מיתה
מיתה היא כינוי להסתלקות החיות מגוף חי. במובן רוחני, רשעים נמצאים במצב של מיתה רוחנית גם כאשר הם חיים בגוף הגשמי, ואילו צדיקים נמצאים במצב תמידי של חיים רוחניים, כאשר נשמתם אינה נמצאת בגופם הגשמי.
מהות המיתה[עריכה | עריכת קוד מקור]
בשנת תש"כ, נכנסו לרבי קבוצת סטונדטים, ששאלו את הרבי שאלות שונות. אחת מהם הייתה השאלה הבאה:
בנוגע לענין המיתה, נראה לכאורה שישנה סתירה בין המשמעות מספר קהלת, שזהו ענין שלילי, כליון ואבדון החיים וכל תוכנם, לבין המשמעות מספר איוב, שזהו ענין של גאולה ועליה. מהי השקפת תורת החסידות בנוגע למצב האדם לאחר המיתה ("עפטער לייף")?
תשובה הרבי הייתה, כי למעשה הסתלקות הנשמה מהגוף, אין משמעותה קץ וסיום החיים ח"ו, אלא שהחיים הרוחניים מקבלים מימד חדש, ובלשון הנזכר לעיל - מתעלים למדריגה נעלית יותר. ענין זה, נוסף על היותו מוכרח על פי שכל, נובע גם מהנחות היסוד של מדעי הטבע, אשר, לדאבוננו, כסטודנטים ב"קאַלעדזש", הנכם מחשיבים אותם ומאמינים בהם בתור "אמת מוחלטת":
אחת מהנחות המדע היא העיקרון של "שימור החומר", הקובע ששום דבר חומרי אינו יכול ללכת לאבדון, ואפשר רק לשנות את צורתו ותו לא. למשל, בחומרים כגון ברזל או עץ - אפשר לעשות מהעץ שולחן, כסא או סתם בול עץ, ואפשר גם לקחת את השולחן ולחותכו לחתיכות או להבעירו בתנור וכו' (ומובן שכאשר משתמשים בעץ לעשיית שולחן - צורתו היא נעלית יותר מצורת העץ הנשרף בתנור); אבל כל זה אינו אלא שינוי בצורתו של העץ או הברזל, על ידי שמשתמשים בו באופנים שונים, אבל עצם חומר העץ או הברזל - נשאר במקומו, ואי-אפשר להשמידו בשום אופן. ואם כן הוא בדברים גשמיים וחומריים, קל וחומר שכן הוא ברוחניות, מהותו הרוחנית של האדם שהיא הנשמה שאי-אפשר שתלך לאבדון, אלא היא תמיד במציאותה, וענין ההסתלקות אינו אלא שהיא משנה את צורתה, או מתעלית למדריגה אחרת[1].
מהות העלייה שעל ידי המיתה הגשמית[עריכה | עריכת קוד מקור]
בעקבות תשובה זו של הרבי, הוסיפו הסטונדטים ושאלו, האם העלייה שנעשית לאחר המיתה היא עליה אישית במציאותו של האדם עצמו, או שהעלי' היא בכללות העולם, אבל האדם עצמו כבר אינו מציאות כדי שתהיה בו עליה זו?
הרבי השיב על כך, מהאמור לעיל מובן, שהנשמה עצמה היא המקבלת צורה חדשה ונעלית יותר. ומטעם זה אין זה מן הראוי להשתמש בביטוי "עפטער לייף" (המורה על קץ וסיום החיים), כיון שאין כאן ענין של כליון, אלא המשך החיים במדריגה נעלית יותר. עד מאה ועשרים שנה החיים הם במדריגה אחת, ולאחר זה - בשנת ה-121, ה-122, ה-123 וכו' - החיים נמשכים במדריגה נעלית יותר, וכך הנשמה הולכת ומתעלית בעולמות הרוחניים בעילוי אחר עילוי[2].
הסתלקות[עריכה | עריכת קוד מקור]
| ערך מורחב – הסתלקות |
הסתלקות הינו ביטוי יהודי וחסידי מעודן, למושג מוות. המושג מתייחס ל"הסתלקות" האדם מהעולם הזה הגשמי לעולם הבא. בדרך כלל הביטוי הסתלקות ניתן רק לאנשים צדיקים שנפטרו[3].
במאמרי חסידות מבואר כי הסתלקותו של אדם מגיעה כאשר סיים והשלים את תפקידו בעולם הזה. הרבי מבאר במאמר הראשון שלו, "באתי לגני" ה'תשי"א, את הדיוק במילה 'הסתלקות' - שאין פירושו שאין הוא נמצא איתנו ח"ו, כי אם שהוא למטה אלא שהוא בבחינת רוממות - מרומם ונעלה מאיתנו.
תאריכי הסתלקות נשיאי חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]
- כ"ד טבת תקע"ג - הסתלקות אדמו"ר הזקן.
- ט' כסלו תקפ"ח - הסתלקות אדמו"ר האמצעי.
- י"ג ניסן תרכ"ו - הסתלקות אדמו"ר הצמח צדק.
- י"ג תשרי תרמ"ג - הסתלקות אדמו"ר מהר"ש.
- ב' ניסן תר"פ - הסתלקות אדמו"ר הרש"ב.
- י' שבט תש"י - הסתלקות אדמו"ר הריי"צ.