הבדלה

הרבי עורך הבדלה ב-770

הבדלה היא ברכה שתקנו אנשי כנסת הגדולה לברך במוצאי השבת, על ההבדלה שהבדיל הקב"ה בין ימים של קודש לימים של חולין.

ברכה זו נאמרת פעמיים במוצאי השבת: פעם אחת בשעת תפילת ערבית בברכת 'חונן הדעת' שבתפילת שמונה עשרה, והפעם השנייה - בעת ההבדלה על כוס יין.

מקור החיוב

על מקור החיוב להבדיל את השבת ביציאתה חלוקות הדעות, ישנם שסוברים שזהו מן התורה מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" ולמדו שצריך לזכור את השבת בכניסתו וביציאתו ולפי דעה זו מה שתיקנו חכמים הוא רק נוסח הברכה. וישנם הסוברים שמקור החיוב הוא מדברי סופרים, משום שהפסוק מדבר בזכירת השבת בכניסתו בלבד.

זמן אמירתה

בשעת תקנת ברכה זו היו בני ישראל עניים, ועל כן לא חייבו אותם חכמים לקנות יין ולברך עליו ברכה זו, ולכן תיקנו אותה בתפילה, לאחר זמן כשהעשירו ישראל, חזרו חכמים ותיקנו לברכה על הכוס, וחוזר חלילה. וכדי שלברכה זו יהיה זמן קבוע שאינו תלוי במצבם הגשמי של בני ישראל, תיקנו חכמים לברך ברכה זו לעולם גם על הכוס אם יכול למצוא ומכל מקום עיקר ההבדלה היא בתפילה.

בברכת אתה חונן

מיקומה בתוך תפילת שמונה עשרה בברכת אתה חונן מוסבר בכך שנתינת החכמה בראשו של אדם, היא הגורמת לו להבדיל בין הקודש ובין החול, וכן משום שזו הברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה שהיא בקשת צרכיו של אדם לאחר ברכות ההודאה, וזהו משום שאסור לאדם לשאול צרכיו במוצאי השבת קודם שיבדיל.

בחסידות מוסבר שזהו משום שהדעת היא הגורמת את עירבוב הרע מהטוב ואת האפשרות להכרה בעירבובו, כמו בחטא עץ הדעת שהאכילה מהעץ הביאה להכרה בין הרע לטוב וכן לעירבוב ביניהם, ולכן הברכה על ההבדלה ביניהם (שזהו עניינו של אור וחושך) נתקנה בברכת חונן הדעת.

בברכה על הכוס

ככל קידושי השבת תיקנו חכמים להבדיל את השבת על היין. את הברכה על הכוס מברכים קודם הברכה על הבשמים והנר, אך קודם ברכת ההבדלה, ונוהגים להקדים כמה פסוקים לסימן טוב. אמנם הידור מצוה הוא לברך ברכה זו על היין, אך אם אין יין אפשר להבדיל גם על חמר מדינה. אף שעיקר ההבדלה היא בתפילה, אך מכיון שחכמים תיקנו גם לברכה על הכוס אין לטעום מאומה עד להבדלה זו. ברכה זו אף שאינה בתפילה, נאמרת ככל הברכות בעמידה.

הברכות הנלוות

בברכה על הכוס מברכים ארבע ברכות וזהו סדרם: יין, בשמים, נר והבדלה.

ברכת ההבדלה

נוסח הברכה שתיקנו חכמים לברך בהבדלת השבת הוא "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה", בנוסח זה מוזכרים ארבע הבדלות שהבדיל הקב"ה.

פירושה

נוסח ההבדלה הוא ענין גדול באמונה בה', וצריך לאמרו בכוונה גדולה ולכוין בו כך:

המבדיל בין קודש לחול: מצות עשה רבה וגדולה, משורשי התורה ועיקריה לדעת ולהכיר שלמרות שהכל נעשה מאת ה', הן הקודש והן החול, הן הטהור והן הטמא, הרי הם באמת הפכים גמורים "זה לעומת זה עשה אלוקים" ויש להיזהר לא להיכשל ברע, ולהבדיל ולהפריש בין הקדש והחול, כהבדל האור מן החשך, והמערב זה בזה, עונשו רב ומחריב את העולמות וקוצץ בנטיעות.

