סמל חבדפדיה.png

הידעת? אנשי חינוך, עיתונאים וסופרים נעזרים במידע שבחב"דפדיה ומעבירים אותו לרבבות
לחצו כאן לתרומה ועזרו לנו להפיץ את מעיינות החסידות בצורה הטובה ביותר

ההתנגדות לתורת החסידות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף מתנגדים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חרם שהוציאו המתנגדים נגד עדת החסידים

ההתנגדות לתורת החסידות היא תנועה עממית שהתנגדה לדרך החסידות. חלקם מתוך אי ידיעת פרטים, מלשינות ושקרים שהופצו על תנועת החסידות, חלקם מתוך אי הבנה מהותית מה היא דרכה של החסידות, וכן גובתה ההתנגדות בתמיכה רחבה של המשכילים, שאף עמדו בראש ההלשנות והמסירות וכן נלחמו פיזית בחסידות, אשר נלחמה קשות בדרך ההשכלה.

ההתנגדות שהתעוררה בקהילה היהודית במזרח אירופה החלה עם התייסדות תנועת החסידות במדינת ווהלין על ידי הבעל שם טוב בשנת ה'ת"ק, המשיכה אצל תלמידו המגיד ממזריטש, והחריפה בזמנו של האדמו"ר הזקן - מייסד חסידות חב"ד. ההתנגדות יצרה מחלוקת בקנה מידה גדול בתוככי הציבור היהודי, וכללה רדיפות וחרמות, עד כדי מסירה לשלטונות. לאחר שלושה דורות של מחלוקת - שככה המחלוקת לתקופה ארוכה. בשנות המ"מים התעוררה שוב המחלוקת מצד מי שכיהן כראש ישיבת פוניבז' כשבשנים שלאחר מותו היא שוב הולכת ופוחתת.

ההתנגדות בתחילתה[עריכה]

להתנגדות זו היו מספר גורמים, כשהעיקרי מביניהם; עובדת התגלותה של החסידות לאחר משיח השקר שבתאי צבי ימ"ש שתוצאות מעשיו היו הרות אסון, לכך נולד החשש כי תנועה זו תגרור תוצאה דומה. גורם נוסף לכך היה הויכוח על איסור לימוד הקבלה. בתחילת תקופת החסידות, ריכז "וועד ארבע הארצות" את החרם[1] נגד החסידים.

גם הגר"א יצא נגד החסידות והחסידים, וזאת בשל טעויות שהוטעה על ידי המתנגדים. מסופר שכמה מן המתנגדים נשבעו בפני הגר"א שהחסידים אכלו ושתו בתשעה באב ורקדו עם ילדה. האמת שעמדה מאחורי שבועתם הייתה, כי תשעה באב חל באותה השנה בשבת (וממילא האכילה והשתיה מותרים), ואחד החסידים רקד כשילדתו התינוקת הייתה על ידיו.

מניעים נוספים להתנגדות, היו שמועות השווא הרבות שהופצו על כי החסידים אינם יראי שמים, ומזלזלים בקיום מצוות מסוימות[2]. וכן הרמת קרנם של היהודים פשוטי העם, על ידי החסידים, שטענת ההתנגדות לזה הייתה, כי קירוב היהודים הפשוטים גורר בעקבותיו זלזול בכבוד התורה.

ההתנגדות בתקופת הרב המגיד[עריכה]

לפי מחבר הספר בית רבי, תחילת המחלוקת הייתה בשנת תק"ל, כאשר כמה מתלמידי הגר"א הביאו לפניו אנשים המוחזקים ככשרים, שהעידו שהחסידים לא מקפידים על הלכה ומזלזלים בקיום תורה ומצוות[3]. חלק מעדותם היה על שראו חסידים שאכלו ושתו בצום תשעה באבורקדו בצורה מעורבת, אך לא סיפרו שאותו תשעה באב חל בשבת, שאז הצום נדחה ליום ראשון ושהמדובר שרקדו היה עם ילדה בת כמה ימים, שהייתה מונחת על טס[4].

לאור הסיפורים והעדויות שהגיעו אליו, הוציא הגר"א מכתב בו הוא מחרים את החסידים, ואמר שהם מכת שבתאי צבי, מקליפת נוגה וגלגול מדור הפלגה.

