ספירת העומר

ספירת העומר (מקורות עיקריים)
מקרא	פרשת אמור כג, טו-טז; פרשת ראה טז, ט
תלמוד בבלי	מנחות סה, ב - סו, א
משנה תורה לרמב"ם	הלכות תמידין ומוספין ז, כב-כה
שולחן ערוך	אורח חיים סימן תפט; בשולחן ערוך אדה"ז
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קסא, ספר החינוך מצווה שו
מאמרים	לקוטי תורה אמור ד"ה וספרתם והמאמרים שאחריו; במדבר ד"ה וספרתם והמאמרים שאחריו; סידור עם דא"ח - שער הל"ג בעומר, שער חג השבועות; דרך מצוותיך מצות הקרבת וספירת העומר; ספר המאמרים ימי הספירה
שיחות	ראו שערי המועדים - ספירת העומר

ספירת העומר היא מצווה מהתורה - לספור כל יום במשך 49 הימים שבין חג הפסח לחג השבועות, את מספר הימים שעברו מאז הקרבת קרבן העומר, שהוקרב ביום השני של חג הפסח - "ממחרת השבת". ביום החמישים של הספירה, חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך, על שם שבעת השבועות של הספירה. ספירת העומר היא גם כינויה של תקופה זו, שבה חלה מצוות הספירה.

ספירת העומר בסידור תהלת ה'

מצוות הספירה

המקור למצווה הוא בציווי התורה:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם

— אמור כג, טו-טז

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת

— דברים טז, ט

הספירה מתחילה מהיום שלמחרת חג הפסח, המכונה בתורה "ממחרת השבת", הוא יום ט"ז בניסן - היום שבו מקריבים בבית המקדש את עומר התנופה, וממנו ואילך מותרת אכילת התבואה החדשה. מיום זה ואילך חובה על כל יחיד ויחיד לספור את הימים ואת השבועות, עד ליום האחרון - ה' בסיוון, ערב חג השבועות.

רקע

לפי פירוש שהביאו רבים מהראשונים, מקורה הראשוני של ספירת העומר החל כאשר הבטיח משה רבינו לבני ישראל שלאחר היציאה ממצרים "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה", הם עתידים לקבל את התורה על הר סיני. כאשר שמעו בני ישראל שקבלת התורה תהיה בעוד חמישים יום, התמלאו בתשוקה לקבל את התורה, וכל אחד ואחד ספר את הימים בציפיה לקבלת התורה המיוחלת. בהמשך לכך נקבעה ספירת הימים שבין פסח לשבועות כמצווה מן התורה.

לאור זאת מבארים גם את משמעות המצווה בזמננו, כביטוי לתשוקה הנוכחית שלנו ליום קבלת התורה. בלשון ספר החינוך:

נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד בלבינו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא

בימינו

ישנן דעות האם מצוות ספירת העומר בימינו - כאשר אין בית המקדש, ולא קרבן העומר - הינה מן התורה או שהיא רק מדרבנן, זכר למקדש. בשולחן ערוך לאדמו"ר הזקן מביא את הדעות לכאן ולכאן, ומכריע שהעיקר כדעות שהמצווה בימינו היא מדרבנן.

בכך הוא מסביר גם את המנהג לבקש מיד לאחר ספירת העומר "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו, אמן סלה" - כיון שהספירה עכשיו היא רק מדרבנן זכר למקדש, "לפיכך מתפללין שיבנה בית המקדש ונקיים מצווה כתיקונה".

בביאת המשיח

כיון שהספירה כיום הינה, כאמור, רק זכר למצווה השלימה כאשר בית המקדש קיים - מתעוררת שאלה: מה יקרה אם משיח יבוא באמצע ספירת העומר? הרי מרגע שבא המשיח הופכת הספירה להיות ספירה חדשה מבחינה מהותית, ולכאורה אי אפשר לראות בה המשך לספירת הימים הקודמים. הרבי מכריע ואומר: כי מרגע שבא המשיח הופכת הספירה להיות כהלכתה, למרות שלא הקריבו את קרבן העומר, משום שלא נאמר בתורה לספור "מהקרבתכם את העומר", אלא "מיום הביאכם את העומר". כלומר, מהיום המיועד להקרבה (ובתנאי שקיימת אפשרות להקריב). לכן ברגע שנוצרה מציאות שמאפשרת להקריב את העומר (בזמנו), למרות שבפועל לא הקריבוהו - נחשבת הספירה מאותו רגע ספירה מהתורה.

