רבן יוחנן בן זכאי: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – " תשי"ז " ב־" תשי"ז ") |
|||
| (13 גרסאות ביניים של 9 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''רבי יוחנן בן זכאי''' היה מגדולי ה[[תנאים]], | '''רבי יוחנן בן זכאי''' היה מגדולי ה[[תנאים]], חי ופעל בתקופת חורבן הבית השני, היה מראשי הסנהדרין. העביר את הסנהדרין ל[[יבנה]], ושימש כנשיאה (ומכאן התואר "רבן"). היה תלמידו של [[הלל הזקן]]. | ||
==תולדות חיים== | |||
{{להשלים}} | |||
במהלך אותה פגישה עם האויב, אמר לו מפקד הרומאים את המשפט הידוע "ואי מלך אנא עד השתא היכי הוית", (במחזור חב"ד מובא שכאשר רבי [[אהרן הגדול מקרלין]] נזכר במאמר זה בעת אמירת המלך, הוא התעלף). | |||
בשעת פטירתו הוא בכה ואמר שאינו יודע באיזה דרך מוליכים אותו, אם ל[[גן עדן]] או ח"ו להיפך. בביאור גמרא זו, ישנם הרבה מאמרי חסידות. חזקיהו המלך בא ללוותו לעולם האמת, והוא ציווה להכין לו כסא{{הערה|1=[[מסכת ברכות]].}} | |||
מסופר בגמרא{{הערה|1=[[גיטין]] נו, ב.}} שרבי יוחנן בן זכאי השתדל קודם החורבן אודות הישיבה ב"יבנה" שתשאר בקיומה, ולא יפגעו בה, כיון שריב"ז היה בטוח שכל זמן שיהיו אצל בני ישראל ישיבות ותורה, אזי יצליחו לעמוד בכל הגזירות וכל הקשיים של הגלות, ולזכות לגאולה השלימה ובנין [[בית המקדש]]{{הערה|1=[[תורת מנחם]] שנת [[תשי"ז]] חלק ראשון שיחת יום ד', [[ז' תשרי]] [[תשי"ז]].}} | |||
==כהונתו== | |||
[[רש"י]] ב[[מסכת שבת]]{{הערה|לד, א בד"ה תורמסי תרומה.}} כתב: {{ציטוטון|גם הוא היה כהן כדאמרינן ב[[תוספתא]] ד{{קח|מסכת|פרה}}{{הערה|פ"ד, ד. ובדומה לזה בתוספתא אוהלות פט"ז, ד. [[ספרי]] {{קח|פרשת|חוקת}} פ"א.}} 'אם מה שעשו ידי .. שכחתי'}} - דהיינו, שהוא עסק בהקרבת ה[[פרה אדומה]] בעצמו, וזוהי ראיה שהיה כהן. | |||
אולם ה[[ברייתא]] אומרת{{הערה|[[מסכת מנחות]] כא, ב.}}: אמר [[רבי יהודה]]: אמר .. רבן יוחנן בן זכאי: .. כל כהן שאינו שוקל - חוטא; אלא שה[[כהנים]] דורשים מקרא זה לעצמם: 'וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל', ובאם ה[[עומר]], [[שתי הלחם]] ו[[לחם הפנים]] הם שלנו, כיצד הם נאכלים? וה[[תוספות]] נעמדים על דברי רבן יוחנן, ואומרים: שמזה משמע שרבן יוחנן בן זכאי לא היה כהן. ומה שכתוב בספרי (ובתוספתא) "שעשו ידי", הכוונה היא שעשו על פי הוראותיו. ובזה מסבירים תוספות את הגרסה המופיעה בהמשך - שסיפור זה היה עם [[הלל הזקן]], ומוסיף הספרי "אלא שלא היה יכול לומר מה שעשו ושרתו ידי", וטעם הדבר הוא: לפי שלא שרפו פרה בימיו, אבל לא שהוא בעצמו היה כהן. | |||
הגמרא {{הערה|[[מסכת ברכות]] כח, ב.}} מספרת שבזמן מיתתו של רבי יוחנן בן זכאי נכנסו אליו תלמידיו לבקרו וראו שהוא בוכה, כששאלו אותו על כך ענה להם ש"שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי". בתורת החסידות ישנם כמה הסברים לגמרא הזו, שהרי ר' יוחנן בן זכאי עסק כל ימיו בללמוד וללמד תורה ולא הלך ד' אמות ללא תפילין, ואם כן כיצד חשש שיוליכו אותו לגיהנם? לצד הביאורים בתורת החסידות (מצד ענוותנותו, לא ידע היכן כוחותיו הפנימיים מונחים ועוד) בולט ביאורו של [[הרבי שליט"א מלך המשיח]] במאמר [[לא תהיה משכלה תשי"ב]] שמסביר שרבי יוחנן היה שקוע כל ימיו במילוי שליחותו בעולם הזה וממילא לא היה לו זמן לראות מה המצב של כוחותיו הפנימיים. | |||
{{תנאים}} | |||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:תנאים|יוחנן]] | ||
[[קטגוריה:אישים שהגיעו לגיל 120]] | |||
| |||
גרסה אחרונה מ־23:42, 3 ביולי 2024
רבי יוחנן בן זכאי היה מגדולי התנאים, חי ופעל בתקופת חורבן הבית השני, היה מראשי הסנהדרין. העביר את הסנהדרין ליבנה, ושימש כנשיאה (ומכאן התואר "רבן"). היה תלמידו של הלל הזקן.
