תהלים ק"א

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

תהלים ק"א

א: לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד־וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ יְ־הוָ־ה אֲזַמֵּרָה: ב אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם־לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי: ג: לֹא־אָשִׁית לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר־בְּלִיָּעַל עֲשׂה־סֵטִים שָׂנֵאתִי לֹא יִדְבַּק בִּי: ד: לֵבָב עִקֵּשׁ יָסוּר מִמֶּנִּי רָע לֹא אֵדָע: ה: (מְלָושְׁנִי) [מְלָשְׁנִי] בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ־עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אוֹתוֹ לֹא אוּכָל: ו: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי־אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי: ז: לֹא־יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עשֵׂה רְמִיָּה דּבֵר שְׁקָרִים לֹא־ יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי: ח: לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל־רִשְׁעֵי־אָרֶץ לְהַכְרִית מֵעִיר־יְ־הוָ־ה כָּל־פּעֲלֵי אָוֶן:

תהילים ק"א הינו המזמור הק"א (ה-101) שבספר התהלים. במזמור זה מבואר כיצד דוד המלך היה מתבודד מבני אדם וכמה מדות טובות וישרות שהיה מתנהג בביתו.

ביארוי רבותינו נשיאינו

לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה: במאמר ד"ה 'גפן ממצרים תסיע'^[1], מסביר הרבי על הפסוק, שמבואר במפרשי התנ"ך, שגם על חסד וטוב הנראה והנגלה אשירה לך, וגם על עניני משפט ודין וחסדים המכוסים אשירה ואזמרה, שזהו למעלה ממזמור הקדוש, מזמור לתודה, שהרי שם ההודאה היא רק על נס שאירע לו, מה שאין כן במזמור הק"א הרי הוא מודה ומשבח ומזמר גם על חסדים המגולים וגם על חסדים המכוסים. וזהו גם מה שכתוב ב׳ הלשונות אשירה ואזמרה, ששירה היא בפה וזמר הוא בכלי.כלומר, שענין השירה הוא בפה ובדיבור בלי המדידה והגבלה של כלים, מה שאין כן זמר הוא בכלי, על דרך ענין המשפט שהוא ענין חסדים המכוסים בלבוש ובכלי. ועל שני האופנים, חסדים המכוסים וחסד המגולים בטוב הנראה והנגלה, הרי הוא משבח להקב"ה. שענין זה הוא על ידי עבודה שהיא בדוגמת הקדמת נעשה לנשמע.
מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל: אדמו"ר המהר"ש מבאר^[2] על הפסוק, כי עיקר הטהרה הוא באש דוקא, להיות כי הוא עיקר המצרף ומלבן. כי זהו מדה במדה וכולי. כי הרי עיקר החטא הוא בבחינת האש זרה שבו, שבוער בקרבו להבת שלהבת עד שגומר מעשה הרע. ולכן בצדיקים וחסידים שבעולם, מצינו שצווח נורא בו עמרם^[3] בכדי להציל את עצמו מזה, הרי שכינה את הרע בשם אש שהוא הוא הבוער בקרבו לכלותו ולהאבידו מדרך הטוב. אדמו"ר המר"ש, שלאו דוקא בכגון דא במעשה שהיה שם, כי אם בכל עניני ציור הרע המקור הוא יסוד האש, שבו שהרי גם בפגמי המוח כמו הגסות שהוא רמות רוחא שעיקר הוא מטמא המוח ורוח החיים שבו, שלכן נקרא בשם רמות רוחא, גבה עינים ורחב לבב^[4] שזהו חב"ד בכלל, ולכן נקרא אבי אבות הטומאה^[5]ועוד, כפי שכתוב מזה במ"א באריכות, הנה גם בזה המביאו לידי זה הוא בחינת האש בו שמצייר בו ציור רע, כלומר, בקנאו את קנאתו^[6] - מדוע גם לו לא ינהגו כבוד כמו לאיש החכם והמצוין במעשיו, הלא גם הוא ביכולתו כמו הנאמר לעיל, וכאשר תבעור בו אש הקנאה ורמות רוחו נקט לו הנה יצא גם לפועל שיכעס ויריב אם זולתו שמלבד האש הבוער בקרבו הנה תצא ממנו אש זרה זו לאכול מכעיסיו, מפני אשר לפי היקוד אש שבקרבו גוזל זולתו אותו במה שניתן הכבוד או שא"ד לזולתו אשר לפי דבריו שלו הוא.
לא ישב בקרב ביתי עשה רמיה דבר שקרים לא יכון לנגד עיני: אדמו"ר הזקן מבאר על הפסוק^[7], כי הפירוש על הפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ"^[8], הוא שבאמת שבת הוא בחינת מתנה - שנותנים אותה לנו מה', רק שאנו צריכים לשמור שלא יפסידו אותה חס ושלום, על ידי איזה קלקול וגרמא בנזקין המונע גילוי זה. כמו אפילו דברים שאדם דש בעקביו, שקר וגסות, וכמו שכתוב, "דבור שקרם לא יכון לנגד עיני - ובגסות אין אני והוא יכולים לדור בעולם אחד".