הרבי גם מצטט את הכרעתו ההלכתית של הרב ממונקאטש לפיה נוכל לברך בהמשך הספירה. ההכרעה מבוססת על דברי הרדב"ז (רבי דויד בן זמרה), כי חלק ממהותה של מצוות הספירה היא "תספרו חמישים יום" - להגיע אל היום החמישים, חג השבועות - ומבחינה זו אין שום בעיה להחשיב את הספירה שלאחר ביאת המשיח כהמשך לספירה שלפני כן, שגם היא הייתה כדי להגיע אל היום החמישים.

בקבלה ובחסידות

ספירת העומר היומית מופיעה במסך אוטובוס אגד

בתורת החסידות מתייחדים ביאורים רבים למשמעותם של ימי ספירת העומר והעבודה הרוחנית שלהם. תורת החסידות שמה את הדגש על עבודת ימי הספירה כחלק מתהליך כולל שמתחיל בחג הפסח ונמשך עד לחג השבועות, מתן תורה:

בזמן יציאת מצרים היו עם ישראל שקועים בתוך טומאת מצרים ולא היו זכאים לגאולה בכח עבודתם האישית. הגאולה הגיעה רק בכח האור העליון שהאיר להם מלמעלה, כלשון ההגדה של פסח: "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם", בלי להתחשב במצבם האישי. מכיוון שההשפעה של גאולת מצרים הגיעה רק מלמעלה, היא לא פעלה שינוי פנימי ומהותי בנפש הבהמית של בני ישראל, והרע שלהם נשאר בתוקפו. לשם כך הגיעו ימי הספירה, בהם נדרשו בני ישראל לזכך את עצמם ולתקן את מידותיהם בעבודה אישית, ולא רק בכח הסיוע מלמעלה. לאחר עבודת בני ישראל במשך ימי הספירה, היו שני המעלות: הן של הגילוי מלמעלה, והן של עבודת בני ישראל מלמטה - וכך יכלו בני ישראל לזכות לגילוי של מתן תורה, שחיבר בין עליונים ותחתונים ושילב את מעלת האור העליון יחד עם ההשפעה הפנימית על מציאות התחתון.

בהתאם לכך היא גם העבודה כיום בימים אלו: חג הפסח הוא זמן בו מקבל כל יהודי גילוי נעלה מלמעלה בלי יחס למצבו האישי. לאחר מכן הוא נדרש לעבוד ולתקן את מידותיו בעבודה אישית ומתמשכת במהלך ימי הספירה, וכך להגיע מוכן ומזוכך לקבלת התורה.

על פי הסבר זה מבוארת בחסידות גם הסיבה לכך שקרבן העומר מגיע משעורים - מאכל בהמה, בשונה משאר המנחות שמגיעות מן החיטים - מאכל אדם: כיון שענינם של ימי ספירת העומר הוא לברר את הנפש הבהמית.

תיקון המידות

על פי תורת הקבלה, שבעת השבועות של ספירת העומר מקבילות לשבעת המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. בכל שבוע, מזדככים עם ישראל בבירור ובתיקון מידה נוספת: השבוע הראשון מוקדש לבירור מידת ה'חסד', השבוע השני לבירור מידת ה'גבורה', וכן הלאה. שבעת הימים בכל שבוע מקבילים לחלקים הפרטיים שבכל מידה, כפי שהיא עצמה מורכבת בפרטיות משבעת המידות - כך שבשבוע הראשון לספירת העומר, המוקדש לבירור מידת החסד, מבררים ביום הראשון את מידת ה'חסד שבחסד', ביום השני את מידת ה'גבורה שבחסד' וכן הלאה. כך שבסיומם של ארבעים ותשעת ימי הספירה, נמצאים בני ישראל לאחר השלמת בירור המידות כולן לפרטיהן, וזו ההכנה הנדרשת לקבלת התורה בחג השבועות.