בח' ניסן שנת תקל"ב, לאחר אסיפה שהתקיימה בשקלוב, הוציא הגר"א ובית דינו מכתב בו הוא מתיר את דמם של החסידים, את רכושם, ודנם בדין "מורידין ואין מעלין"[5]. כתוצאה מהמכתב החלו רדיפות נועזות של המתנגדים לחסידים ומשפחותיהם, כשהרדיפות כוללות נזק ברכוש[6][7] ובנפש[8]. המכתבים והחרמות השפיעו לדורות רבים, וגם המלשינות שהביאה למאסר אדמו"ר הזקן, כעשרים ושבע שנים לאחר הטלת החרם, נגרם כתוצאה מכך. המכתבים מהגר"א הופצו בקהילות ישראל, ואף הודפס קונטרס מיוחד בשם "זמיר עריצים".

ההתנגדות החריפה עד כדי כך שיצא כרוז נגד החסידים שיינם הוא יין נסך ופיתם פת עכו"ם ואסור להתחתן איתם.

ההתנגדות לחסידות התירה את דמם של החסידים. אחת מהדוגמאות לכך היא סיפורו של הרשב"צ מהעיר שווינציאן, ש"נענש" על היותו חסיד.

בשנת ה'תקנ"ט הלשינו המתנגדים על אדמו"ר הזקן ובכך גרמו למאסרו על ידי הרוסים בעוון בגידה, סיפור שהגיע לסיומו בי"ט כסלו.

תגובת החסידים[עריכה]

חרם החסידים על המתנגדים[עריכה]

המצב בו החסידים נרדפים, כתוצאה מהסתה בלתי פוסקת של ראשי המתנגדים, גרם לתלמידי המגיד ממזריטש לנסוע לרבם במזריטש להחליט על צעדיהם הבאים.

בין התלמידים שהגיעו היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה אז המרא דאתרא בפינסק, והתחיל לסבול מהצקות המתנגדים בשל היותו תלמיד הרב המגיד. בשל המצב בעירו עזב גם הוא את פינסק ונסע למזריטש, וכשעזב את פינסק מינו המתנגדים רב אחר במקומו. אותו רב חשש שרבי לוי יצחק יחזור וידרוש את הרבנות חזרה אליו, אז התחיל להציק למשפחתו כדי שיעזבו לחלוטין את העיר. בני משפחתו שלחו לרבי לוי יצחק מכתב בו הם מספרים על ההצקות מהרב החדש, ורבי לוי יצחק הראה את המכתב לחבריו החסידים.

בסעודת שבת הראו התלמידים את המכתב לרב המגיד, במטרה לשמוע עצה, אך הוא התעלם ולא הגיב. במוצאי שבת ישבו תשעה תלמידים להחליט בעצמם מה לעשות, והחליטו להפוך את החרם שעשה הגר"א, ולהטיל את החרם על המתנגדים, ובפרט על הרב החדש בפינסק. את אדמו"ר הזקן לא שיתפו בחרם, כיוון שחששו שיסרב להשתתף בעקבות ההתעלמות מצד הרב המגיד.

כיוון שהיו רק תשעה והיה חסר אחד למניין להטלת החרם, החליטו לשאול אותו מה צריך לעשות על פי דין תורה לאנשים המטילים חרם שלא כדין. כשענה להם שהדין הוא להפוך את החרם עליהם, דרשו ממנו להשתתף בהטלת החרם כנדרש.

בלילה נכנס הרב המגיד לחדר בו ישנו התלמידים, וכשהתעוררו[9][10] שאל מה עשו לפני שהלכו לישון. כשסיפרו לו על היפוך החרם אמר להם שבמעשה זה הפסידו את ה'ראש' שלהם[11], אך הרוויחו שבכל מחלוקת בין החסידים למתנגדים 'יד החסידים תהא על העליונה'.

בתקופת אדמו"ר הזקן[עריכה]

מיד לאחר מאסרו של אדמו"ר הזקן ביקש שלא לעשות למתנגדים דבר. האדמו"ר האמצעי הורה לחסידים שלא לבא עימם בדברים ואף לא להתפלל בבית כנסת אחד עם המתנגדים, אף שיאלצו להתפלל ביחידות, על מנת שלא להתחכך איתם.

ההתנגדות בתקופת רבי מנחם מנדל מהורודוק[עריכה]

בסוף ימיו של הרב המגיד היה רבי מנחם מנדל מהורודוק גר במינסק, וכשנפטר, עבר חזרה לעיר הולדתו, וויטבסק, שם התיישב בעיירה הורודוק הסמוכה לעיר.

באותם שנים תורת החסידות החלה להתפשט רק במדינות פולין וליטא, ועדיין לא הגיעה למדינות רוסיה, וכשהגיע רבי מנחם מנדל החל להפיץ את תורת החסידות ברוסיה, ויהודים רבים נקשרו אליו והחלו להגיע אליו תכופות. יחד עם היהודים הפשוטים, גם 'צדיקי פולין'[12], הררא"ק, רבי יונה מפולוצק ואדמו"ר הזקן היו מגיעים אליו.

