[[תמונה:בעריש.jpg|left|thumb|280px|הרב דב בעריש רוזנברג]]
[[קובץ:בעריש.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הרב דב בעריש רוזנברג]]
הרב '''דב בעריש רוזנברג''', (ידוע בשם ר’ בעריש), נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה הי”ד בעיר טעשין שבצ’כיסלובקיה, ביום [[י"ז בסיון]] [[תרע"ט]]. ר’ בעריש נולד למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה’בני יששכר’ מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה’תוספות יום טוב’.
הרב '''דב בעריש רוזנברג''', (ידוע בשם ר' בעריש, [[י"ז בסיוון]] [[תרע"ט]] – [[י' בשבט]] [[תשמ"ה]]) היה [[סופר סת"ם]] ו[[משפיע]] ב[[שיכון חב"ד בלוד]].
במשך כמה שנים עבד בסניף הדואר בעיר [[לוד]] ובהמשך התמנה גם למנהל הסניף. בעבודה היה מנצל כל רגע פנוי ללימוד. בזמן עבודתו הוא למד לעצמו וגם קירב אחרים ליהדות. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל אורח קרוא או מזדמן.
==תולדות חיים==
===נעוריו===
נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה בעיר טעשין שבצ'כיסלובקיה, ביום [[י"ז בסיון]] [[תרע"ט]]. אביו ר' בעריש היה צאצא למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה'בני יששכר' מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה'תוספות יום טוב'.
שקדן גדול היה. בביתו היו ספרי קודש רבים, והוא עבר עליהם מתחילתם ועד סופם. בעת שהיה אוכל, תמיד היה אוכל כשספר לימוד מונח לפניו. מידי שנה סיים מסכתות רבות, מלבד שיעוריו הקבועים בדף היומי, וכך קנה לעצמו בקיאות רבה.
החל מגיל [[בר מצווה]], החל ללמוד עם הרב מאיר טייטלבוים, רב ה[[עיירה]] טעשין ונכדו של בעל ה'ישמח משה' מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות 'כתר התורה' בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה "בעריש טעשינער". בגיל 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו"ר מראדמוסק.
ב[[יום שישי]] [[י' בשבט]] [[תשמ"ה]], ניכרה בו הנהגה מיוחדת. שילם את כל חובותיו עד לפרוטה האחרונה, אם זה דמי ‘מעמד’ או במקומות בהם קנה בהקפה. בליל שבת, לאחר שסיים את לימודו, הכין [[נטילת ידיים]] ליד המיטה ועלה על יצועו. לפתע חש שלא בטוב. הוא ביקש מרעייתו כוס [[מים]] ושתזעיק אמבולנס. טרם הגיע האמבולנס השיב את נשמתו לבוראה.
בעקבות ברכתו של האדמו"ר מראדמוסק, התחמק ר' בעריש מגיוס לצבא בפרוץ [[מלחמת עולם השנייה]], והצליח לברוח יחד עם אחיו לעיר [[לבוב]] שב[[רוסיה]]. בעיר זו פגש ר' בעריש את החסיד הרב [[חיים מאיר ליס]] שקירבו לראשונה ל[[חסידות חב"ד]].
==ילדותו==
בלבוב הוצע לו להישאר ברוסיה או לעבור ל[[גרמניה]] ר' בעריש ואחיו העדיפו לעבור לגרמניה. הרוסיה לא ראו זאת בעין טובה ושלחו אותו בשל כך ל[[סיביר]]. ב[[ז' באלול]] [[תש"ב]] השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב [[ראש השנה]] תש"ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב"ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר' חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.
ר’ דב בעריש היה ילד שביעי מבין תשעה ילדים במשפחה.
ב[[י' בכסלו]] [[תש"ד]] נישא עם מרת איטה בת אלטע פערל ור' [[שלום לישנר]]{{הערה|אחותה מרת חנה רחל, היתה נשואה לר' [[פנחס הורביץ]].}}. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו ב[[סמרקנד]]. לאחר החתונה התגוררו ר' בעריש וזוגתו בבית החמות, על פי בקשתה, וזאת כיון שחמיו נפטר חודשים ספורים קודם כן. ר' בעריש נאלץ למלא את מקום חמיו ולדאוג לפרנסתה של המשפחה.
עד הגיעו לגיל [[בר מצווה]], למד בעריש עם הרב מאיר טייטלבוים, רב העיירה טעשין ונכדו של בעל ה’ישמח משה’ מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות ‘כתר התורה’ בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה “בעריש טעשינער”. שם שקד ר’ בעריש על לימודו, והנהגתו הייתה ייחודית ונפלאה. הוא היה נער שקט וצנוע, עדין-נפש וכמעט שלא הכירו אותו חבריו ללימודים.
באותה תקופה התקרב ר' בעריש לחסידות חב"ד בצעדים שמעותיים, וזאת בעיקר בשל בחור אלמוני שהציג את עצמו בשם "אבר'מל" ולמד עם ר' בעריש. קשר מיוחד שרר בין ר' בעריש לבין הרב [[חיים זלמן קוזלינר]] שהיה מגלה לו את מיקם ה[[התוועדות|התוועדויות]] שהיה אז סוד חשאי.
בהיותו בן 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו”ר מראדמוסק.
ב[[חודש ניסן]] [[תש"ה]] נולדה לר' בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע ה[[משפיע]] ר' [[ניסן נמנוב]] כיצד לקרוא לבת. ר' ניסן הציע שכדאי לקרוא לה שולמית. ר' בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא לה שולמית (כיום רעייתו של הרב [[יצחק יהודה ירוסלבסקי]], מזכיר [[בית דין רבני חב"ד באה"ק]]).
