הליכת יעקב לחרן
הליכת יעקב לחרן או בשמו המלא יציאת יעקב מבאר שבע והליכתו לחרן הוא המאורע בו עזב יעקב אבינו את בית הוריו - יצחק ורבקה, והלך לחרן לבית דודו - לבן הארמי, בשביל להתחתן עם בתו. בין הזמן בו יצא מבית הוריו ועד שהגיע לבית לבן, שהה יעקב ארבע עשרה שנים בישיבת שם ועבר ולמד תורה.
מאורע זה, מתואר באריכות בפרשת ויצא, בהיותו מסמל ענין יסודי - ירידת הנשמה לגוף הגשמי.
רקע[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרקע ליציאתו טמון בסיפור המסופר בפרשה הקודמת (תולדות), שיעקב נטל את הברכות שרצה לברך יצחק את עשיו אחיו. עשיו כעס מאוד על יעקב אחיו, והחליט בלבו, שאחרי שימות אביו - יהרוג את יעקב (כדי שלא לצער את אביו). ובלשון הפסוק: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי."
הדבר נאמר לרבקה ברוח הקודש, והיא קראה ליעקב וסיפרה לו על כך, ויעצה לו שיברח לחרן אל אחיה - לבן, עד שינוח כעסו של עשיו - ואז תשלח שליח לקחתו משם. רבקה שלא רצתה לצער את בעלה - יצחק, ולספר לו שעשו רוצה להרוג את יעקב, אמרה לו ש"קצתי בחיי" מבנות הארץ ושאינה רוצה שיעקב יתחתן עמם. יצחק קרא ליעקב ובירכו שוב, ואמר לו שילך לפדן ארם ושיקח אשה מבנות לבן - אחי רבקה[1].
בישיבת שם ועבר[עריכה | עריכת קוד מקור]
לפני שהגיע לחרן, שהה יעקב 14 שנה בישיבה של שם - בנו של נח, ועבר - נכדו. בארבע עשרה שנים אלו, למד יעקב תורה יומם ולילה, ובמשך 14 שנים אלו - אפילו לא נשכב לישון, ורק נמנם עם ראשו בין ברכיו (!). כפי שאומר הפסוק[2] לאחר שעזב יעקב את הישיבה: "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" שבקום ההוא - ישן; אך כל השנים שהיה בישיבה - לא ישן.
על 22 השנים ששהה יעקב רחוק מבית אביו ולא קיים את מצוות כיבוד אב, נענש בכך שנבצר ממנו לראות את בנו יוסף למשך 22 שנה. בחשבון ה-22 שנים, לא נכללים השנים שלמד בישיבת שם ועבר, כי זכות לימוד התורה הגנה עליו[3].
בבית א-ל[עריכה | עריכת קוד מקור]
כשסיים את שנות לימודיו בישיבת עבר, החל יעקב בדרכו לחרן. באמצע דרכו, שקעה לפתע השמש שלא בזמנה, והוא נאלץ לישון במקום בו עמד. כפי שאומר הפסוק: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ". על המלה "וַיִּפְגַּע" דרשו חז"ל[4], ש"פגיעה" הוא לשון של תפילה. ומכאן נלמד, שיעקב תיקן את תפילת ערבית.
יעקב פחד מחיות רעות, ולכן הקיף את ראשו באבנים. האבנים התחילו לריב בינהם, על מי יזכה יעקב להניח את ראשו. וה' עשה נס, וחיבר את כולם לאבן אחת, כך שכולם היו חלק מהאבן עליה הניח יעקב את ראשו.
חלום יעקב[עריכה | עריכת קוד מקור]
יעקב ישן, ובחלומו ראה סולם מוצב בארץ, וראשו מגיע לשמים. בסולם עלו לשמים המלאכים שליווהו בארץ ישראל, וירדו המלאכים שילווהו לעתיד בשהותו בחוץ לארץ. ה' נגלה אליו בחלום ואמר אליו שהוא ה' אלוקי אבותיו, והבטיח לתת לזרעו את הארץ שהוא שוכב עליה - ארץ ישראל, והבטיח לשמרו בכל אשר ילך.