התחזקות תורת החסידות במדינות רוסיה גרמה ללבות את שנאת המתנגדים, והעדויות נגד החסידים התרבו, מה שגרם לגר"א לחזק את הרדיפה אחר החסידים. למרות ההתנגדות העזה, רבים מגדולי המתנגדים החלו להיהפך לחסידים, והרבה אחרים, שפחדו להיהפך לחסידים בגלל ריבוי המכתבים והחרמות שהוציא הגר"א, נהפכו משונאים לאוהבים.

בנסיון לעצור את המחלוקת[עריכה]

בוילנא[עריכה]

בשנת תקל"ז החליט רבי מנחם מנדל לעלות לארץ הקודש, אך בגלל התחזקות הרדיפות באותה תקופה החליט לנסוע קודם לווילנא להיפגש עם הגר"א ולהוכיח לו את אמיתות תורת החסידות, ורק אז לעלות לארץ.

רבי מנחם מנדל נסע יחד עם אדמו"ר הזקן, והתאכסנו אצל ר' שמואל, אב הבית דין בוילנא. פעמיים ניסו להיכנס לגר"א, אבל משמשיו נעלו את הדלת בפניהם.

גדולי תלמידי הגר"א שחפצו בהפסקת המחלוקת ניסו ללחוץ על הגר"א לקבל אותם, אך כשרבו הלחצים הוא עזב את העיר, אליה חזר רק כאשר נסעו רבי מנחם מנדל ואדמו"ר הזקן.

בשקלוב[עריכה]

אחרי הכישלון בוילנא שלח רבי מנחם מנדל את אדמו"ר הזקן יחד עם הררא"ק לשקלוב, להתווכח שם עם גדולי המתנגדים.

בתחילה הסכימו המתנגדים לעמוד לוויכוח ולקבל את שיטת החסידות במקרה וינוצחו בוויכוח. כשהוויכוח התחיל והמתנגדים ראו שהולכים להפסיד חטפו את אדמו"ר הזקן והררא"ק ונעלו אותם במרתף[13]. בדרך ניסית הצליחו לצאת משם וברחו לבית מלון, שם גילו שבעל המלון נמנה על גדולי המתנגדים, אז המשיכו בבריחתם למלון אחר, ואחר כך חזרו להורודוק.

בארץ הקודש[עריכה]

כשראה רבי מנחם מנדל שאין דרך לעצור את המחלוקת והשנאה התחיל להתכונן לנסיעה לארץ הקודש.

בחודש אדר תקל"ז יצא רבי מנחם מנדל בלוויית הררא"ק, רבי יונה מפולוצק ואדמו"ר הזקן עם שלוש מאות חסידים נוספים לכיוון מוהליב, משם יצאו לארץ ישראל. בתחילה אדמו"ר הזקן תכנן להצטרף לנסיעה גם כן, אך במוהליב החליט רבי מנחם מנדל שעל אדמו"ר הזקן להישאר ברוסיה ולהנהיג את עדת החסידים, ולאחר לחצים רבים הסכים להישאר.

באותה תקופה הוציאו המתנגדים מכתב נוסף ובו העדויות השקריות על מעשי החסידים. המכתב הופץ בקהילות בארץ הקודש כדי לגרום לקהילות לנדות ולהחרים את רבי מנחם מנדל ועדת החסידים.

בה' אלול תקל"ז הגיעו לצפת וכשראו שהעיר שוממה ויש בה בתים רבים ריקים, ובתי כנסיות שוממים[14] החליטו להתיישב בה. למרות המכתב של המתנגדים, בני הקהילות החזיקו מרבי מנחם מנדל כיהודי קדוש, ובפרט קהילות הספרדים בירושלים וטבריה, ואלו התחננו לפניו שיקבל על עצמו את הנהגת קהילותיהם. בחודש שבט תקל"ח נסעו לטבריה למשך שבועיים, שם הראו להם בני הקהילה הספרדית את מכתבי המתנגדים וביקשו מרבי מנחם מנדל שישרוף את המכתבים. אחרי כמה ימים שהמכתבים שהו אצלו עשו שריפה פומבית בנוכחות יהודי העיר.

מארץ הקודש שלח רבי מנחם מנדל מספר מכתבים ליהודי ליטא ורוסיה בניסיון נוסף לעצור את מחלוקת המתנגדים והחסידים, ומכתב נוסף לחכמי וילנא.