בין אור לחושך: תורה ומצוות נקראים אור, וביטול הדת וחוקיה נקרא חושך, וצריך האדם להבדיל בשכלו הזך בין זה לזה, לבחור בטוב ולמאוס ברע. ואז הוא יזכה בשכר הטוב הצפון לצדיקים, שהוא נקרא אור, להפך מגהינום שהוא חשך וצלמות.

בין ישראל לעמים: ישראל עם סגולה מכל העמים. ואל יאמר אדם שמקרה אחד לישראל ולאומות העולם, כמות זה כן מות זה, כי אין לערב זה בזה; יש להכיר ולידע באמיתות ובנאמנות שלמה שאין חלק הגוי עם הישראל כלל ועיקר, ויתרון זה מזה כיתרון האור מן החשך: נשמתו של ישראל חלק אלוה ממעל והוא נקרא בנו בכורו, ונשמת הגויים מזוהמא וסטרא אחרא, והם נקראים זרים זדים ועושי רשעה, ותקותם מפח נפש.

בין יום השביעי לששת ימי המעשה: צריך להאמין שהוא יתברך ויתעלה ברא את עולמו בששת ימי המעשה וביום השביעי שבת וינפש, ויש הבדל גדול ביניהם כהבדל האור מן החשך, ובזה יכיר האדם וידע סוד מעלת השבת וישמור אותה כראוי, ויזכה לנועם ה' ולבקר בהיכלו.

פירושי הקבלה והחסידות לנוסח

בקבלה ובחסידות מסבירים בדרך נוספת את נוסח ההבדלה:

1) בשבת עוזבים את העולם כוחות הטומאה והרע, ובמוצאי שבת הם שבים אליו ומנסים לחצוץ בין ישראל לאביהם שבשמים.

ארבעה כוחות טומאה ורע קיימים: 1) רוח סערה, 2) ענן גדול, 3) אש מתלקחת, הם שלוש קליפות הטמאות, שהנם כוחות הרע הקשים ביותר, 4) קליפת נוגה - שאינה רע גמור כמו שלוש קליפות הטמאות.

ארבע המשפטים שבהבדלה נותנים ליהודי עוז ותעצומות נפש להצליח במלחמתו מול ארבע כוחות רע אלו, ובלשון הקבלה: ארבע הבדלות כנגד ארבע קליפות.. שהם מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים.. כי בשבתות וימים טובים מתלבש הקב"ה בפאת הטוב שבעץ הדעת.. ובמוצאי שבת מתפשט מהם ומתלבש בקליפות הנזכרות להנהיג העולם ולשמור את בניו.. והמבדיל ביניהם הוא העושה הטוב בעיני ה'".

2) מונח יסוד אומר הספר יצירה, שהמציאות הגשמית מחולקת לשלושה ממדים: עולם - מקום, שנה - זמן, ונפש - בני אדם.

ההבדלה הנעשית במוצאי שבת בין הקודש לחול באה ליצור נתק מכוחות הטומאה בכל הרבדים שבבריאה:

בין אור לחושך - עולם. בין ישראל לעמים - נפש, בין יום השביעי לששת ימי המעשה - שנה.

ברכת הבשמים

תיקנו חכמים להריח בשמים במוצאי השבת, מכיון שבשעה זו יש צער על הסתלקות הנשמה היתירה שישנה בשבת, ועל מנת להשיב את הנפש תיקנו להריח בשמים, וצריך לברך עליהם ככל ברכות הנהנין, רק שמשום שאין זה חלק ממצות ההבדלה אין זה מעכב, ואם לא מצא יבדיל בלי בשמים.