ר’ בעריש לא זכה ללמוד ב[[תומכי תמימים]].
בתום המלחמה (בשלהי [[חודש אייר]] [[תש"ה]]), נודע לו כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו.
==מלחמת העולם השניה==
ר' בעריש יצא מ[[רוסיה]] בערב [[חג השבועות]] [[תש"ו]] במסגרת "[[יציאת רוסיה תש"ו]]". כל הדרך הוא החביא בקרון שלהם את אברמ'ל, שלימדו חסידות. בתחילת [[חודש תמוז]] הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ'לב שבפולין, שם ירדו ר' בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב [[יצחק דוד גרוסמן]], רבה של מגדל העמק).
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, גוייסו כל הגברים לשורות הצבא. גם ר’ בעריש נאלץ להתייצב בצבא ובטרם התייצבותו נסע לרבו האדמו”ר מראדמוסק כדי לבקש ממנו ברכה. אמר לו הרבי: “אתה לא תחזיק רובה!” ואכן, נס גדול היה שלא גוייס לצבא כל שנות המלחמה.
בשל האנטישמיות שהייתה אז ב[[פולין]], נדד ר' בעריש עם משפחתו למינכן ומשם למחנה הפליטים ב[[פוקינג]] שב[[גרמניה]] שלשם הגיע בסוף חודש [[אלול]] [[תש"ו]]. שם נודע להם ששמו של הבחור "אברמ'ל" הוא ר' [[אלחנן יהודה לייב רייצס]].
לאחר פרוץ המלחמה, פנה האבא ר’ שמעון אל שלושת בניו: שלמה, ליבוש ובעריש, ואמר להם: “ברחו על נפשותיכם והצילו את עצמכם! ואתה, שלמה הגדול שבאחים, השגח על בעריש באופן מיוחד!” בעריש היה אז בחור כבן עשרים.
לאתר תקופה בה שהה ר' בעריש במחנה, הוא תיכנו להגר ל[[צרפת]], אולם בשל הוראתו של [[אדמו"ר הריי"צ]] שינה ר' בעריש את תוכניתו ועבר עם משפחתו ל[[ארץ ישראל]], אליה הגיעה ב[[טבת]] [[תש"ט]].
שלשת האחים ברחו לכיוון [[רוסיה]]. בדרכים הארוכות שעברו, סבלו מאוד מתלאות המלחמה - בעיקר מרעב, קור ומחסור. הרעב הפיל חללים רבים, והמצב היה בכי רע. למרות זאת ר’ בעריש סירב בתוקף להכניס לפיו מאכלים אסורים.
===בארץ ישראל===
בהיותם ברוסיה נפטר שלמה הגדול מדיזנטריה. מאז נטל על עצמו האח לייבוש את האחריות על בעריש הצעיר. שני האחים התגלגלו ממקום למקום וניצלו ממוות רק בניסים גדולים. כך התגלגלו עד שהגיעו לעיר למברג (לבוב) שעל גבול פולין רוסיה. בעיר זו פגש ר’ בעריש את החסיד הרב [[חיים מאיר ליס]] שקירבו, והטעימו לראשונה מטעמה של חסידות חב”ד.
בארץ ישראל הם שוכנו בפרס חנה, ומשם עבר בעזרת חסידי חב"ד שלקחו אותו משם ל[[שיכון חב"ד בלוד]].
השלטונות הרוסים לא ראו בעין טובה את התקבצותם של פליטים בעיר הגבול, בתקופה שהמדינה היתה במצב מלחמה. לכן הודיעו השלטונות כי כל מי שירצה יוכל לקבל אזרחות רוסית, ומי שיסרב - יוחזר לגרמניה. היו יהודים שהעדיפו לסבול מהגרמנים ולא מהקומוניסטים, וביניהם גם האחים רוזנברג. הם חתמו כי הם רוצים לחזור לגרמניה. רק לאחר מכן התבררה התרמית. הרוסים הודיעו כי כל מי שחתם שרוצה לחזור לגרמניה, הנו בוגד ברוסיה ואחת דינו להישלח ל[[סיביר]].
בלוד סבלה המשפחה מחוסר מחיה, ר' בעריש נאלץ בהתחלה לעבוד כמנקה רחובות, ולאחר בפריקת טעינת בלוקים, ולאחר מכן פרש מעבודה זו. לאחר זמן החל לעבוד במכלותו של חמותו, שם דאג לחלק את ה[[חלב]] מידי בוקר. לאחר מספר שנים התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע. במשך השנים התקדם בעבודתו, ומפקיד זוטר התקדם עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף הדואר בלוד. במהלך עבודתו בדואר דאג לקרב את חבריו לעבודה ל[[יהדות]], ועודדם לשמור [[תורה]] ו[[מצוות]]. זכה במסגרת עבודתו בדואר בפרס העובד המצטיין.
==בגלות סיביר==
לאחר שקיבל אישור מהרבי, החל ר' בעריש לעבוד כ[[סופר סת"ם]]. לאחר זמן נודע לו על יהודי בן שמונים שהצטער על כך שהתפילין אותם הניח מגיל [[בר מצווה]] היו פסולות, ר' בעריש ראה מכך סימן משמים שעליו להפסיק את עבודתו כסופר סת"ם, אולם מכיוון שקיבל הוראה מהרבי לעבוד כסופר הוא היה עושה מידי פעם תיקונים בספרי תורה של בית כנסת חב"ד ב[[לוד]].
