ביום עשתי עשר תשל"א
ביום עשתי עשר הוא שמו (דיבור המתחיל) של המאמר חסידות אותו אמר הרבי לרגל יום הולדתו, ביום הכנסו לשנת השבעים בהתוועדות י"א בניסן תשל"א. המאמר נערך והוגה על ידי הרבי ויצא לאור לרגל י"א בניסן תשמ"ט יום הולדת השמונים ושבע של הרבי.
התוכן הכללי של המאמר עוסק באפקט וההשפעה שיש לבחירתו של הקב"ה בבני ישראל על בחירתם שלהם בו. תוך כדי כך, ישנה אריכות רבה בדרגות ומניעי הבחירה שיש ליהודי בבחירתו בה', באופן כללי מצטיירות שלש רמות ודרגות בבחירה של היהודי - זו למעלה מזו, כשלקראת סוף המאמר מתקשרות כל הדרגות זו לזו ומוסברת בהן היחסיות וההשפעה של דרגה על רעותה כמין שלשלת.
המאמר התקבל אצל החסידים ביותר, ואצל רבים נחשב מאמר זה למאמר העיקרי הנלמד לקראת יום הבהיר י"א בניסן, למאמר ישנה תפוצה רבה ומידי שנה מודפסים ממנו עותקים רבים ונכתבים עליו ביאורים שונים.
תוכן המאמר[עריכה | עריכת קוד מקור]
המאמר מיוסד בעיקר על שני מדרשי חז"ל. האחד הוא בקשר להקרבת הנשיא לשבט אשר פגעיאל בן עכרן ביום יא ניסן וזה תוכנו:
כל השבטים לשם גאולתן של ישראל ולשם שבחן נקראו שמותם, ואשר נקרא שמו לשם גאולתן של ישראל כמה דתימא ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות, ולשם שבחן כמה דתימא אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו, אין אישורן של ישראל אלא על שבחרו בהקב"ה להיות להם לאלקים והקב"ה בחר בהם להיות לו לעם סגולה, ולפיכך כשבא נשיא אשר להקריב, הקריב קרבנו ע"ש הבחירה שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות, כמה דתימא ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה.
מדרש נוסף הוא המדרש על הפסוק באיכה (ג כד): "חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי",
ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר: משל למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואיפרכין ואיסטרטילוטין והיו גדולי המדינה יושבים באמצע המדינה. חד אמר אנא נסיב דוכסין לגבי. וחד אמר אנא נסיב איפרכין לגבי, וחד אמר אנא נסיב איסטרטילוטין לגבי. היה פקח אחד לשם אמר אנא נסיב מלכא, דכולא מתחלפין ומלכא אינו מתחלף. כן אומות העולם מהן-עובדין לחמה ומהן עובדין ללבנה ומהן עובדין לעץ ואבן. אבל ישראל אינן עובדין אלא להקב"ה הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) חלקי ה' אמרה נפשי - שאני מיחד אותו שתי פעמים בכל יום ואומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.
במשך המאמר ישנו מעין חקירה במהות הבחירה של יהודי בעבודת ה' לעומת האומות העובדים את הבריאה בהתבסס על מדרש זה השני המתאר את צדדי ה"ויכוח" בין ישראל לאומות העולם.
פרק הראשון: מעורר הרבי על היחס שבין בחירת ה' בעמו לבין בחירת עם ישראל בהקב"ה. תמה על המדרש שבעוד עיקר שבחו של אשר הוא על בחירת ישראל, קרבנו - אומר המדרש - היא על שם בחירת הקב"ה. כמו כן שואל הרבי על התואר בחירה שתוכנה בחירה חופשית מבין שני דברים שוים, דבר שלכאורה אינו מתאים ביחס לעם ישראל והקב"ה שאינם בערך לזולתם.
פרק שני: מביא הרבי את המדרש איכה ומקשה על הצורך בפיקחות לבחירה במלך ועל נימוקיו שהמלך אינו מתחלף.
