גלות

גלות הוא מצב בו בני ישראל אינם יושבים על אדמתם - ארץ ישראל, ונתונים תחת שעבוד האומות; וכן בית המקדש אינו בנוי. מבין הגלויות חמורה במיוחד הגלות הנוכחית והאחרונה, שהתארכה יותר מכל הגלויות.

תורת החסידות שמה את הדגש על משמעותה הפנימית והעיקרית של הגלות - הגלות הרוחנית, גלות השכינה - כאשר האור האלוקי אינו גלוי אלא נמצא בהסתר. בהתאם לכך, מתבארת עבודת בני ישראל בגלות כשליחות עליונה לברר את הניצוצות ולגלות את האור האלוקי שוב ביתר שאת. כאשר עבודה זו מושלמת, מגיעה עת הגאולה האמיתית והשלימה - אז יתגלה אור ה' בעולם בשלימות.

בשיחותיו מבאר הרבי פעמים רבות, מהיבטים שונים, עד כמה מצב הגלות הינו מופרך ועד כמה הכרחי סיומו המיידי בגאולה האמיתית והשלימה.

ענין הגלות ברוחניות

בזמן הבית, כאשר האור האלוקי האיר האור האלוקי בפנימיות ובגלוי בבית המקדש, ויהודי היה יכול לראות את הקדושה בגלוי כמו ראיה ממש (כמאמר רז"ל "כשם שבא לראות כך בא ליראות"). ואילו בזמן הגלות האלוקות נמצאת בהסתר ולכן העולם נראה כמציאות בפני עצמו.

האור האלוקי המאיר בזמן הגלות, הוא אור מקיף, שהשפעתו על העולם אינה באופן ישיר, ולכן הוא אינו מורגש. זו הסיבה לכך שבזמן הגלות נמצאים בני ישראל בשפל ולא נכרת מעלתם - כיון שכאשר ההשפעה היא באופן מקיף, לא נרגש ההבדל בין עליון לתחתון. ולכן גם בזמן הבית - כאשר ההשפעה היתה באופן פנימי - יהודי שעבר על כרת ומיתה בידי שמים הפסיק לקבל את חיותו, אך בזמן הגלות יכול יהודי עובר עבירה לקבל חיות ושפע בעולם הזה.

לכן מצב הגלות נקרא "שינה" למעלה (כביכול) - כיון שבזמן השינה לא נרגשים כוחותיו הפנימיים של האדם, והחיות שלו היא רק באופן מקיף. בזמן השינה גם לא ניכרת מעלת המוח שבראש על שאר האברים.

מכך נגזר הבדל משמעותי בין אופן עבודת ה' בזמן הבית, לעבודה בזמן הגלות: בזמן בית המקדש - כאשר יהודי ראה אלוקות בגלוי - היה בכוחו לעבוד את ה' מתוך ביטול פנימי, היינו, שבמוחו הוא מבין ובלבו הוא מרגיש את הצורך לעבוד את ה'. ואילו בזמן הגלות - כאשר אין ראיית אלוקות - העבודה יכולה להיות אך ורק מתוך ביטול חיצוני, היינו, שהיהודי שומר על עצמו מלעבור בפועל על רצון ה', אולם במוחו וליבו הוא אינו חדור בביטול ועבודתו נעשית בקרירות.

מסיבה זו נמשלה הגלות לעיבור (והגאולה ללידה): כיון שעל העובר אמרו חז"ל "למה הולד דומה במעי אמו - לפינקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת . . ופיו סתום וטבורו פתוח". כאשר ראשו של הולד בין ברכיו, הוא אינו יכול לחשוב, להרהר ולראות. בדומה לכך גם בני ישראל בזמן הגלות לא יכולים לראות אלוקות. "פיו סתום וטבורו פתוח", היינו שהולד אינו יכול לאכול את מזונו דרך הפה ולהזין בכך את המוח והלב, אלא המזון נכנס דרך הטבור ומזין אך ורק את אברי הגוף. בדומה לכך, "מזונם" של בני ישראל בזמן הגלות - קיום המצוות - אינו מזין את הלב והמוח, ידיעת ה' ואהבתו, אלא נעשה בצורה טכנית בלבד.

