לודמיר
לודמיר (נקראת כיום בשם וולודימיר-וולינסקי, בשפת המקור: Володимир) היא עיר במחוז ווהלין שבמערב אוקראינה בסמוך לגבול עם פולין.
היסטוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]
תחילת ההתיישבות בעיר במקום היתה לפני כ-1000 שנה, והיא נקראה על שמו של הנסיך ולדימיר לאחר שכבש אותה.
בשל מיקומה המרכזי של העיר, היא נחשבה במשך תקופות שונות כבירת המחוז או הנסיכות שבאזור זה.
כמו כן, בשל קרבתה לגבול, עברה העיר במשך השנים בין ארצות וממלכות: לאחר חלוקת פולין השלישית צורפה לאימפריה הרוסית, בשנת תרע"ט סופחה שוב לפולין וכעבור עשרים שנה בשנת תרצ"ט צורפה לברית המועצות, וכעבור שנתיים נכבשה בשואה על ידי הנאצים, עד ששוחררה בשנת תש"ד..
עם נפילת מסך הברזל ופירוקה של ברית המועצןות, צורפה בשנת תשנ"א לאוקראינה העצמאית.
ההתיישבות היהודית בעיר החלה לפני כ-800 שנה, ובהמשך הפכה למרכז יהודי חשוב, כאשר רבים מבני הקהילה היו סוחרים שנמנו על נכבדי העיר שהפכה בזכות פעילותם למרכז מסחרי שקישר בין מזרח ומערב אירופה.
בפרעות ת"ח ת"ט הקהילה הגדולה בעיר כמעט ונכחדה, ונותרו בה 39 משפחות בלבד, שהמשיכו לסבול מהצקות ופרעות גם על ידי חיילי פולין ששחררו את העיר משלטון המורדים.
בתקופתו של אדמו"ר הזקן כבר גדלה הקהילה שוב והאוכלוסיה היהודית בעיר מנתה 340 נפשות, ומדמויות ההוד שקבעו את מגוריהם במקום[1] היו רבי שלמה מקרלין ורבי אהרן הגדול מקרלין שעברו לשם בעקבות הרדיפות שסבלו מהמתנגדים.
רבי שלמה מקרלין אף טמון בבית העלמין היהודי המקומי, לאחר שנהרג בזמן שהרוסים כבשו את העיר מידי הפולנים.
מצאצאיו של רבי שלמה מקרלין, התשלשלה חסידות לודמיר, שהתקיימה עד השואה.[2].
בשנים מאוחרות יותר, פעלה בעיר גם 'הבתולה מלודמיר', נערה יהודיה יתומה שירשה ממון רב, נהגה במנהגי אדמו"רות, והעניקה ברכות והדרכות, אך מנהיגי החסידות באזור לא ראו את פעילותה בעין יפה והורו לה לחדול מהנהגתה ולהתחתן, ובסופו של דבר היא עזבה את העיר ועלתה לארץ ישראל.
בתקופת אדמו"ר הצמח צדק גדלה האוכלוסיה היהודית של העיר ומנתה מכל ל-6000 יהודים שהיוו כ-70% מהאוכלוסייה, ופעלו בה כ-7 בתי כנסת.
לאחר הקמת פולין העצמאית המשיכה העיר לצמוח בקצב גובר והולך, ובבחירות שנערכו למועצת העיר בשנת תרפ"ט זכו היהודים במחצית המושבים, והם מנו מעל ל-10,000 תושבים והחזיקו ב-84% מבתי המסחר בעיר, ופעלו בה 3 בתי ספר יהודים.
בל' סיון תש"א נכנסו הנאצים לעיר והחלו להרוג אותם בקבוצות, ובחודש אייר תש"ב קיבצו לגטו את כל יהודי העיר והסביבה (כ-22,000 איש) ובי"ט אלול תש"ב החלו בהריגתם של כ-18,000 מיהודי הגטו, ובאקציה שנערכה כעבור חודשיים הרגו את רוב הנותרים.
חסידות חב"ד בעיר[עריכה | עריכת קוד מקור]
בשנת תקל"ג ביקר אדמו"ר הזקן בעיר בחודש אדר[3].