ברכת מאורי האש

בין הברכות אותן מברכים בהבדלה על הכוס, היא ברכת מאורי האש, מכיון שבמוצאי שבת הוא זמן בריאת האש, שבמוצאי שבת, שהיה היום הראשון שהחשיך העולם לאדם הראשון - כי בשבת לא החשיך העולם - חיפש אדם הראשון להאיר את הלילה, ומצא את האש.

ברכת בורא מאורי האש

ארבע אצבעות

לאחר ברכת מאורי האש מביטים על הציפורנים של ארבע האצבעות - חוץ מהאגודל - של יד ימין. סיבת הדבר:

שלושה נביאים - יחזקאל, ישעיה וזכריה - מתארים את הקב"ה יושב על כסא כבוד בעל ארבע רגלים, המוצב במרכבה שבה ארבע דמויות, אלא שיחזקאל ראה "ארבעה פנים גו', פני אדם, פני אריה גו', פני שור גו', פני נשר, וזכריה ראה ארבעה סוסים, גם ההשפעה מגן עדן היא בעלת ארבעה חלקים, ככתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. גם חניית שנים עשר השבטים במדבר, סביב משכן ה', היתה בארבע קבוצות..

בתורת הקבלה מוסבר שבעצם אלו ארבעה כוחות אלוקיים, המכוונים כנגד ארבע אותיות שמו הקדוש י-ה-ו-ה: חסד, גבורה, תפארת ומלכות, והם ארבעה מלאכי עליון: מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל, ומרכבת ה' מוליכה את ארבעת הכוחות הללו לעולם, השפעת שפע אלוקי לכל הנבראים.

לכן מביטים רק על ארבע אצבעות ולא על האגודל: ארבע אצבעותיו של היהודי, מכוונות כנגד ארבעה מיני ההשפעות האלוקיות הנמשכות לעולם, וכשמסתכלים עליהם לאור האבוקה, זוכים לדבוק בהשפעות האלוקיות.

פרטים נוספים בברכת האש

זה ההסבר לפרטים נוספים בברכת האש:

1) משתמשים באבוקה ולא בנר, כי לאבוקה ארבעה גווני אש - שחור (ותכלת), לבן, אדום וירוק - כנגד ארבעה הכוחות האלוקיים, ועליהם מברכים מאורי האש לשון רבים.<REF>מסכת ברכות.}}

2) מסתכלים על יד ימין: כי ימין מסמלת השפעה ונתינה חסד, וזאת המטרה בהבדלה - להוריד את השפע העליון לעולם הזה. יש לציין, כי בכל-זאת מנהג הרבי להביט גם על יד שמאל.

3) מסתכלים רק על גב האצבעות, כי יש שתי מרכבות ה': א) מרכבת פני ה', היא ה"מרכבה העליונה" שבעולמות עליונים, אותה אי-אפשר לראות, ככתוב "ופני לא ייראו". ב) מרכבת אחורי ה', היא ה"מרכבה התחתונה" שבעולמות התחתונים, אותה אפשר לראות, ככתוב "וראית את אחורי".

אצבעות היהודי מכוונות כנגד מרכבות ה': פנים האצבעות כנגד המרכבה העליונה, פני ה'; ואחורי האצבעות כנגד המרכבה התחתונה אחורי ה' - לכן צריך להסתכל רק על גב האצבעות, כי היהודי יכול להתקרב, לראות ולהמשיך רק את המרכבה התחתונה ולא העליונה.

כך או כך אנו רואים את החשיבות העצומה של ההסתכלות בציפורנים, שכן דרכם היהודי מתקרב למרכבה התחתונה של הקב"ה.

מביטים על הציפורניים

המנהג הוא להביט על הציפורנים, והסיבות לכך הם:

1) ציפורנים מסמלות ברכה, שכן הם הדבר הכמעט יחידי בגוף שצומח כל הזמן - הן פרות ורבות לעולם, והגידול הוא סימן ברכה, לכן נהגו להסתכל בהם לסימן טוב בתחילת השבוע.