ר’ בעריש נלקח ל[[מחנה עבודה]] ב[[סיביר]] הרחוקה. גם שם עמד בעקשנות יהודית טיפוסית שלא להתגעל ב[[מאכלות אסורות|מאכלי טריפה]] או [[חמץ]] ב[[פסח]]. הוא גם מסר את נפשו עבור [[תפילה]] ו[[תפילין]].
הנהגותיו ואישיותו המיוחדת גרמו לתושבי שיכון חב"ד בלוד לקבלו כמשפיע. רבים התייעצו עמו בעניינים גשמיים ורוחניים, [[התוועדות חסידית|ובהתוועדויות]] היה הוא מדבר ומתוועד. בנוסף שימש כ[[גבאי]] ב[[בית הכנסת]] חב"ד בלוד.
ב[[ז' באלול]] [[תש"ב]] השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב ראש השנה תש”ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב”ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר’ חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.
הוא היה בראש השנה ה'מקריא' של בעל התוקע ר' [[אריה לייב ליפסקר]] בזמן התקינות הוא היה בוכה עד שגם הנשים בעזרת הנשים היו פורצות בבכי.
משלהי [[מנחם אב]] [[תשל"ד]] החל למסור כל ערב שיעור חסידות בישיבת [[תומכי תמימים לוד]], לעילוי נשמת חתנו [[יחיאל מאיר יהודה גולדברג|ר' יחיאל גולדברג]] ובתו נחמה שנפטרו ב[[ח' סיוון תשל"ד (תאונה)|תאונה מחרידה]] ב[[ח' סיוון]] תשל"ד, אך לאחר שנה הפסיק, וזאת למרות הפצרותיהם של הבחורים שימשיך ללמדם.
תקופת המלחמה הייתה קשה במיוחד. ר’ בעריש התחבט כל הזמן בגורלם של שאר בני משפחתו שנשארו מאחור.
ב[[שמחת תורה]] [[תשמ"ה]], האחרון בחייו, הוא היה אצל הרבי. כאשר הרבי עבר לידו עם ספר התורה בדרך להקפות, איחל לרבי: 'דערלעבט איבער א יאר' [= שתזכה לשנה הבאה]. בדרך כלל הרבי ענה באותה מטבע לשון, אולם הרבי שתק ולא ענה. ר' בעריש נענה מיד ואמר: "אוי! דאס איז דאס!" (אוי, זהו זה). נפטר ב[[י' שבט]] [[תשמ"ה]].
==נישואיו==
==משפחתו==
*בנו, הרב [[שמעון רוזנברג]] - [[עפולה]].
בין כה וכה פתח דף חדש בחייו, וביום [[י' בכסלו]] [[תש"ד]] בא בקשרי השידוכין עם מרת איטא לישנר. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו ב[[סמרקנד]]. את ה[[קידושין]] סידר הרב [[שמריה מרינובסקי]], ואת הכתובה כתב הרב [[נחום שמריה ששונקין]].
*בנו, הרב [[יוסף יצחק רוזנברג]] - [[ירושלים]].
*חתנו, הרב [[יצחק יהודה ירוסלבסקי]] - [[נחלת הר חב"ד]].
החתונה עצמה התקיימה ביום שישי, כדי שלא להטריח קהל רב, וגם בגלל הרעב ששרר באותם ימים, ובין כה וכה כמעט ולא היה מה להגיש לאורחים שבאו להשתתף בשמחת החתונה.
*חתנו, הרב שמואל שנור - [[מגדל העמק]].
*חתנו, הרב [[יוסף הרשקוביץ]] - [[לוד]].
למחרת, ב'שבת שבע-ברכות', באו אורחים רבים ששרו ורקדו כל הלילה. הרב [[יעקב גלינסקי]], ידיד טוב של בעריש, רקד על השולחן בשמחה גדולה והשמיע דברי בדחנות.
*חתנו, הרב [[נפתלי גרינברג]] - לוד.
*חתנו, הרב אברהם רייך - [[ניו יורק]].
לאחר החתונה התגוררו ר’ בעריש וזוגתו בבית החמות, על פי בקשתה, וזאת כיון שחמיו נפטר חודשים ספורים קודם כן. ר’ בעריש נכנס במהירות רבה לנעלי ראש המשפחה; הוא דאג לחנך ולפרנס את בני משפחת רעייתו.
*חתנו, הרב [[יצחק דוד גרוסמן]] - מגדל העמק.
*חתנו, הרב [[יחיאל גולדברג]] - לוד. נהרג ב[[ח' סיוון תשל"ד (תאונה)|תאונת הדרכים בח' סיוון תשל"ד]].
זמן קצר לאחר החתונה, בתקופת פסח [[תש"ד]], חלה ר’ בעריש בדלקת ריאות חריפה ורק בניסים גדולים הבריא. לאחר חודשיים קיבל שוב חום גבוה. הוא התמודד עם החום במשך חודשיים ימים (הרופא הסביר שזה “פארא-טיף”, שלא נדע). גם בזה [[הקב"ה]] עזר ובסופו של דבר הבריא.
*נכדתו, הרבנית [[רבקה הולצברג]] [[שליח|שלוחה]] של [[הרבי]] ב[[בית חב"ד מומבאי|מומבאי]] שב[[הודו]], שנרצחה על ידי מחבלים.
==התקרבות לחסידות חב"ד==
*נכדו, הרב [[שניאור זלמן ירוסלבסקי]]
*נכדו, הרב [[שלום רוזנברג]].