בכמה ממאמרי החסידות מבוארת המשמעות של המידות לפרטיהן - איך כל מידה מורכבת וכלולה מכל שאר המידות, וכיצד מתבטא כל פרט ופרט הן כפי שהוא בנפש הבהמית והן כפי שהוא צריך להיות על ידי התיקון, בנפש האלוקית.

על פי הקבלה ימים אלו נחשבים לימי דין ואלו ימים של חשבון נפש שהם למעשה הכנת הנשמה לקראת מתן תורה^{[דרוש מקור]}.

טעם הספירה בלילה

הטעם שבספירת העומר היום הולך אחר הלילה, מבואר בספרים שתוכן ספירת העומר הוא עבודת האדם "לספר" מלשון "ספירות ובהירות", והיינו להאיר ולזכך את המדות באור הקדושה (ראה לקוטי תורה במדבר טז, ד'היום יום' י אייר). ואם כן, תחילה בא הלילה, שהן המדות לפני ה"ספירה" וה"זיכוך", ועל ידי העבודה בספירת העומר מאיר אור הקדושה, ומגיע הבוקר.

אבילות בימי הספירה

בעקבות אסונות שאירעו לעם היהודי בימי הספירה, כמו מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, הפכו לימים שנוהגים בהם מקצת אבלות. על פי התלמוד סיבת מותם הייתה משום ש"לא נהגו כבוד זה בזה".

הזמן בו נוהגים מנהגי האבילות בתקופת ספירת העומר נתון במחלוקת, האם הוא רק ממחרת החג ועד ל"ג בעומר, או מראש חודש אייר ועד ערב חג השבועות, לפועל מנהג חב"ד להחמיר ולנהוג לחומרא כשתי הדעות, ולנהוג במנהגי אבלות החל ממחרת היום האחרון של חג הפסח, ועד (לא כולל) ערב חג השבועות. במהלך תקופה זו ביום ל"ג בעומר (ח"י באייר) - אין מתאבלים.

• אין מתחתנים. שידוכים, לעומת זאת, מותרים.
• לא מסתפרים.
• לא רוכשים ביגוד חדש הגורם שמחה.
• אין מברכים שהחיינו על פרי חדש, מלבד ביום השבת, ובל"ג בעומר, אמנם, אלה הנוהגים לברך גם בימי הספירה - בוודאי אין למנוע מהם כיון שנהגו בכך, ואדרבה - ימשיכו ויברכו.
• נמנעים משמיעת מוזיקה.
• נוהגים להרבות בלימוד התורה. מנהג חב"ד הוא ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה, דף ליום, מכיון שיש בה מ"ט דפים כימי הספירה. לכאורה יש מסכתות נוספות עם מ"ט דפים כמו מסכת שבועות אז למה הרבי בחר דווקא את מסכת סוטה? לתשובה מדהימה עיין בתורת מנחם שנת תשי"ט יום ב' דחג השבועות סעיף כ"א.

בביאת המשיח, תתבטל האבילות בספירת העומר וימים אלו יהפכו לשמחה.

קישורים חיצונים

• אדמו"ר הזקן, שולחן ערוך אורח חיים סימן תפט, הלכות סדר תפילת ליל שני של פסח וספירת העומר באתר ספריית חב"ד ליובאוויטש
• שערי המועדים - ספירת העומר, לקט ביאורי הרבי בנושאי ספירת העומר וימי הספירה
• מאמרים ורעיונות על ספירת העומר -
• דיני ימי ספירת העומר הרב יקותיאל פרקש
• ספירת העומר בשייכות לגאולה הרב יוסף יצחק וילשנסקי
• זלמן קרזנובסקי, ספירה מהפכנית, סקירה מקיפה על הקשר בין ספירת העומר לגאולה, בתוך שבועון בית משיח
• מכון הלכה חב"ד, תרשימים: דיני הספירה  •  דיני ומנהגי ימי הספירה
• מנהגי אבלות בספירת העומר: שיעור עם הרב שמעון פרבר  •  חלק שני
• שיעור מקיף מהרב סגל על הלכות ספירת העומר - מצוותה וגדרה
• 'ספירת העומר' באור החסידות: שיעור מרתק עם הרב יוסף יצחק אופן, באתר 'לחלוחית גאולתית'

הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.