|
|
| (14 גרסאות ביניים של 8 משתמשים אינן מוצגות) |
| שורה 1: |
שורה 1: |
| | {{ניווט |
| | |כותרת=תרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים י"ג-כ"ה) |
| | |הסתרה=כן |
| | |מוסתר=כן |
| | |תמונה= |
| | |תוכן={{עץ תניא/ליקוטי אמרים יג-כה}}}} |
| {{תניא}} | | {{תניא}} |
| '''פרק טז''' של ספר ה[[תניא]] מבאר כללים גדולים ב[[עבודת ה']] של ה[[בינונים]]. ראשית מבואר עיקר עבודתו היא למשול ולשלוט על הטבע שב[[בחלל השמאלי]] של הלב, להוליד מבינתו [[אהבת ה']] ו[[יראת ה']]. עוד מבואר שאף על פי שאין מוליד [[אהבת ה']] בהתגלות לבו, יכול לעבוד את ה' על ידי [[אהבה המסותרת]]. | | '''פרק טז - שני הכללים הגדולים בעבודת השם''' |
|
| |
|
| ==מבוא לפרק== | | ==מבוא לפרק== |
| | עד כאן הובנו היטב כוחות הנפש שבאדם והעניינים המוכרחים כהכנה לעבודה. בפרקים הבאים יוסבו שני אופני עבודה המתאימים לשני סוגי אנשים: |
| | עבודת השם למי שדעתו יפה{{הערה|פרקים ט"ז-י"ז, ועבודה זו נקראת [[דרך ארוכה]].}} ועבודת השם למי שאין דעתו יפה{{הערה|פרקים י"ח-כ"ה, ועבודה זו נקראת [[דרך קצרה]].}}. |
|
| |
|
| {{פרק תניא|פרק=ט"ז|טקסט הפרק="וזה כלל גדול ב[[עבודת ה']] ל[[בינונים]] העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שב[[חלל השמאלי]] על ידי אור ה' המאיר ל[[נפש האלהית]] שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו ב[[גדולת א"ס ב"ה]] להוליד מבינתו רוח דעת ו[[יראת ה']] במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ו[[אהבת ה']] בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה ל[[בינונים]] שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד [[אהבת ה']] בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו: [''הגהה: (והסיבה לזה היא מפני היות ה[[מוחין]] שלו ו[[נר"נ]] שלו מבחינת [[עיבור]] והעלם תוך ה[[תבונה]] ולא מבחינת לידה והתגלות כידוע ליודעי חן)''] דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו [[גדולת א"ס ב"ה]] ד[[כולא קמיה כלא חשיב]] ממש אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם [[נפש|נפשו]] ו[[רוח|רוחו]] אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת ב[[תורה]] וב[[מצוות|מצותיה]] כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד דהיינו קיום ה[[תרי"ג מצות]] ב[[מעשה ובדבור ובמחשבה]] שהיא השגת וידיעת ה[[תורה]] כנ"ל הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי [[תבונה]] זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת [[מוחין]] וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם ב[[דחילו ורחימו]] ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל] הואיל ו[[תבונה]] זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו] וזה רמזו רז"ל באמרם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין כי [[דחילו ורחימו]] שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת ה[[מעשה]] ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצות להיות להם בחינת [[מוחין]] וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת ה[[מעשה]] והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן [[דחילו ורחימו]] ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל: [''הגהה: (וכמ"ש ב[[זוהר]] ו[[עץ חיים]] ד[[תבונה]] אותיות ב"ן וב"ת שהן [[דחילו ורחימו]] ולפעמים התבונה יורדת להיות [[מוחין]] ב[[נוקבא]] ד[[זעיר אנפין]] שהן אותיות התורה והמצות והמשכיל יבין)'']: אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד [[עולם הבריאה]] מקום עליית התורה והמצות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש אבל בלאו הכי נמי עולים ל[[עולם היצירה]] על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמו שיתבאר לקמן באריכות:"}} | | בפרק זה יוסברו שני הכללים הגדולים בעבודת מי שדעתו יפה. |
| | |
| | ==גוף הפרק== |
| | {{פרק תניא|פרק=טז|טקסט הפרק={{ספר התניא/ליקוטי אמרים - פרק ט"ז}}}} |
|
| |
|
| ==סיכום הפרק== | | ==סיכום הפרק== |
| | בעבודת האדם שני כללים גדולים: |
| | |
| | א. להתבונן בגדולת ה' עד שההתבוננות תעורר את הרגש ([[אהבה]] [[יראה|ויראה]]). |
| | |
| | ב. לדעת שעבודתו אמיתית, מושלמת ורצויה גם אם אינו מצליח לעורר רגש. |
| | |
| | ומדוע? לכאורה בלי רגש לא עולה העבודה לעולמות העליונים - ואיך תהיה אמיתית? מסביר הרבי: |
| | |
| | א. גם כשהשכל לא מעלה את הרגש - '''הקב"ה''' מצרף את מחשבתו למעשיו ומעלה אותם לעולם הבריאה{{הערה|דהיינו, למרות שעבודתו לא עולה מעצמה, "מתחשב" (כביכול) הקב"ה במאמציו ומעלה את עבודתו.}}. |
|
| |
|
| ==צילום דפוס התניא==
| | ב. גם בלי צירוף זה עולה עבודתו לעולם היצירה (מצד האהבה מסותרת, שקיימת בשלימות אצל כולם). |
|
| |
|
| ==מושגים יסודיים בפרק== | | {{סדרה|הקודם=[[תניא - פרק ט"ו|פרק ט"ו]]|רשימה=פרקי לקוטי אמרים|הבא=[[תניא - פרק י"ז|פרק י"ז]]}} |
|
| |
|
| {{סדרה|הקודם=[[תניא - פרק ט"ו|פרק ט"ו]]|הבא=[[תניא - פרק י"ז|פרק י"ז]]}} | | {{הערות שוליים}} |
| [[קטגוריה:ליקוטי אמרים - תניא]] | | [[קטגוריה:ליקוטי אמרים - תניא]] |
| תרשים כולל תניא (עם פירוט פרקים י"ג-כ"ה)
|
לפניך מפה כללית של הנושאים המבוארים בספר התניא בצורת תרשים זרימה.