פרק שלישי: המהלך ראשון בביאור ה"ויכוח"; אומות העולם טועים וחושבים כי לגורמי הטבע יש מעלה בהשפעתם או אפילו בחירה ושלטון בטבע, שיטה הגורמת להם לעבוד את גורמי הטבע ולראות בהם את ישועתם. אולם עם ישראל מצד שורשם הפנימי יודעים כי אין בהם אף מעלה ושליטה ועובדים רק את הבורא.
פרק רביעי: על הביאור שבפרק ג טוען הרבי כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם המשל שבמדרש משום שבמשל הבוחרים בשרים אינם טועים בעוד שלפי המשל הבחירה בגורמי הטבע שורשה בטעות. המהלך השני; בחירתן של האומות לקבל השפעה מקליפה היא משום שאינם מעוניינים בעבודה ביגיעה ומעוניינים בהשפעה שאינה מוגבלת לעומת ישראל הרוצים לעבוד את המלך בכל מחיר.
פרק חמישי: המשך הביאור שבפרק ד', ביאור נימוקו של הפקח "דכלהו מתחלפין ומלכא אינו מתחלף" וביאורו, כי טיעון זה משמש כראיה שחיותן של הקליפת אינו מתאחד עמן ולכן הם מקום המוות, בניגוד לחיות הקדושה שמתאחד עמן ועל ידן מתקשרים עם ה"מלך" - הקב"ה.
פרק שישי: בשלב זה של המאמר מסביר הרבי כי לא ייתכן שבחירתם של ישראל נובע משיטה רציונלית הגיונית בלבד, אלא שרשה בבחירת הנשמה, שהתקשרותה עם הבורא היא בחירה עצמית והיא משפיעה על הגיון ושכל האדם לבחור באלקות מטעמים הגיוניים.
פרק שביעי: בפרק זה מבוארת בחירתן של ישראל ברמה עמוקה ודקה ביותר מאשר הביאורים שבפרקים ג, ד. בחירתו של הפקח במלך נובעת מרצונו להדבק במלך עצמו, והיא קיימת גם כשהשרים הינם חלק מעולמות הקדושה והם דרגות גבוהות באלקות הבטלים אליה ומגלים את רוממותה. בקשר לכך מביא את ביאור הבעש"ט על הפסוק: "תפילה לעני כי יעטוף" ותוכן תפילתו היא שלא יתפתה להידבק בהיכלות הפאר של המלך אלא "לפני ה' ישפוך שיחו".
כמו כן פרק זה מתחיל ביאור מעמיק כהמשך לפרק ו שבסופו (פרק יא) יתבאר המעלה והיתרון שהבחירה של הנשמה נמשכת בשכל.
פרק שמיני: מקשר את הבחירה במלך למבואר בחסידות אודות אהבה מסוג "מי לי בשמים" שתוכנה כפתגם שהיה נשמע מאדמו"ר הזקן: "איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין" [תרגום חפשי: איני רוצה מאומה, איני רוצה בגן עדן שלך, איני רוצה את עולם הבא וכיוצא בזה שלך, רוצה אני אותך"] שהחידוש בזה הוא שגן עדן ועולם הבא הם הגילויים הכי עליונים שיש התגלות בתכלית השלימות ולמרות זאת לא רצה בהם אלא רק את הדביקות וההתאחדות המוחלטת בה'.
פרק תשיעי:בפרק זה מקשר הרבי את כל שלשת הביאורים בדקות הבחירה במלך עצמו היא סייג שלא ליפול בבחירה בכוכבים ומזלות משום שהבחירה בגן עדן וכיוצא בזה מאופיינת בכך שהאדם מעוניין להדבק בבורא באופן שישאר במציאותו ו"יקבל" ולא להתבטל בתכלית שבריבוי ההתשלשלות ירצה לקבל ללא חילוק אם ההשפעה באה מהקדושה או ממקום המוות (הביאור שבפרקים ד, ה) פרט נוסף שבבחירה בגן עדן הוא שיש חשיבות למציאות מחוץ לעצמותו שבריבוי ההשתלשלות ייתכן כי יתן חשיבות למציאות בעולם כמו שמש וירח וגורמי הטבע.
