רבי זאב קיצס היה רב של קהילה קטנה והיה עני מרוד. פעם התאכסן אצלו הבעל שם טוב ורבי זאב הכין עבורו סעודה. לאחר הסעודה ביקש הבעל שם טוב שיקנו יי"ש טוב ויקר, בשווי שני זהובים. פניו של רבי זאב התכרכמו, שכן לא הייתה לו באותה שעה אף פרוטה. אמר לו הבעל שם טוב: למה אתה מתעצל להושיט את ידך אל הכיס? הושיט רבי זאב את ידו אל כיסו מתוך אמונה בדברי הבעל שם טוב והעלה בידו שני זהובים.
משיחותאביאדמו"ר: עס איז א מעלה נפלאה, וואס דער אויבערשטער ברוך-הוא איז מזכה און מען קריגט א חוש מיט א געשמאק א אידען א טובה טאן, ביז אז יענער ווערט בא אים טייערער ווי ער בא זיך, ווארום אויף זיך קען ער געפינען כמה טעמים פאר וואס עס קומט אים זאל, ח"ו, זיין ניט גוט, אבער אויף דעם אנדערען איז דאס ניט שייך כלל.
תרגום מאידיש: משיחותאביאדמו"ר: זוהי מעלה נפלאה, מה שהקדוש ברוך הוא מזכה בחוש ותענוג בעשיית טובה ליהודי, עד שהשני נהיה אצלו יקר יותר מאשר הוא בעצמו, כיון שעל עצמו הוא יכול למצוא כמה טעמים למה מגיע לו, ח"ו, שיהיה לו לא טוב, אבל על השני אין זה שייך כלל.
ו' אדר ב'
מקובל אצל זקני אנ"ש: ספר התניא הוא לקוטי עצות מה שענה רבינו הגדול לאנ"ש על יחידות בשנות תק"מ-תק"נ. בקיץ תקנ"ב התחיל לסדר את ספר התניא בצורתו כמו שהוא עתה לפנינו. תקנ"ג כבר היו העתקות רבות ממנו, ובמשך הזמן נשתבשו, וגם התחילו לזייפו. ומהאי טעמא נזדרז רבינו למסרו לדפוס. יש נוסח אחר: עשרים שנה כתב רבינו את ספרו התניא, ודייק בכל תיבה ותיבה. בשנת תקנ"ה כבר היה צרוף וזקוק, ואז נתן רשות להעתיקו, וכשרבו ההעתקות ונשתבשו מסרו לדפוס.
הצמח צדק סיפר אשר, בראש השנה הראשונה לחייו - שנת תק"נ - אמר רבינו הגדול דרוש "משביעין אותו תהי צדיק וכו'", והוא הוא שלשת פרקים הראשונים של ספר התניא.