ההתנגדות בדורנו[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה. סיבה: לא סופר אודות ביקורו של החוזר ר' יואל כהן אצל מנהיגי הציבור הליטאי.
ישיבת פונוביז'

בתחילת דרכה של החסידות היה מקום לחשש שהתגובות בעקבות הקמתה יביאו לירידה בקיום התורה והמצוות, ומחלוקת זו הייתה "לשם שמיים". אך לאחר כל השנים שעברו מאז, ניכרת פעולתה של החסידות על החסיד ועל המושפעים מהתנהגותו, ותנועת החסידות גרמה להוספה בקיום התורה והמצוות, אין להתנגדות סיבה אמיתית, וניצני המחלוקת הקיימים כיום הינם "שלא לשם שמיים", ואינם שייכים למחלוקת העתיקה בין החסידים למתנגדיהם.

באחד ההזדמנויות כתב הרבי:

במה שכתב אודות מתנגדים - אין כאלו בתוככי בית ישראל, שאפילו אלו המתנגדים בדיבור, זהו רק מחסרון ידיעה, וכשמבארים להם הענינים כמו שהם לא רק שפוסקים התנגדותם אלא שגם נעשים לאוהבים ואוהדים ומסייעים, ואין הדבר תלוי אלא בהמעורר שיהיו דבריו בחיות ויוצאים מהלב שאז יפעלו פעולתם

אגרות קודש כרך ט"ז עמ' קמ"ח

ישיבת פּוֹניבָז'- שהינה אחת מהישיבות הליטאיות הגדולות - הייתה בראשיתה בעלת השקפה מתונה לחסידות חב"ד, כהשקפתו של מייסדה - הרב יוסף שלמה כהנמן ואף היו רבים מחסידי חב"ד שלמדו בה. במשך שנות הממי"ם הוחרפה גישתה ע"י מי שכיהן אז כראש הישיבה והיא נהפכה למעוז של מחלוקת ומלחמה בחסידות וברבי, ששיאה היה בבחירות תשמ"ט, כשלדברים נגררים חלקים רחבים מחוגי הליטאים. לאחר מותו של אותו ראש הישיבה[15] הולכת המחלוקת ושוככת[16] כשהדבר מתבטא אף בישיבת פוניבז' עצמה בה ביקר בחודש אלול תש"ע הרב דוד מאיר דרוקמן ששוחח והתוועד עם הבחורים[17] ובהזדמנות נוספת התוועד הרב שניאור זלמן גופין באופן ספונטני בישיבה והתקבל בשמחה על ידי תלמידי הישיבה.

אחת מנקודות השיא של אותה התנגדות הייתה באי הכרה ברב משה יהודה לייב לנדא כממלא מקום אביו הרב יעקב לנדא בתפקיד המרא דאתרא ורבה של בני ברק, תוך מלחמה בו ובעבודתו בקודש. לאחר מותו של אותו ראש ישיבה שככה אט אט התנגדות ומחלוקת זו כשבחודש תמוז תש"ע חותמים הרב אהרן לייב שטיינמן והרב ניסים קרליץ על מכתב בו משבחים את כולל 'פעמי יעקב' של הרב לנדא ובו הוא מכונה: "בנו ממלא מקומו [=של אביו], הגאון החסיד הגאון רבי משה יהודה לייב לנדא שליט"א - גאב"ד עירנו[18]. כמו כן במהלך שיחה בענייני כשרות[19] אמר הרב שטיינמן כי ההכשר וההשגחה של הרב לנדא הינם הטובים ביותר ושהוא אדם מוכשר מאד, ובקשר לגדלותו העיד שהחזון איש החזיק מהרב לנדא הבן אפילו יותר משסמך על אביו. (הרב שטיינמן הסביר כי הרב לנדא היה בן יותר מעשרים בפטירת החזון איש)[20]. נקודת שיא בשכיכת המחלוקת הייתה בהכרזתו של ראש עיריית בני ברק הרב אברהם רובינשטיין במהלך הלווית הרב משה לנדא, לאחר ששוחח עם מנהיגי הציבור הליטאי הרב חיים קנייבסקי והרב גרשון אדלשטיין, ש"על דעת גדולי התורה, אדמו"רים, ראשי הישיבות ורבני העיר, הוחלט כי כל ענייני הדת והכשרות בעיר יתנהלו על ידי הרבנים הגאונים, בנו ממלא מקומו על פי בקשתו - הרב חיים יצחק אייזיק לנדא שליט"א והרב שבח צבי רוזנבלט שליט"א בשיתוף פעולה מלא. והאמת והשלום אהבו", ומאז מכהן הרב חיים יצחק אייזיק לנדא כרבה של בני ברק (לצד הרב רוזנבלט) ובניהול מערכת הכשרות כשהדבר מוכר ע"י חוגי הליטאים.