יעקב קם נרגש מהחלום ואמר: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי" יעקב ירא מאוד מן המקום ואמר עליו "אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹקִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם." שהמקום הזה היה בדיוק בהר המוריה בו עתיד להבנות בית המקדש, ואם ידע זאת קודם לא היה שוכב שם. וה' בכונה גרם לו לישון שם, כי רצה כביכול 'לארח' את יעקב ב'ביתו'.
יעקב נטל את האבן שהקיף בה ראשו, העמידה ועשאה מצבה - מזבח לה', ויצק על ראשה שמן, וקרא למקום ההוא (שעד אז, נקרא "לוז") - "בית א-ל". יעקב נדר נדר לה' ואמר, שאם ה' יהיה עמו וישמרו בדרך הזו יתתן לו לחם מזון ובגדים, וישוב בשלום לבית אביו - ה' יהיה לו לאלוקים והמצבה שהעמיד כאן תהיה לבית אלוקים, והוא יתן מעשר מכל רכושו[5].
ואכן, כשחזר יעקב מבית לבן[6] , הוא עצר בבית א-ל ובנה שם מזבח לה', וקרא למקום "א-ל בית א-ל" כי שם נגלה אליו האלוקים כשברח מפני אחיו.
הביאור החסידי[עריכה | עריכת קוד מקור]
בתורת החסידות[7] מבואר, פרשה זו מסמלת את ירידת הנשמה לגוף ולעולם הזה הגשמי, ודרכי ההתמודדות עמו.
- וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ חָרָנָה - הוא מה שהנשמה יוצאת מבאר שבע - ספירת הבינה שממנה מגיעים שבע המדות עליונות - שבה אוחזת הנשמה לפני ירידתה לעולם הזה, והולכת לחרן - מלשון חרון אף של מקום - ה'. והמטרה ירידה זו, הוא כדי שבחרן עצמו יתגלה אור ה', וכדי שהנשמה עצמה תתעלה - כמו שיעקב בנה את משפחתו שהייתה הבסיס של כל עם ישראל דוקא בחרן. וזה מה שכתוב "וילך חרנה" - גילוי הה' - האות משם הוי"ה שבה נברא עולם הזה. כלומר, גילוי כח הפועל (הבורא) בנפעל (נברא).
- וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו - מדוע יעקב הקיף רק את ראשו באבנים, ולא את כל גופו להגנה מחיות רעות? וגם, שהרי חיות יכולות לקפוץ מעל הגדר? הביאור כשיעקב ירד לתוך העולם, בשביל להגן על עצמו ברוחניות, הוא הקיף את ראשו באבנים שמראות על תוקף וכח - התוקף שבגילוי עצם הנשמה שאז אין תפיסת מקום לבלבולי העולם. ולכן הקיף רק את ראשו כי משכן הנפש האלוקית היא במוחין שבראש.
- התחילו מריבות זו עם זו.. המריבה של האבנים, הייתה בין אבני הראש לאבני שאר הגוף, שתבעו שגם בהם יהיה גילוי עצם הנשמה כמו בראש. ואכן ה' קיים את זה, וחיבר את כולם לאבן אחת - שהגילוי של עצם הנשמה יהיה כולו אחד בכל הדרגות שבגוף.
- וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא - מדוע בכל ה-14 שנים שלמד יעקב בישיבת עבר - לא ישן אף לילה אחד; ואילו מיד כשמגיע למקום המקדש היה מוכרח לישון? הביאור: הענין הוא שדוקא אז שכב לישון[8], כי שכיבה הוא כשהראש והרגלים הם באותו גובה - רמה. שזהו על ידי שמתגלה העצמות שלגביו גם הדרגה העליונה ביותר וגם התחתונה ביותר - הם שוים. ולכן זה היה דוקא במקום המקדש, שבו מתגלה העצמות.
- וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה - זהו הענין שבחלומו ראה את הסולם שמגיע מהארץ עד לשמים, שעל ידי גילוי העצמות נשעה חיבור העליונים לתחתונים. וזהו גם מה שאומר יעקב "וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי", שהיה שם גילוי של העצמות שלמעלה מכל ידיעה.
- אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹקִים - כמו בדירה שבה האדם מתגלהבכל מציאותו ועצמותו, כך שם היה הגילוי של ה' בכל מציאותו ועצמותו.