בין כה וכה החל הזוג הצעיר להתקרב לחב”ד בצעדים משמעותיים, לא מעט בזכות אברמ’ל, בחור חב”די אלמוני שהציג עצמו בשם זה. הם לא ידעו עליו מאום, מלבד העובדה שלמד בישיבות חב”ד. אברמ’ל הירבה לבוא לבית וללמוד חסידות חב”ד עם ר’ בעריש. על ידו התקשרו בני הזוג ל[[אדמו”ר הריי”צ]] בלב ונפש, למרות שמעולם לא פגשוהו, וראו את פניו בתמונה בלבד.
*נכדו, הרב [[שמואל שלום רוזנברג]].
קשר מיוחד שרר בין ר’ בעריש לבין הרב [[חיים זלמן קוזלינר]]. הוא היה מגלה לו איפה מתקיימות התוועדויות. באותם ימים של שלטון קומוניסטי רודני, מיקום ההתוועדות היה בבחינת סוד גמור, אולם ר’ חיים זלמן קוזלינר הכיר כי ר’ בעריש רוצה מאוד להתקרב לחסידות, ולכן הסתכן וגילה לו בכל פעם היכן תתקיים התוועדות. ידידותם הייתה כה גדולה, עד שכאשר נפטר ר’ בעריש, לא הודיעו על כך לר' חיים עד יומו האחרון.
ב[[חודש ניסן]] [[תש"ה]] נולדה לר’ בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע המשפיע ר’ [[ניסן נמנוב]] כיצד לקרוא לבת. ר’ ניסן אמר שכדאי לקרוא לה שולמית. ר’ בעריש שמע לעצת ה[[משפיע]], ונקרא שמה בישראל שולמית (כיום רעייתו של הרב [[יצחק יהודה ירוסלבסקי]], מזכיר [[בית דין רבני חב"ד באה"ק]].
==בארץ ישראל==
רק בתום המלחמה (בשלהי [[חודש אייר]] [[תש"ה]]), התברר לר' בעריש כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו.
ר' בעריש יצא את גבולות רוסיה כמו חסידים רבים נוספים ב"[[יציאת רוסיה תש"ו]]", ובערב [[חג השבועות]] [[תש"ו]] עלה עם רעייתו עם התינוקת על רכבת שיעדה [[פולין]]. בכל המסעות עד הגיעו ל[[ארץ הקודש]], השתדל להיות עם [[חסידי חב"ד]]. כל הדרך לפולין החביאו בקרון שלהם את אברמ’ל, שאמנם היה צעיר אולם לימדם חסידות.
בתחילת חודש תמוז הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ’לב שבפולין, שם ירדו ר’ בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב [[יצחק דוד גרוסמן]], רבה של מגדל העמק). לידתה היתה מלווה בניסים גדולים.
בראות ר' בעריש כי האנטישמיות גואה, החליט ר’ בעריש לעזוב את פולין. התינוקת הייתה רק בת שבועיים כאשר משפחת רוזנברג המשיכה במסע הנדודים, במהלכו עברו גם דרך עיר הולדתו של ר’ בעריש, טעשין, שהייתה חצויה בין פולין וצ’כיה. משם המשיכו לאוסטריה ומאוסטריה לגרמניה.
כאשר הגיעו למינכן מצאו בהשגחה פרטית מופלאה את הורי הילדים למשפחת זילבר. לא היה גבול להתרגשותם של בני המשפחה. כך הציל ר’ בעריש את שני הילדים בהפגישם עם הוריהם. מובן מאליו כי שני הילדים הצטרפו להוריהם, ומאז נפרדו הדרכים.
ממינכן הגיעה משפחת רוזנברג למחנות הפליטים בפאקינג שבגרמניה. רק אז, כשהיו הרחק מידם של הקומוניסטים הארורים, גילה להם ‘אברמ’ל’ כי שמו האמיתי הוא אלחנן, הלא הוא החסיד ר’ [[אלחנן רייצס]].
משפחת רוזנברג הגיעה לפאקינג בסוף חודש אלול שנת תש”ו, ושם שהו במשך שנתיים וחודשיים תחת חסות אמריקאית.
חסידי חב”ד הקימו במקום ישיבה ששכנה בצריף, ור’ בעריש שתמיד אהב להשקיע עצמו בלימוד התורה, ישב שם וחזר לשקוד על אוהלי תורה כפי שעשה בימי נעוריו, וכפי שהתגעגע כל ימי טרדות המלחמה והנדודים.
לר’ בעריש ורעייתו היתה עגמת נפש רבה מעצם העובדה שהם מתגוררים במחנות בהם העבידו יהודים, וגם הרגו רבים מהם, הי”ד. לכן, באותם ימים כאשר צרפת פתחה את שעריה, תכנן ר’ בעריש להגר לצרפת.
כעת, כאשר כבר היה במדינה מערבית והיתה האפשרות לשאול את הרבי, כתב ר’ בעריש לאדמו”ר הריי”צ וביקש ברכה לנסיעה לצרפת.
בין כה וכה החל להתארגן לנסיעה. החבילות כבר היו ארוזות, כאשר הגיע מכתב מאדמו”ר הריי”צ בו הורה לעלות לארץ הקודש! באותם ימים שלטו הבריטים בארץ ישראל, והם הגבילו את העליה, ועשו כל מאמץ כדי להגביל את העליה ולאפשר רק למתי מעט להיכנס בשערי ארץ ישראל. לפיכך האפשרות לעלות לארץ הקודש, היתה נראית רחוקה מהעין.
