מודה אני - דיבור, ונוטלים ידיים - מעשה.

השינה שהאדם נצרך לה, היא שליש היממה - שמונה שעות.

הגלות

הגלות נמשלה לשינה, כמו שבשינה ישנו באדם כל הכחות הקיימים בו בשעה שהוא ער, רק שהם בו בהעלם והסתלקות אל עצמות נפשו, כמו חושי הראיה ושמיעה, כך הגלות נמשל לשינה, וכמו שדרשו "אני ישנה" - בגלותא.

הנמשל הוא בכך שבזמן הגלות אין מאיר חוש הראיה הרוחני כמו שכתוב "אותותינו לא ראינו", שאינו מאיר בגילוי בחינת ראיה שהוא בחינת נבואה כמו בזמן שבית המקדש קיים שהיה מאיר בחינת נבואה באספקלריא המאירה או שאינה מאירה. אלא שבכל זאת היה מאיר בהם נבואה אבל לא בבחינת ראיה.

בחינת שינה שייכת רק לגבי ספירות זעיר אנפין, אבל לגבי עצמות ומהות הקב"ה בעצמו לא שייך ענין זה כמובן, כמו שנאמר "ולבי ער", לבי הוא קוב"ה וכמ"ש צור לבבי וחלקי אלקים לעולם, שהקב"ה נקרא צור לבבי, וכמו שכתוב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, שאין שייך שם שינה כלל.

בעבודה

בעבודה ענין שינה זהו שאף על פי שישנו כל הכחות בהעלם, דהיינו שאף על פי שנפש האדם משכלת ומתבוננת בגדולת אור אין סוף ב"ה שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין ערוך אליו כו' וכולא קמיה כלא חשיבא, ואי לזאת תכלה אליו הנפש ממש בבחינת ביטול ממש להיות גילוי אור אין סוף למטה כמו למעלה, - מכל מקום עכשיו "אותותינו לא ראינו" שאינו נראה ונגלה גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין בבחינת גילוי ממש בנפש האדם להיות התפעלות הנפש כו', מחמת שאינו מאיר בגילוי, אך אעפ"כ ולבי ער היינו בחינת פנימיות הלב בחינת רעווא דרעוין, שם הוא מאיר בגילוי בחינת אור אין סוף ממש.

ענין זה נמשל לאריה שעליו נאמר - כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, היינו שאף על פי שכרע שכב דהיינו בגלותא שהוא בבחינת שינה, מכל מקום הוא כארי ששוכב, וכמו שאנו רואים שאף על פי שהארי ישן מכל מקום מתייראין ממנו להגיע אליו, כך נשמות ישראל אף על פי שאני ישינה אך מכל מקום ולבי ער.

דורמיטא בראש השנה

כחלק מתהליך הנסירה שבו נעשית המלכות פנים בפנים, חייבת להיות הסתלקות המוחין מזעיר אנפין על מנת שהמוחין דגבורות יבואו לספירת המלכות על ידי הבינה ושלא על ידי זעיר אנפין, ומצב זה נקרא דורמיטא. החזרת המוחין לתוך זעיר אנפין נעשית בהדרגה בעשרת ימי תשובה המכוונת כנגד החזרת המוחין לעשרת הספירות של זעיר אנפין.

סיבת השינה

בנוגע לעצם הצורך בשינה, מסביר הרבי שזה בשביל שכל עבודת האדם במשך היום תתעלה למדריגה גבוהה יותר על ידי זה שהנשמה משתחחרת למשך זמן מהגבלות הגוף.

בנוגע לטעם לכך שזמן השינה הוא כל כך הרבה זמן במשך היום, הסביר הרבי בהתוועדות שבת חזון תש"נ כי הטעם לכך שהקב"ה עשה שהאדם יצטרך לישון בכל יום 7-8 שעות ובכך 'לבזבז' למעשה שליש מחייו, זה בכדי שבכל יום תהיה לו הזדמנות ואפשרות 'להתחיל מחדש'.

הרבי הוסיף שבכך רואים את ביאור החסידות על הפתגם ירידה צורך עליה שאין זה רק שהירידה מביאה לעליה, אלא שהיא עצמה חלק מהעלייה, היות והשינה עצמה היא חלק מקיום תכלית כוונת הבריאה.

שעות השינה

אדמו"ר הריי"צ התבטא: "היתכן שהולכים לישון לפני 12:00 וקמים אחרי שש?!".

ובהזדמנות אחרת התבטא שכל אחד מהחסידים מוכרח לקבל על עצמו לא לישון לאחר השעה שבע.

שינה במהלך היום

לגבי השינה במהלך היום ישנם מקורות בספרות התורנית המצדדים לחיוב ולשלילה. הרבי באופן כללי מצדד לשלילה, אם כי באופן פרטי הרבי הורה לחסידים מסויימים לנוח מעט במשך היום^{[דרוש מקור]}.

אצל הרבי

האדמו"ר הריי"צ אמר על הרבי, שמעולם אינו ישן ב-4 לפנות בוקר, או שעוד לא הלך לישון, או שכבר קם.

בהזדמנות מיוחדת התבטא הרבי על עצמו: "כאשר אני יודע שיהודים ממתינים לתשובותי - אינני יכול לישון", וכאשר ניגשו אליו כמה מזקני החסידים וביקשו ממנו להקפיד יותר על שעות השינה לטובת בריאותו הגיב: "כיצד אני יכול לשון כשליהודי באוסטרליה אין פרנסה?!", ובהזדמנות אחרת אמר לחסיד: "אני לא ישן כי אני דואג לך ולעוד יהודים, אבל מדוע אתה אינך ישן?", וכאשר מנחם בגין שאל את הרבי מדוע הוא לא ישן השיב לו הרבי 'כי אחרים ישנים'.

ראו גם

• שינה בסוכה
• שינה בשבת תענוג
• חלום

קישורים חיצוניים

• הרב יוסף שמחה גינזבורג, סדר קריאת שמע על המיטה, עומר, תשס"א.
• מה קורה ליהודי בשעת השינה שיחת הרבי

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==