מהותה ומטרתה הפנימית של הגלות

בחסידות מבואר רבות, כי אף שהגלות נראית כירידה גדולה והסתר פנים - לאמיתו של דבר הסתר זה אינו אמיתי. זאת כיוון שכל מטרתו היא להגיע לעלייה הגדולה של הגאולה, ויתירה מזו, כבר הגלות עצמה מהווה שלב בעלייה.

זהו ההסבר לכך שברגע הראשון של החורבן, אומרים חז"ל שכאשר נכנסו הנכרים לקודש הקדשים ראו את ארון הברית כאשר הכרובים פניהם איש אל אחיו - זאת למרות שבזמן שעושין רצונו של מקום, רק אז הכרובים פניהם איש אל אחיו. מכיוון שבשעת החורבן האירה בקודש הקדשים מהותו האמיתית של החורבן והגלות, שהיא גילוי הקשר הפנימי ביותר של בני ישראל והקדוש ברוך הוא. בדוגמת מאמר חז"ל שחייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך.

כמה וכמה משלים הובאו לענין זה בחסידות:

• זריעה - כשם שכאשר זורעים את הגרעין, הוא נטמן באדמה ונרקב, אך על ידי זה צומח הרבה יותר - כך עבודת בני ישראל בגלות היא הזריעה המביאה את צמיחת הגאולה.

• השפעה מרב לתלמיד - כאשר רב מלמד את תלמידו, עלול להיות מצב שבו נופל לרב רעיון חדש ועמוק. על מנת שיוכל להעביר את הרעיון לתלמיד כראוי, עליו לעצור את שטף הלימוד וההשפעה לתלמיד, ולהתרכז בקליטת הרעיון החדש שנפל במוחו. וככל שהרעיון עמוק יותר, כך הפסק ההשפעה ארוך יותר; אך הפסק זה בהשפעה הוא חיצוני, ולאמתו של דבר, הוא מראה על אהבתו של הרב לתלמיד ורצונו להעביר לו את הרעיון העמוק יותר.

• מסחר - כשם שהסוחר מפזר את כל כספו על מנת להגיע לרווח גדול בהרבה, כך פיזור בני ישראל בגלות הוא על מנת להגיע לרווח הגדול של הגאולה.

העבודה בזמן הגלות

ערך מורחב – עבודת הגלות

כל הגילויים הרוחניים והגשמיים להם יזכו עם ישראל בגאולה, "תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות". לפי שעבודת ישראל בגלות, הן בגלות זו האחרונה והן בכל הגלויות, היא זו שממשיכה את הגילוי שבא לאחריה בגאולה. אולם ישנה ייחודיות בעבודה בגלות הרביעית - האחרונה - שממנה באים לגאולה האמיתית והשלימה, מאחר שאמרו חז"ל: "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה". הרי מובן שבגמר העבודה והבירורים של גלות זו, תגמר ותסתיים גם מטרת ותכלית כל הגלויות (שהרי הגאולה מגלות זו היא גאולה שאין אחריה גלות). מובן על פי זה, אשר עבודתנו זו, המביאה לגמר הגלות הרביעית והגאולה שלאחריה - פועלת עילוי גם בשלש הגאולות הקודמות.

גולה וגאולה

'גולה' ו'גאולה' מורכבים מאותן האותיות, וההבדל ביניהם הוא רק האל"ף.

עניינה של הגאולה הוא רק להכניס את האל"ף, אלופו של עולם - הקב"ה, בתוך הגולה - גלות. הגאולה לא תבטל את הגלות - כל הדברים הטובים שישנם בגלות ישארו גם בגאולה, אלא שעניינה של הגאולה הוא לגלות את החיובי שבכל דבר בעולם, איך כל דבר גשמי מגלה את הקב"ה בעולם.

לכן מדגיש הרמב"ם שאין מלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ואין עניינה של הגאולה לשנות את טבע העולם, אלא רק להביא לשלימות קיום התורה והמצוות "ככל מצוותה האמורה בתורה", ובאופן הכי נעלה.

משום כך פוסקים רוב גדולי ישראל, חכמי הקבלה ותורת החסידות, כי תכלית השכר אינו לנשמות בגן עדן, אלא דווקא לבני ישראל כנשמות בגופים בעולם התחיה, כיון שתכלית הבריאה היא הגילוי בגשמיות דווקא, לאדם גשמי בעולם גשמי.

לקריאה נוספת

• מגולה לגאולה, חלק ראשון - "גלות"

ראו גם

• עבודת הגלות
• סיום עבודת הגלות
• עקבתא דמשיחא