בתרשים זה מפורט ענף עבודת הבינוני (פרקים י"ג-כ"ה), בשורה השלישית נמצאים הקישורים לענפים הנוספים.
|
|
פרק טז - שני הכללים הגדולים בעבודת השם
עד כאן הובנו היטב כוחות הנפש שבאדם והעניינים המוכרחים כהכנה לעבודה. בפרקים הבאים יוסבו שני אופני עבודה המתאימים לשני סוגי אנשים:
עבודת השם למי שדעתו יפה[1] ועבודת השם למי שאין דעתו יפה[2].
בפרק זה יוסברו שני הכללים הגדולים בעבודת מי שדעתו יפה.
| פרק טז
|
פרק טז וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי על ידי אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו ב[[גדולת אין סוף ברוך הוא]] להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן ואפילו איסור קל של דבריהם ח"ו ואהבת ה' בלבו בחלל הימני בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בקיום המצות דאורייתא ודרבנן ותלמוד תורה שכנגד כולן. ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו*
| הגהה
|
| *(והסיבה לזה היא מפני היות המוחין שלו ונר"נ שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחינת לידה והתגלות כידוע ליודעי חן):
|
דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו [[גדולת אין סוף ברוך הוא]] דכולא קמיה כלא חשיב ממש אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ו|רוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן הוא הגוף לדבקה בו רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצותיה כמשל המחבק את המלך הנ"ל. ואי לזאת יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה שהיא השגת וידיעת התורה כנ"ל הנה כשמעמיק בענין זה בתעלומות תבונות לבו ומוחו ופיו ולבו שוין שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנ"ל] הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות לבו היא המביאתו לעסוק בהם ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל אלא בצרכי גופו לבד [וגם אם הוא מתמיד בלמודו בטבעו אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו] וזה רמזו רז"ל באמרם "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" והוה ליה למימר "מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה". אלא הענין כי דחילו ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא כי הלב הוא גם כן חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות לבו הנ"ל גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצות להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה והן נקראות בשם מחשבה טובה כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות לבו כי אם בתבונת מוחו ותעלומות לבו כנ"ל*
אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצות ועסק התורה הנעשים על ידי מחשבה טובה הנ"ל עד עולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות לבו ממש אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם כמו שיתבאר לקמן באריכות:
|
בעבודת האדם שני כללים גדולים:
א. להתבונן בגדולת ה' עד שההתבוננות תעורר את הרגש (אהבה ויראה).
ב. לדעת שעבודתו אמיתית, מושלמת ורצויה גם אם אינו מצליח לעורר רגש.
ומדוע? לכאורה בלי רגש לא עולה העבודה לעולמות העליונים - ואיך תהיה אמיתית? מסביר הרבי:
א. גם כשהשכל לא מעלה את הרגש - הקב"ה מצרף את מחשבתו למעשיו ומעלה אותם לעולם הבריאה[3].
ב. גם בלי צירוף זה עולה עבודתו לעולם היצירה (מצד האהבה מסותרת, שקיימת בשלימות אצל כולם).
הערות שוליים
- ↑ פרקים ט"ז-י"ז, ועבודה זו נקראת דרך ארוכה.
- ↑ פרקים י"ח-כ"ה, ועבודה זו נקראת דרך קצרה.
- ↑ דהיינו, למרות שעבודתו לא עולה מעצמה, "מתחשב" (כביכול) הקב"ה במאמציו ומעלה את עבודתו.