פרק עשירי: מבאר כי בכל הביאורים ישנה מאפיין בסיסי אחד - חסרון בזיהוי בדבר אמצעי וטפל כאמצעי, גורמי הטבע הינם רק ממוצעים שעל ידן תימשך ההשפעה, הנותן להם ערך אינו מבחין בכך וחשבן לעיקר, ההשפעות הגשמיות הם לצורך עבודת הבורא.
כך גם כל הגילויים גם הכי עליונים, הם למען השלמת הכוונה העליונה והנותן לאיזשהו עניין ערך וחשיבות הרי הוא חוטא למטרתן ודבר שהוא אמצעי בלבד, מחשיבו לעיקר.
אומות העולם שרשם בחיצוניות הרצון אלא שאינו נרגש בהם לכן אין להם את ה"חוש" להרגיש בדבר אמצעי שאינו עיקר, אבל ישראל שרשם בפנימיות הרצון יש להם את ה"חוש" והפקחות להרגיש בדבר אמצעי, שהוא אינו עיקר אלא רק שבאמצעותו ועל ידו נמשך ונפעל העניין.
פרק אחד עשר: על פי המבואר בפרק עשירי שעם ישראל שרשם בפנימיות הרצון מבאר כי בשל כך יש יתרון בבחירה כשהיא נובעת מצד השכל, היות והשכל הוא כח פנימי לעומת הרצון שהוא כח מקיף ושורש הפנימי הוא בפנימיות הרצון ולכן דווקא בעת שהבחירה נובעת מכח פנימי ולא ממקיף גרידה, מתגלית בנשמה הבחירה כפי שהיא מצד פנימיות המקיף.
פרק שנים עשר:מקשר את הביאור למזמור התהלים פרק עא "למנצח לדוד להזכיר" משל למלך שהיה לו רועה צאן וכשכעס גירש את הצאן ואת הדיר. לאחר מכן כינס שוב את הצאן ולא הזכיר את הרועה, שהביאור בזה הוא שייתכן כי ישוב הרצון לישראל ויכנס את הדיר אבל "הרועה" שעניינו המשכה פנימית לא יהיה נזכר וצריך התעוררות מיוחדת.
פרק שלשה עשר: סיום המאמר; מבאר כי עיקר המעלה היא בחירת ישראל אלא שכפי המבואר במאמר (פרק יא) היא מושפעת מבחירתו העצמית של הקב"ה בהם בפנימיות הרצון לפיכך כשבא נשיא אשר לחזק את בחירתן של ישראל הקריב על שם הבחירה של הקב"ה, ומבאר כי בכחו של כל יהודי לפעול מעין אמירתו של האדמו"ר הזקן שכל רצונותיו יהיו בלא לב ולב ועיקר רצונו יהיה לעשות דירה בתחתונים.
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- הרב חיים לוי יצחק גינזבורג, "בחירתו של הפקח" בהוצאת "ופרצת".
קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- "מאמר ביום עשתי עשר תשל"א", באתר "בית חב"ד"
- מוצאי י"א ניסן (בין מנחה למעריב) - תשל"א, באתר אפילקציית "מפתח"
- ביאורים
- הרב מנחם מענדל אשכנזי, ביום עשתי עשר יום תשל"א מבואר, באתר ביאורים במאמרי רבינו.
- הרב יואל כהן, "הנהגה ניסית והנהגה טבעית" עיון בסוף פרק ג במאמר ביום עשתי עשר תשל"א, בהערות וביאורים תשנ"ז (פרשת בהר-ל"ג בעומר) עמוד 43.
- הרב מיכאל חנוך גאלאמב, "מלכא לא מתחלף" - עיונים במאמר ביום עשתי עשר תשל"א, גליון הערות וביאורים - אהלי תורה, י"א ניסן תשנ"ג.