ביום [[יום העצמאות|ה' באייר]] [[תש"ח]], עזבו הבריטים את ארץ הקודש, ו[[מדינת ישראל|ממשלה יהודית]] תפסה את השלטון. או אז הבינו ר’ בעריש ורעייתו איטא את כוונת אדמו”ר הריי”צ, לעלות לארץ הקודש; הרי בארץ יוכלו לחנך את ילדיהם לתורה וחסידות באופן הטוב ביותר.
ביום [[י' בכסלו]] תש"ח יצאו בשלום ובמזל טוב מפאקינג לארץ ישראל. התחנה הראשונה היתה על אדמת גרמניה בעיר גרסטריט. אספו אותם במקום קטן וצפוף תחת פיקוח.
מגרסטריט נסעו במשאיות לעבר תחנת הרכבת, ועמה המשכו לעיר הנמל מרסל שבצרפת. הגעו למרסל ביום שישי בבוקר. מזג האוויר היה סוער, ולא יכולו להפליג בים, על כן היו מוכרחים להישאר ולחכות כמה ימים עד שמזג האוויר ישתפר. משום מה לא נתנו להם מקום שהייה במרסל אלא הובילו אותם למקום גדול בנדול, שהיה כנראה מחנה עבודה.
ביום [[ה' בטבת]] [[תש"ט]] עלו ר’ בעריש רעייתו ושלושת בנותיו (בפאקינג נולדה בתו השלישית, רבקה) על האוניה “מולדת”.
במוצאי עשרה בטבת, לאחר נסיעה ממושכת בה חלו כל הילדים במחלת ים, נראו מרחוק אורות חיפה המרצדים. למחרת ירדו ר’ בעריש, רעייתו איטה ושלושת בנותיהן הקטנות אל אדמת ארץ הקודש.
מנמל חיפה הועברו למחנה העולים בפרדס חנה. שבועיים לאחר מכן הגיעה למקום משלחת של חסידי חב”ד, והם שלקחו את משפחת רוזנברג עם עוד עשר משפחות חב”דיות, אל שכונת הרכבת ב[[לוד]].
המצב הכלכלי ששרר באותם ימים, היה קשה מנשוא. המקום בו הקימו את ביתם, לא היה מחובר לחשמל ולמים. לא היתה בנמצא עבודה מכובדת. בתחילה עבד ר’ בעריש בניקוי רחובות העיר לוד, אולם לאחר שבועיים ימים פוטר. לאחר מכן מצא עבודה מפרכת יותר - פריקת וטעינת בלוקים. זו הייתה עבודת פרך. בעקבות זאת נחלש וחלה, וגם עבודה זו נפסקה.
בבית לא היה כסף למחיה, ובני הבית הירבו לקטוף תפוזים וסברס שגדלו מסביב לשכונה.
עם הזמן השכונה התמלאה בתושבים, ובחנות המכולת של חמותו היתה עבודה רבה. הוחלט אפוא שיש צורך לחלק את החלב לבתים. עבודה זו קיבל ר’ בעריש. זו היתה עבודה קשה מאוד. מידי יום העמיס שלושה כדים כאשר בכל אחד 30 ליטר חלב, וכך היה מסיע את העגלה עם החלב מבית לבית. הוא סחב בזרועותיו את כדי החלב עם העגלה. בעבודה מפרכת זו התעסק חמש שנים עד לידתה של בתו נחמה ע”ה.
ביום בו נולדה, התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע. באותם ימים גם הבית חובר לחשמל, ומזלה של משפחת רוזנברג האיר ביתר שאת.
במשך השנים התקדם בעבודתו, ומפקיד זוטר התקדם עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף הדואר בלוד. חביריו בעבודה העריצו ואהבו אותו.
שלושים שנה עבד בשירות הדואר הישראלי עד שהגיע לגיל פנסיה, ואז פרש.
==דמות חסידית==
ר’ בעריש לא ביזבז את זמנו לריק. כאשר היה יושב ומקבל קהל, היה מנצל כל רגע פנוי ללימוד.
הוא הקפיד על צניעות ושמירת העינים עד הקצה האחרון. מידי יום נסע לעבודתו על גבי אופניו כשראשו מורכן למטה, על מנת שלא יפגוש בדברים בלתי רצויים. כל העובדים ידעו כי כאשר קיבל כסף מאישה, הוא שם מטפחת על ידו.
בזמן העבודה הוא למד לעצמו וגם קירב אחרים ליהדות.
כשהרבי יצא ב[[מבצע אות בספר התורה]], הוא רשם את ילדי העובדים לאות בספר התורה. הוא אירגן תפילות בציבור, ובסוכות זיכה את העובדים בנטילת לולב; בפורים היה מחלק משלוחי מנות, ולקראת פסח חילק מצות שמורה. לפני שנסע ל-770 כל העובדים שלחו דרכו מכתבים לרבי.
במשך השנים עורר ועודד את עובדי הדואר לשמור מצוות. גם בגשמיות היה מעודד ומחזק תמיד את חביריו העובדים. כאשר קרה שעובד התרשל בתפקידו והיה צריך לכתוב מכתב התנצלות למנהל, ר’ בעריש היה עוזר לו לנסח את המכתב. הוא גם סייע לעובדים בהלוואות שונות, וכו’.
את עבודתו בדואר עשה במסירות רבה, ובשל כך זכה בפרס העובד המצטיין.