2) אדם הראשון היה כולו מוקף ציפורן, ורק לאחר שהוא שמע לעצת אשתו וחטא בעץ הדעת, הורידו מגופו את הציפורן, והוא נשאר רק על קצות האצבעות. כשאנו מביטים בציפורנים במוצאי שבת אנו מזכירים את הציפורן המיוחדת שהיתה לאדם הראשון.

דבר זה מרומז בנוסח הברכה (בורא מאורי) האש, כי האש אותיות אשה, והאשה היא שפיתתה את האדם לחטוא. לכן יש נוהגים שהאשה אינה מסתכלת בציפורנים, כדי שלא תזכיר את חטאה.

3) ציפורנים הם האבר הנחות ביותר בגוף, ויש בהם הכי מעט חיות שלכן גם בקציצתם לא חשים כל כאב, וכשמאירים בנר ההבדלה על הציפורנים, פועלים שההמשכה והאור האלוקי יגיע לכל אברי הגוף, עד לאבר הנחות ביותר - הציפורנים.

זאת ועוד: לפי תורת הקבלה והחסידות, ציפורנים מסמלות עיסוקי חולין, כי פעילות האדם בעולם הגשמי היא עם הידיים והאצבעות שבקצותיהם - לכן תחתיהם מצטברת זוהמה וטינופת גשמית ורוחנית (כוחות טומאה) מעיסוקיו בעולם.

ההסתכלות על הציפורנים באור ההבדלה באה להאיר ולקדש גם את עיסוקי החולין, ולתת לאדם כוח להישמר מהדברים האסורים והמזוהמים שבעולם, ובלשון הקבלה: במוצאי שבת מתפשטת טומאה בעולם, ובמיוחד על ראשי הציפורנים, וכאשר מסתכלים עם אור ההבדלה על הציפורנים ומאירים אותם באור הקדושה, דוחים את החושך, ומכניעים ומבטלים את כוח הקליפה, והיא לא יכולה להזיק כל השבוע, לכן מברכים על האש להודות למי שברא את האש הטובה הזו והציל את האדם מכל הצרות.

4) עם ציפורנים יכולים לדקור את הזולת, והכוונה למידות המגונות של הצקה ופגיעה בזולת, בפרט במגע עם הזולת בימי החול, לכן מביטים על הציפורנים לאור ההבדלה, כדי להאיר אותן, שהמגע עם הזולת יהיה עם "ציפורן חיה", כלומר קשר רגשי וחי, באהבה נועם ומתיקות.. קירוב הדעת והרגש פנימי, הנובע מהמידות הטובות שבאדם.

יתכן גם - אומר הרבי, כי לכן אשה אינה מביטה על הציפורנים, שכן מעצם טבעה יש בה יותר מידות טובות, לכן היא אינה זקוקה לאור ההבדלה.

5) בשעת ההסתכלות על הציפורנים מסתכלים גם על שרטוטי הידים שהן "סימן להתברך בו".

נוסח הברכה

ברכת בורא מיני בשמים

א. בתיקוני הזוהר מוסבר מדוע נוסח הברכה הוא מאורי בלשון רבים ולא מאור בלשון יחיד:

משום שישנם שני מיני אישים, אש של האיש, ואש של האשה: אש בתוספת יוד - "אשי" אותיות איש. אש בתוספת ה' - אותיות אשה. וכשיש שני מיני האישים בתוספת י-ה, נמשכת ברכת ה' ואור ההבדלה לאיש ולאשתו, להצלחה ולחיים טובים ומאושרים בשלום בית, לאורך ימים ושנים טובות.

ב. הרבי מסביר מדוע קבעו חז"ל את נוסח הברכה בורא מאורי האש, ולא אורות האש, או אבוקות כלשון חז"ל בכמה מקומות, שזהו משום שנר הבדלה בא להאיר את החשיכה הן חשכת הלילה הפיזי, והן חשכת החולין שבימות החול, וכדי להצליח בפעולה זו, יש צורך דווקא ב"מאור" שהוא בעל עוצמה חזקה באין-ערוך מהאור:

השפעת אור הקדושה על חשכת העולם הגשמי יכולה להיות בשתי דרכים:

1) דחייה וסילוק החומריות הגשמית ומילוי החלל באור קדושת התורה.