תולדות חיים[עריכה | עריכת קוד מקור]
במהלך אותה פגישה עם האויב, אמר לו מפקד הרומאים את המשפט הידוע "ואי מלך אנא עד השתא היכי הוית", (במחזור חב"ד מובא שכאשר רבי אהרן הגדול מקרלין נזכר במאמר זה בעת אמירת המלך, הוא התעלף).
בשעת פטירתו הוא בכה ואמר שאינו יודע באיזה דרך מוליכים אותו, אם לגן עדן או ח"ו להיפך. בביאור גמרא זו, ישנם הרבה מאמרי חסידות. חזקיהו המלך בא ללוותו לעולם האמת, והוא ציווה להכין לו כסא[1]
מסופר בגמרא[2] שרבי יוחנן בן זכאי השתדל קודם החורבן אודות הישיבה ב"יבנה" שתשאר בקיומה, ולא יפגעו בה, כיון שריב"ז היה בטוח שכל זמן שיהיו אצל בני ישראל ישיבות ותורה, אזי יצליחו לעמוד בכל הגזירות וכל הקשיים של הגלות, ולזכות לגאולה השלימה ובנין בית המקדש[3]
כהונתו[עריכה | עריכת קוד מקור]
רש"י במסכת שבת[4] כתב: "גם הוא היה כהן כדאמרינן בתוספתא דפרה[5] 'אם מה שעשו ידי .. שכחתי'" - דהיינו, שהוא עסק בהקרבת הפרה אדומה בעצמו, וזוהי ראיה שהיה כהן.
אולם הברייתא אומרת[6]: אמר רבי יהודה: אמר .. רבן יוחנן בן זכאי: .. כל כהן שאינו שוקל - חוטא; אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמם: 'וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל', ובאם העומר, שתי הלחם ולחם הפנים הם שלנו, כיצד הם נאכלים? והתוספות נעמדים על דברי רבן יוחנן, ואומרים: שמזה משמע שרבן יוחנן בן זכאי לא היה כהן. ומה שכתוב בספרי (ובתוספתא) "שעשו ידי", הכוונה היא שעשו על פי הוראותיו. ובזה מסבירים תוספות את הגרסה המופיעה בהמשך - שסיפור זה היה עם הלל הזקן, ומוסיף הספרי "אלא שלא היה יכול לומר מה שעשו ושרתו ידי", וטעם הדבר הוא: לפי שלא שרפו פרה בימיו, אבל לא שהוא בעצמו היה כהן.
הגמרא [7] מספרת שבזמן מיתתו של רבי יוחנן בן זכאי נכנסו אליו תלמידיו לבקרו וראו שהוא בוכה, כששאלו אותו על כך ענה להם ש"שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי". בתורת החסידות ישנם כמה הסברים לגמרא הזו, שהרי ר' יוחנן בן זכאי עסק כל ימיו בללמוד וללמד תורה ולא הלך ד' אמות ללא תפילין, ואם כן כיצד חשש שיוליכו אותו לגיהנם? לצד הביאורים בתורת החסידות (מצד ענוותנותו, לא ידע היכן כוחותיו הפנימיים מונחים ועוד) בולט ביאורו של הרבי שליט"א מלך המשיח במאמר לא תהיה משכלה תשי"ב שמסביר שרבי יוחנן היה שקוע כל ימיו במילוי שליחותו בעולם הזה וממילא לא היה לו זמן לראות מה המצב של כוחותיו הפנימיים.
הערות שוליים