'''פרק ל"ט- מהות הכוונה - גילוי אלוקות''' מספר התניא עוסק במעלת ה[[צדיקים]] העולה על ה[[מלאכים]].
==מבוא לפרק==
ב[[תניא - פרק ל"ח|פרק הקודם]] התבארה '''מציאות''' הכוונה (שהיא כנפש לגבי הגוף{{הערה|וכן שיש בכוונה (ברגש האהבה והיראה) שתי דרגות: שכלית וטבעית.}}), ובפרק זה מבאר [[אדמו"ר הזקן]] את '''מהות''' הכוונה "לידע נאמנה מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו".
==גוף הפרק==
==סיכום הפרק==
שכר המצווה אינו דומה לשכר רגיל{{הערה|אין קשר בין מהות העבודה לכסף שמקבלים עליה - על כל סוגי העבודות מקבלים אותו סוג מטבעות.}}, אלא "שכר מצווה מצווה" השכר דומה לעבודה עצמה. מכאן, שעל פי השכר נוכל להכיר את מהות העבודה.
בתחילת הפרק מבאר [[אדמו"ר הזקן]] את השכר על קיום מצוות מתוך רגש - גילוי אלוקות. ועל פי זה הוא מבאר בהמשך, שגם מהותן של אהבת ה' ויראתו היא גילוי אלוקות. אלא שבזה שתי דרגות{{הערה|אצל הבינונים, וזאת בנוסף לדרגת הצדיקים שמוזכרת גם היא בקיצור.}} (בהתאם לשתי הדרגות שהתבארו ב[[תניא - פרק ל"ח|פרק הקודם]]):
:* דרגתן של אהבה ויראה שכליות היא אלוקות{{הערה|הכוונה לפנימיות האלוקות, לספירות עצמן.}} בדרגת עולם הבריאה.
:* דרגתן של אהבה ויראה טבעיות היא אלוקות{{הערה|ראה הערה קודמת.}} בדרגת עולם היצירה.
ובסוף הפרק מבאר [[אדמו"ר הזקן]] את המשמעות של קיום מצווה ללא כוונה, וגם בזה שתי דרגות:
:*א) כשמקיים סתם מתוך הרגל (לא לשמה ולא שלא לשמה) - נשארת המצווה ב"חיצוניות העולמות"{{הערה|כלומר, אף כי גם אז עולות התורה והמצווה, אבל רק לחיצוניות העולמות: אלוקות לא מתגלה בהן, והן נשארות "נפרדות" מאלוקות.}} (עד שיחזור וילמד דבר זה "לשמה").