==סופר סת"ם==
ר’ בעריש ביקש להיות סופר סת”ם, ושאל על כך את [[הרבי]]. הוא קיבל תשובה חיובית: “ונכון הדבר במאוד ומכמה טעמים”. הוא החל ללמוד אפוא את מלאכת הסופרות, ואת התפילין הראשונות כתב עבור בנו של הרב אהרן אופן לקראת הבר מצוה שלו. אצל ר’ בעריש יראת שמיים היתה קודמת לכל, אי לכך כתב את התפילין בקדושה ובטהרה. בכל פעם שהגיע לשם ה’, הלך לטבול במקווה. לא פלא שמלאכת הכתיבה נמשכה זמן רב, וכשהסתיימה שמח להעניק את התפילין לנער הבר מצוה.
כעבור זמן שמע ר’ בעריש סיפור על יהודי בן שמונים, שמצאוהו מתייפח בבכי תמרורים. נודע לו שהתפילין אותן הניח מהבר מצוה, היו פסולות מעיקרא. הווי אומר שהלה לא הניח תפילין מעודו... ר’ בעריש אמר לעצמו ‘אם סיפור זה נודע לי עכשיו, כשהתחלתי את מלאכת הסופרות, אות הוא משמיים שאיני צריך להיות סופר’.
ומה יעשה עם התפילין שכבר כתב? הוא פנה אפוא לאחד הסופרים המפורסמים בירושלים, והזמין אצלו פרשיות תפילין. לאחר מכן ביקש מהרב אופן להחזיר לו את פרשיות התפילין שכתב, ותמורתן נתן לו את התפילין המהודרות שקנה.
ובכל זאת, מה יעשה עם הוראת הרבי כי עליו להיות סופר סת”ם? הוא יצא ידי חובתו כאשר מידי פעם עשה תיקונים בספרי תורה של בית כנסת חב”ד בלוד, ובמלאכה זו המשיך עד סוף ימיו.
בית משפחת רוזנברג, היה פתוח לרווחה בפני כל אורח קרוא או מזדמן. את כולם הוא הביא הביתה, ומי שהוא לא הביא, בא לבד. כל תושבי השכונה ידעו זאת, ובאופן טבעי כשהגיע לשכונה אורח שצריך היה מקום לישון, נשלח מיד לביתו של ר’ בעריש.
שקדן גדול היה. בביתו היו ספרי קודש רבים, והוא עבר עליהם מתחילתם ועד סופם. בעת שהיה אוכל, תמיד היה אוכל כשספר לימוד מונח לפניו. מידי שנה סיים מסכתות רבות, מלבד שיעוריו הקבועים בדף היומי, וכך קנה לעצמו בקיאות רבה.
==משפיע שיכון חב”ד בלוד==
הנהגותיו אלו ואישיותו המיוחדת הביאו את תושבי שיכון חב”ד בלוד לקבלו כ[[משפיע]] חסידי. רבים התייעצו עמו בעניינים גשמיים ורוחניים, [[התוועדות|ובהתוועדויות]] היה הוא מדבר ומתוועד, אם כי היה רגיל לדבר בקצרה.
תפקיד נוסף קיבל על עצמו - גבאות בית הכנסת חב”ד בלוד. גם תפקיד זה לקח על עצמו ברצינות האופיינית לו, כמו את שאר תפקידיו. הוא דאג לוודא תמיד שהכל כשורה; היה מגיע בשבתות ובחגים מוקדם לבית הכנסת כדי לסדר הכל על מקומו. הוא ראה עצמו יותר כשמש בית הכנסת מאשר גבאי.
משלהי מנחם אב תשל”ד החל למסור כל ערב שיעור חסידות בישיבת [[תומכי תמימים לוד]], לעילוי נשמת ביתו נחמה ע”ה שנפטרה ב[[ז' סיון תשל"ד (תאונה)|תאונה מחרידה בז' סיון תשל"ד]] (לאחר חתונה של אברך חב”די בירושלים, חזרו כמה מחסידי חב”ד במונית לאיזור המרכז. בצומת בית שמש סטתה המונית מנתיב הנסיעה והתהפכה. בתאונה המחרידה קיפחו את חייהם ארבעה מיושבי המונית: הרב [[שניאור זלמן גרליק]], רבה הישיש של כפר חב”ד. הרב [[ישעיה וייס]] מלוד, הרב [[יחיאל מאיר יהודה גולדברג]], חתנו של ר’ בעריש, בעלה של בתו מרת שפרה, ונחמה רוזנברג, בתו של ר’ בעריש). אך לאחר שנה הפסיק. התמימים באו לביתו והתחננו שימשיך בשיעור, אך הוא סירב.
==פטירתו==
כמה חודשים לפני פטירתו, ביום י”א בתמוז תשד”מ, ביום הולדת של אביו, אמר לבני הבית: “כתוב בספרים כאשר אדם מגיע לגיל אבותיו עליו להתכונן ליום מותו...
אביו נרצח על ידי הנאצים ימ”ש בגיל 65 וחמישה חודשים, ור’ בעריש נפטר בגיל זהה - 65 וחמישה חודשים.
ב[[שמחת תורה]] [[תשמ"ה]], האחרון בחייו, הוא היה אצל הרבי. כאשר הרבי עבר לידו עם ספר התורה בדרך להקפות, איחל לרבי: ‘דערלעבט איבער א יאר’ [= שתזכה לשנה הבאה]. בדרך כלל הרבי ענה באותה מטבע לשון, אולם הרבי שתק ולא ענה. ר’ בעריש נענה מיד ואמר: “אוי! דאס איז דאס!" (אוי, זהו זה).
