טעם

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טעם הוא כינוי לטעמו של דבר גשמי, הטעם מורגש בפה של האדם. בחסידות מובא[1] שהטעם מקורו בקליפת נוגה.

בחסידות

בתניא נכתב[2] כי האדם שאוכל מזון בגלל טעמו הטוב אז המזון הולך ישר לשלוש קליפות הטמאות. אך כאשר אדם אוכל מזון כדי להחיות את נפשו ובשביל שיוכל ללעבוד את השם אז האוכל מגיע לקדושה.

אצל רבותינו נשאינו

ידוע שאצל רבותינו נשיאנו לא היה את ההרגשה בטעם האוכל, והם אכלו רק כדי לחיות ולא חלילה בשביל משהו אחר. בכמה הזדמנויות דבר זה בלט ביתר שאת אצל רבותינו נשיאנו שאין אצלם את עניין ההרגשה בטעמו הגשמי של המזון.

מסופר שפעם הלך אדמו"ר הזקן לאחד החסידים לסעוד אצלו, ואשת אותו החסיד התבלבלה בין המלח לבין הסוכר, וכך טעם המאכלים היה נוראי, כאשר הגישה האישה את האכל עדיין לא היה ידוע מה טעם האוכל. וכשהגישה את המאכלים לשולחן ובני הבית החלו לטעות הם מיד התחלתלו ולא היו מסוגלים להמשיך לאכול, אך אדמו"ר הזקן המשיך לאכול כאילו לא אירע דבר, ואף שאל את בני המשפחה למה הם הפסיקו לאכול..

גם אצל הרבי היה ידוע את חוסר הטעם הגשמי באוכל. בשבתות נהג הרבי לשים הרבה מלח על הדגים, עד שכמעט ולא ראו את הדג[3]..

הערות שוליים

  1. ראה בתניא בעשרות מקומות את עניין מהות האוכל
  2. תניא, פרק __
  3. מעדות הבחורים שזכו לאכול עם הרבי