אף שלא ידוע לנו מתי התייסדה קהילת חב"ד המקומית, אנו יודעים שכבר לפני מלחמת העולם הראשונה פעל בה בית כנסת חב"ד שנחרב במהלך המלחמה, ולאחריה שוקם על ידי הרב שמואל אינגבר כשהפעם הוא מתואר בין בתי הכנסת הגדולים והחשובים בעיר.
בשנת תרס"ה התמנה כמורה צדק בעיר הרב יוסף יצחק צירלסון.
בהמשך פעלו בעיר דמויות חב"דיות דוגמת הרב דובער טאקץ, מילידי העיירה ובוגרי תומכי תמימים בליובאוויטש, כשאחריו הלכו ללמוד בליובאוויטש בחורים נוספים מבני העיירה שהפכו לחסידי חב"ד וגידלו לימים משפחות חב"דיות מפוארות, דוגמת המפורסם שבהם הרב אהרן גופין, ראש משפחת גופין החב"דית.
בשנת תרצ"א הגיע לעיר בשליחותו של אדמו"ר הריי"צ ר' שניאור זלמן גוראריה כחלק ממסע לחיזוק הקהילות החב"דיות בחבל ארץ זה ושיעורי החסידות, וכן על מנת לבחון אפשרות להקמתה של ישיבת תומכי תמימים במקום.
תחילה חשבו שאין מניעה לייסד במקום ישיבה חב"דית על אף שכבר היתה קיימת במקום ישיבה שהשתייכה לשיטת המוסר, כיון שתושבי העיר לא היו מרוצים מהישיבה הקיימת והיו מוכנים לקחת על עצמם את אחזקתה של הישיבה החב"דית, והדבר אף זכה לתמיכה של האדמו"ר מראדזין שהורה לחסידיו תושבי העיר לתמוך ולסייע לישיבה בכל המצטרך, אך לבסוף ירד הדבר מהפרק לאחר שאדמו"ר הריי"צ סירב לאשר הקמת ישיבה שעלולה לפגוע בישיבה קיימת.
במכתביו של ר' שניאור זלמן גוראריה לאדמו"ר הריי"צ הוא משבח מאוד את הקהילה החב"דית המקומית ומתבטא אודותיה שהיא 'כמו ירושלים'.
בחודש אייר תרצ"ב שיגר אדמו"ר הריי"צ הזמנה כללית לבני הקהילה החב"דית להשתתף בחתונת בתו הרבנית שיינא, ובקיץ של אותה שנה זכו לארח את אדמו"ר הריי"צ שהתארח בעיר למשך מספר ימים, החל מיום חמישי כ"ג מנחם אב, ועד ליום שני הסמוך, כשביום נסיעתו מהעיר ביקר על ציונו של רבי שלמה מקארלין, ובתיאור הביקור על ציונו מזכיר אדמו"ר הריי"צ את התואר שנוהגים לכנות אותו תושבי האזור 'משיח בן יוסף' כיון שנרצח מירי הקוזקים.
המסע נחתם בסיום ספר תורה שערך אחד מבני הקהילה החב"דית המקומית כאשר אדמו"ר הריי"צ מתכבד בעצמו לסיים את כתיבת הספר, ובקבלה נוספת ליחידות, ובשעת ערב מאוחרת יצא הרבי אל תחנת הרכבת.
קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- שניאור ברגר, ליובאוויטש בלודמיר - פרק ראשון • פרק שני, בתוך שבועון בית משיח
הערות שוליים
- ↑ מלבד אביו של הט"ז, חותנו של אביו של הט"ז, ודמויות נוספות בדורות קדומים יותר.
- ↑ אברהם אביש שור, על הריגתו של משיח ה' מרן הקדוש רבי שלמה מקרלין, קובץ בית אהרן וישראל ז, ב (תשנב) קעג-קעט; ז, ג: קמט-קנט; ז, ד: קמא-קנא.
- ↑ כך אנו יודעים ממכתב ששיגר לרבי אברהם המלאך, "יום א' תשרי את ראש ב"י תקל"ג לאדמיר".