2) השארת החומריות הגשמית ומילוייה באור של קדושה. וזה בעצם עבודת היהודי בימות החול - לא להתנתק ולברוח מהעולם הגשמי ולהתבודד בתחום האלוקי רוחני, אלא לצאת אל העולם הגשמי-חומרי ולהביא לתוכו את אור ה'.

לשם כך אנו זקוקים לא רק לאור, אלא למאור, שהוא בעל ההשפעה העיקרית והבלתי מוגבלת, ורק בכוחו אפשר להפוך את החושך לאור אלוקי קדוש, לכן נוסח הברכה הוא מאורי האש, להדגיש את הפעולה החשובה שנעשית על-ידי ובכוח המאור.

המנהג אחר ההבדלה

אחר ההבדלה:

1) מכבים את הנר בשיירי היין.

2) מנהג ישראל לטבול את האצבעות ביין הנותר מההבדלה ואז לגעת עם האצבעות בפנים על העיניים, סגולה למאור העיניים. הרבי נוגע בעיניו לצד האף.

3) הרבי נוהג להריח את ריח עשן הנר, מצלוחית היין בה טבלו את הנר.

4) מברכים ברכה אחרונה.

5) אומרים ויתן לך וגו' עם אדם נוסף.

בכתבי האריז"ל מסופר שאותם הפסוקים של ויתן לך האלהים מטל השמים.. אמרם האריז"ל בכל מוצאי שבת אחר הבדלה בביתו. אבל כשהתפלל בבית כנסת אשכנזי, האומרים ויתן לך בבית הכנסת, אמר עמהם.

הסיבות לאמירת ויתן לך

כמה סיבות לאמירת ויתן לך:

1) כשהשבוע נכנס אומרים פסוקים טובים וברכות ונחמות. כדי להמשיך תחילת ימי החול בפסוקי ברכה ורצון.

2) לסימן טוב בתחילת השבוע.

3) כדי שיתברכו במעשה ידיהם.

4) הנשמות הנמצאות בגהינום יוצאות ממנו בערב שבת והן שבות אליו לאחר צאת השבת, אך לא מיד עם צאתה אלא רק לאחר שהיהודי סיים את ברכת ההבדלה, לכן מאריכים באמירת ההבדלה בתוספת פסוקים אחריה - כדי להאריך לרשעים מלחזור לגהינום.

5) כדי שהפעולה הראשונה - מלשון ראש - של השבוע תהיה בעניני ברכה וקדושה, ולא בעניני חולין.

6) תוכן ברכת ויתן לך - מטל השמים ומשמני הארץ - כולל כל סדר ההשתלשלות, ולכן נוהגים לאומרה מיד לאחר הבדלה, שכוללת כל סדר ההשתלשלות, כידוע שד' העניינים - יין, בשמים, נר והבדלה - הם כנגד ד' עולמות אבי"ע.

בזוהר לא נזכרו רק פסוקי ויתן לך וגו', ברוך אתה בעיר וגו'. אבל נהגו להרבות בפסוקים בזה הסדר: ברכה, גאולה, ישועה, דעת, פדיום, היפוך צרה, שלום. ויש ממעטים ואינם אומרים רק פסוקים טובים... ברכה ושלום, וכן סידר אדמו"ר הזקן בסדור בלי הפסוקים ופדויי ה' ישובון.. כי לא רצה שיזכירו במוצאי שבת יגון ואנחה.<REF>שער הכולל.}}

הרבי אומר שהסיבה שאומרים ויתן לך עם עוד מישהו, כדי שיוכלו לומר ויתן לך - לזולת, ולשמוע ויתן לך - מהזולת.

קישורים חיצונים

שמיעת הבדלה מהרבי