התייחסויות מהרבי[עריכה]

פסקה זו לוקה בחסר. הינכם מוזמנים להרחיב אותה

בספר אגרות קודש[21], מופיעה פנייתו של אברך לרבי, בו הוא מספר שנודע לו שהוא נמנה על צאצאי אחד מהמתנגדים לתורת החסידות, וחושש שיש לכך השפעה שלילית על נשמתו. הרבי מרגיעו, שכיוון שעברו כמה דורות מאז, ובוודאי במשך הזמן התחרטו על מעשיהם ועשו תשובה על העניין, בטח התבטל הרושם; ובכל זאת, כתיקון לכך מומלץ שיתעסק בהפצת תורת החסידות, ויעשה זאת באותה יגיעה שעשו אבותיו נגד הפצת תורת החסידות.

הרבי סיפר בשיחה[22] שבזמן מלחמת העולם השנייה הייתה קבוצה מאנ"ש שהיו במקום מסויים שלא יכלו ליצור קשר עם הרבי לשאול את חוות דעתו על דבר נסיעתם, והתנהגו על פי הכלל הידוע שבמקרה כזה שואלים "אַ עולם'שן" ועושים להיפך... ועל ידי זה הצליחו להציל את חייהם.

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים

  1. החרמות רוכזו בחוברת בשם זמיר עריצים וחרבות צורים, יצאה לאור בתקל"ב בברודי.
  2. יהושע מונדשיין במאמרו סילוף דברי חסידות בכרם חב"ד כרך ד' גליון א.
  3. סילוף דברי חסידות בכרם חב"ד כרך ד' גליון א.
  4. אגרות קודש חלק י"ג עמוד רצ"א
  5. דין שבו דנים בעיקר אפיקורסים או יהודים שעברו על הדת בצורה חריגה במיוחד אך לבית דין אין רשות להרוג אותם מכיון שלא עברו על כך בעדים והתראה וכו' או שאלו עברות שעל פי דין התורה אין עליהם עונש מוות, ועל כן הדין הוא שאם רואים אותם נופלים לבור - מורידים את הסולם וכיוצא בזה וכך גורמים בעקיפין שימותו.
  6. כדוגמת הסיפור בווילנא, במרתף יין של חסיד, שהמתנגדים פרצו לתוכו ופירקו את הברזים מהחביות כך שכל היין נשפך.
  7. מספר פעמים בתי כנסת של חסידים עלו באש
  8. במעוזים מתנגדים חסידים חששו ללכת ברחוב, כיוון שהייתה סכנה ממשית. בן משפחה מתנגדית שנהפך לחסיד היה מנודה ומוכה. מספר פעמים בחורים שהתקרבו לחסידות כמעט נפחו את נשמתם ממכות מבני המשפחה (כמסופר ברשימת שמעון הכופר).
  9. הרב המגיד נכנס לחדר עם נר, וכשהתקרב למיטת רבי לוי יצחק התבונן בו ואמר שהוא יהיה רב גדול. לשמע קולו התעוררו התלמידים
  10. אדמו"ר הזקן לא ישן, כיוון שחשש מתגובת הרב המגיד על החרם שהטילו. כשנכנס הרב המגיד עשה עצמו ישן, וכשהתעוררו התלמידים עשה עצמו כאילו התעורר גם עכשיו
  11. 'ראש' הכוונה במובן של 'רבי' - "ראש בני ישראל". באותה שנה, ביום י"ט כסלו (תקל"ג), נסתלק הרב המגיד.
  12. כמו רבי ברוך ממעזיבוז
  13. ממכתב אדמו"ר הזקן לקהילת אנ"ש בוילנא
  14. כדוגמת בית הכנסת האר"י הספרדי.
  15. ובעיקר בתקופת כהונתו של הרב אהרן לייב שטיינמן כמנהיג הציבור הליטאי
  16. יצויין שקיים פלג קטן בציבור הליטאי שמנסה להמשיך באותה מחלוקת.
  17. תדהמה: מה עושה הרב החב"די בלב היכל ישיבת פוניבז'?
  18. לקריאת המכתב
  19. עם הרב בן ציון קוק, ראש בית ההוראה הכללי ירושלים ותלמידו של הרב אלישיב
  20. על פי תיעוד וידאו שהתפרסם אחרי פטירתו של הרב שטיינמן.
  21. כרך ח"י עמ' קסג
  22. ח"י אלול תש"י.