באותו חודש [[תשרי]] קרו לו דברים מוזרים. היין מ[[כוס של ברכה]] שקיבל מהרבי, נשפך לו, וה’[[לעקח]]’ שקיבל מהרבי בערב יום כיפור, אבד לו. משנודע הדבר למחותנו הרב [[משה ירוסלבסקי]], נתן לו מהחלה המיוחדת שקיבל מהרבי עבור הכנסת אורחים. ר’ בעריש שמח מאד והביא את החלה עמו לארץ הקודש בכדי לחלק ממנה לבני המשפחה. עם הגיעו ארצה, פתח את הנייר בו הייתה החלה, וגילה כי העלתה עובש ואינה ראויה לאכילה.
ביום האחרון לחייו הייתה הנהגתו מיוחדת במינה. היה זה ביום שישי י’ בשבט תשמ”ה. ביום זה שילם את כל חובותיו עד לפרוטה האחרונה, אם זה דמי ‘מעמד’ או במקומות בהם קנה בהקפה.
באותו יום נכנס לדואר ואמר לכולם “באתי לומר לכם שלום”... לפני שיצא לפנסיה השאיר בדואר את זוג התפילין שהיו במקום כל זמן שעבד שם, בכדי שהעובדים ימשיכו להניח תפילין מידי יום. בביקורו זה האחרון שאל: “האם אכן אתם מניחים את התפילין? שלא ישארו מיותמות”, הזהיר.
לאחר תפילת מנחה לימד את הקהל בבית כנסת ‘בית אריה’ חב”ד בלוד, את המאמר ‘[[באתי לגני]]’ כנהוג בי’ שבט. לאחר תפילת קבלת שבת חזר הביתה, אכל סעודת שבת, וישב ללמוד עד קרוב לשעת חצות. הוא למד את שיעוריו הקבועים בדף היומי,[[תקנת הרמב"ם|רמב”ם]] (תמיד נהג ללמוד בלילה את השיעור של יום המחרת), שיעור היומי בירושלמי, ועוד. הוא אף למד עם נכדתו מרים גרוסמן מענינא דיומא - פרשת בשלח, שבת שירה - על נתינת אוכל לציפורים בשבת, על פי שיחת הרבי.
כשסיים את לימודו הכין נטילת ידיים ליד המיטה ועלה על יצועו. לפתע חש שלא בטוב. הוא ביקש מרעייתו כוס מים ושתזעיק אמבולנס. הוא חש כי מצבו לא טוב. טרם הגיע האמבולנס השיב את נשמתו לבוראה.
== צאצאיו ==
*בנו הרב [[שמעון רוזנברג]] מעפולה.
*בנו הרב יוסף יצחק רוזנברג מירושלים.
*חתנו הרב [[יצחק יהודה ירוסלבסקי]].
*חתנו הרב שמואל שנור ממגדל העמק.
*חתנו הרב יוסף הרשקוביץ.
*חתנו הרב נפתלי גרינברג.
*חתנו הרב אברהם רייך מניו יורק.
*חתנו הרב [[יצחק דוד גרוסמן]] ממגדל העמק.
==קישורים חיצוניים==
*[https://col.org.il/news/9505 20 שנה לפטירת המשפיע הרב דב-בעריש רוזנברג ע"ה] באתר {{חב"ד און ליין}}.
*[http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=33816 היארצייט ה-24 של ר' בעריש רוזנברג ע"ה ● תמונות] באתר {{שטורעם}} {{קישור שבור}}.
נולד לאביו הרב שמעון ולאמו מרת רבקה בעיר טעשין שבצ'כיסלובקיה, ביום י"ז בסיוןתרע"ט. אביו ר' בעריש היה צאצא למשפחה מכובדת. סבו של אביו, הרב שמעון, היה תלמיד-חבר של ה'בני יששכר' מדינוב. אמו מרת רבקה הייתה מצאצאי בעל ה'תוספות יום טוב'.
החל מגיל בר מצווה, החל ללמוד עם הרב מאיר טייטלבוים, רב העיירה טעשין ונכדו של בעל ה'ישמח משה' מאוהל. לאחר בר המצוה שלו, נסע ללמוד בישיבות 'כתר התורה' בעיירה קשאנוב ובישיבה נוספת בעיר קראקא. בישיבות אלו כונה "בעריש טעשינער". בגיל 18 החל ללמוד בבית המדרש שומרי שבת בעירו. באותם שנים נמנה על חסידי ראדומסק, והיה מגיע מידי פעם להתסופף בצילו של האדמו"ר מראדמוסק.
בעקבות ברכתו של האדמו"ר מראדמוסק, התחמק ר' בעריש מגיוס לצבא בפרוץ מלחמת עולם השנייה, והצליח לברוח יחד עם אחיו לעיר לבוב שברוסיה. בעיר זו פגש ר' בעריש את החסיד הרב חיים מאיר ליס שקירבו לראשונה לחסידות חב"ד.
בלבוב הוצע לו להישאר ברוסיה או לעבור לגרמניה ר' בעריש ואחיו העדיפו לעבור לגרמניה. הרוסיה לא ראו זאת בעין טובה ושלחו אותו בשל כך לסיביר. בז' באלולתש"ב השתחרר מסיביר, ולאחר שלושה שבועות, בערב ראש השנה תש"ג, הגיע לסמרקנד, שם היה ריכוז גדול של פליטים יהודיים ובהם חסידי חב"ד רבים. בעיר זו פגש שוב בר' חיים מאיר ליס שהמשיך ללמדו חסידות.
בי' בכסלותש"ד נישא עם מרת איטה בת אלטע פערל ור' שלום לישנר[1]. בחתונתם של בני הזוג השתתפו חשובי וגדולי החסידים שהיו בסמרקנד. לאחר החתונה התגוררו ר' בעריש וזוגתו בבית החמות, על פי בקשתה, וזאת כיון שחמיו נפטר חודשים ספורים קודם כן. ר' בעריש נאלץ למלא את מקום חמיו ולדאוג לפרנסתה של המשפחה.
