טעם

טעם הוא כינוי לטעמו של דבר גשמי, הטעם מורגש בפה של האדם. מקורו של הטעם הוא בקליפת נוגה.

בחסידות

בתניא נכתב כי אדם שאוכל מזון בגלל טעמו הטוב ובשביל לספק את תאוות גופו אז המזון הולך ישר לשלוש קליפות הטמאות, וזה ממש כאילו אוכל טריפות ונבלות. אך כאשר אדם אוכל מזון כדי להחיות את נפשו ובשביל שיוכל ללעבוד את השם, ולא כדי למלאת את תאוות גופו ונפשו הבהמית, אזי האוכל מגיע לקדושה ונכלל בהקב"ה.

אצל רבותינו נשאינו

ידוע שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את ההרגשה בטעם האוכל, והם אכלו רק כדי לחיות ולא חלילה בשביל משהו אחר. בכמה הזדמנויות דבר זה בלט ביתר שאת אצל רבותינו נשיאנו שאין אצלם את עניין ההרגשה בטעמו הגשמי של המזון.

מסופר שפעם הלך אדמו"ר הזקן לאחד החסידים לסעוד אצלו, ואשת אותו החסיד התבלבלה בין המלח לבין הסוכר, וכך טעם המאכלים היה נוראי, כאשר הגישה האישה את האכל עדיין לא היה ידוע מה טעם האוכל. וכשהגישה את המאכלים לשולחן ובני הבית החלו לטעות הם מיד התחלתלו ולא היו מסוגלים להמשיך לאכול, אך אדמו"ר הזקן המשיך לאכול כאילו לא אירע דבר, ואף שאל את בני המשפחה למה הם הפסיקו לאכול..

גם אצל הרבי היה ידוע את חוסר הטעם הגשמי באוכל. בשבתות נהג הרבי לשים הרבה מלח על הדגים, עד שכמעט ולא ראו את הדג..