באותה תקופה התקרב ר' בעריש לחסידות חב"ד בצעדים שמעותיים, וזאת בעיקר בשל בחור אלמוני שהציג את עצמו בשם "אבר'מל" ולמד עם ר' בעריש. קשר מיוחד שרר בין ר' בעריש לבין הרב חיים זלמן קוזלינר שהיה מגלה לו את מיקם ההתוועדויות שהיה אז סוד חשאי.
בחודש ניסןתש"ה נולדה לר' בעריש בתו הראשונה. מכיון שאך לפני שנתיים וחצי נפטר חמיו הרב שלום לישנר, התייעץ אפוא עם החסיד הנודע המשפיע ר' ניסן נמנוב כיצד לקרוא לבת. ר' ניסן הציע שכדאי לקרוא לה שולמית. ר' בעריש שמע לעצת המשפיע, ונקרא לה שולמית (כיום רעייתו של הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי, מזכיר בית דין רבני חב"ד באה"ק).
בתום המלחמה (בשלהי חודש איירתש"ה), נודע לו כי הוריו וכמה מבני משפחתו נהרגו.
ר' בעריש יצא מרוסיה בערב חג השבועותתש"ו במסגרת "יציאת רוסיה תש"ו". כל הדרך הוא החביא בקרון שלהם את אברמ'ל, שלימדו חסידות. בתחילת חודש תמוז הגיעה הרכבת סמוך לעיר וורוצ'לב שבפולין, שם ירדו ר' בעריש ומשפחתו. בני המשפחה קיבלו חדר קטן במרתף בבניין הקהילתי, שם התגוררו פליטים יהודים רבים. באותו מרתף נולדה בתם השנייה - אסתר ביילה (כיום רעייתו של הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק).
בשל האנטישמיות שהייתה אז בפולין, נדד ר' בעריש עם משפחתו למינכן ומשם למחנה הפליטים בפוקינג שבגרמניה שלשם הגיע בסוף חודש אלולתש"ו. שם נודע להם ששמו של הבחור "אברמ'ל" הוא ר' אלחנן יהודה לייב רייצס.
לאתר תקופה בה שהה ר' בעריש במחנה, הוא תיכנו להגר לצרפת, אולם בשל הוראתו של אדמו"ר הריי"צ שינה ר' בעריש את תוכניתו ועבר עם משפחתו לארץ ישראל, אליה הגיעה בטבתתש"ט.
בארץ ישראל הם שוכנו בפרס חנה, ומשם עבר בעזרת חסידי חב"ד שלקחו אותו משם לשיכון חב"ד בלוד.
בלוד סבלה המשפחה מחוסר מחיה, ר' בעריש נאלץ בהתחלה לעבוד כמנקה רחובות, ולאחר בפריקת טעינת בלוקים, ולאחר מכן פרש מעבודה זו. לאחר זמן החל לעבוד במכלותו של חמותו, שם דאג לחלק את החלב מידי בוקר. לאחר מספר שנים התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע. במשך השנים התקדם בעבודתו, ומפקיד זוטר התקדם עד שהגיע לתפקיד מנהל סניף הדואר בלוד. במהלך עבודתו בדואר דאג לקרב את חבריו לעבודה ליהדות, ועודדם לשמור תורה ומצוות. זכה במסגרת עבודתו בדואר בפרס העובד המצטיין.
לאחר שקיבל אישור מהרבי, החל ר' בעריש לעבוד כסופר סת"ם. לאחר זמן נודע לו על יהודי בן שמונים שהצטער על כך שהתפילין אותם הניח מגיל בר מצווה היו פסולות, ר' בעריש ראה מכך סימן משמים שעליו להפסיק את עבודתו כסופר סת"ם, אולם מכיוון שקיבל הוראה מהרבי לעבוד כסופר הוא היה עושה מידי פעם תיקונים בספרי תורה של בית כנסת חב"ד בלוד.
הנהגותיו ואישיותו המיוחדת גרמו לתושבי שיכון חב"ד בלוד לקבלו כמשפיע. רבים התייעצו עמו בעניינים גשמיים ורוחניים, ובהתוועדויות היה הוא מדבר ומתוועד. בנוסף שימש כגבאי בבית הכנסת חב"ד בלוד.
הוא היה בראש השנה ה'מקריא' של בעל התוקע ר' אריה לייב ליפסקר בזמן התקינות הוא היה בוכה עד שגם הנשים בעזרת הנשים היו פורצות בבכי.
משלהי מנחם אבתשל"ד החל למסור כל ערב שיעור חסידות בישיבת תומכי תמימים לוד, לעילוי נשמת חתנו ר' יחיאל גולדברג ובתו נחמה שנפטרו בתאונה מחרידה בח' סיוון תשל"ד, אך לאחר שנה הפסיק, וזאת למרות הפצרותיהם של הבחורים שימשיך ללמדם.
בשמחת תורהתשמ"ה, האחרון בחייו, הוא היה אצל הרבי. כאשר הרבי עבר לידו עם ספר התורה בדרך להקפות, איחל לרבי: 'דערלעבט איבער א יאר' [= שתזכה לשנה הבאה]. בדרך כלל הרבי ענה באותה מטבע לשון, אולם הרבי שתק ולא ענה. ר' בעריש נענה מיד ואמר: "אוי! דאס איז דאס!" (אוי, זהו זה). נפטר בי' שבטתשמ"ה.
.
(הקישור אינו פעיל, י"ב באלול ה'תשפ"ד).